אלומת האור
New member
רע לי ט'
התחלתי להיזכר באנשים שהיו אתי אז באשפוז-יום. אילו מקרים קשים. זוכרת כמה פעמים נאלצתי לחפור על החיים שלי עם כל מטפל מחדש, בכל קבוצה מחדש, כל השאלות, הכול...
למזלי, בגלל שהייתי מאושפזת שם כבר פעם, האינטייק הנוכחי היה מאוד קצר. קוראת את סיכום האשפוז הקודם ונעלבת שוב, מחדש, ממה שהרופאה ההיא כתבה שם עליי. דברים מעליבים בעליל. הייתה לי תחושה שאני בבחינה מתמדת. הם ציפו שאפנים את התובנות שרכשתי, אבל הייתי חלשה מדיי, והעבירו אותי משם למחלקה אחרת שדרדרה אותי מאוד, כי לא יכלו להתמודד אתי.
אבל עכשיו יש שם רופא חדש. רוב הצוות נשאר, ורובם די מחבבים אותי, אם אני זוכרת נכון. דבר אחד יפה שקראתי בסיכום האשפוז מאז זה שהשתלבתי שם מהר ושהצלחתי יפה מאוד גם לתמוך וגם להיתמך, ולעזור לחדשים. אני זוכרת שהתנדבתי לעזור לחדשים ולהדריך אותם, וזה בדרך כלל קורה לי במקומות מהסוג הזה, זה נותן לי כוח. היה שם מנהג כזה שלכל מאושפז חדש היו מצמידים "חונך" מאושפז ותיק יותר, ותמיד שמחתי לעשות את זה (חוץ מפעם אחת שחנכתי מישהו שהיה מאוד לא אסיר תודה עד כדי זלזול ונעץ בי מבטים שהיו לי מאוד לא נעימים). אהבתי גם לנחם אנשים שבכו ושהיה להם רע... ואהבתי גם לשבת שם לבד או עם עוד חבר'ה, כי לצאת החוצה לעשן אני לא יוצאת ורוב החבר'ה שם כן מעשנים.
והקבוצות... ואיך אני אגיע לשם מוקדם כל כך בבוקר... אין לי כסף למוניות... מה יהיה? הם לא נותנים להיכנס אם מאחרים. כתבו בסיכום ששיתפתי פעולה יפה והשתתפתי בכל הקבוצות. מה שלא כתבו זה שישבתי בהפסקות כמעט כל הזמן במטבחון וטחנתי סנדביצ'ים ודברים אחרים בהיסטריה ופרנסתי את מכונת הממתקים שבקצה המסדרון... כל הזמן אכלתי ואכלתי ואכלתי וככה העברתי את רוב ההפסקות... וזה לא שהאוכל שם נורא טעים או משהו... זו אני שמחפשת תמיד את הנחמה מבחוץ פנימה...
אני זוכרת את השמות של האנשים, את האינטונציות, את ההפרעות של כל אחד ואחד, זוכרת מי היה נכה צה"ל ומי של ביטוח לאומי, וגם מי שעדיין לא הוכר כנכה.
והיו לי שם גם חברות שיצרנו קשרים מעבר לאשפוז, ואפילו איש אחד שהתאהבתי בו תוך כדי... ולא ידע מזה כמובן. ומישהי אחת שהייתה מאושפזת אתי שם והיום עובדת בעבודה שלי, אבל לא אתי, ובכל זאת אני רואה אותה הרבה ותמיד לא רוצה להיזכר... היא בחורה נעימה ונחמדה, אבל האינטנסיביות שבה היא רצתה קשר הכבידה עליי מעט (אתם יודעים שיש לי בעיות עם קשרים).
ואני זוכרת את חדר הריפוי בעיסוק, שסתם עשינו שם מה שרצינו. ואת החדר של מי שהייתה המטפלת שלי אז (שאני מקווה מאוד שלא יצמידו לי אותה עכשיו, ביקשתי שלא, נראה אם יסכימו) שבגדה באמון שלי והבטיחה שתמשיך לטפל בי אחרי שאחזור מהמחלקה להפרעות אכילה, ושתשמור לי את יצירות האמנות שלי (מי ישמע...) ולא שמרה ולא המשיכה לטפל בי ואפילו לא אמרה לי שלא תמשיך, אלא אמרה את זה לפסיכולוג שטיפל בי בה"א, וככה זה נודע לי, בלי לעשות סגירה, בלי להיפרד, וזה כשהיא יודעת על חרדת הנטישה שלי. גם ככה לא אהבתי אותה ולא התחברתי אליה, אבל המשכתי ללכת אליה כי זה סוג של 'אין ברירה ועדיף מכלום'.
אני פוחדת כל כך, כי איילה לא תשב אתי יותר בחדר שלה ולא תלטף אותי במבטים המקבלים והמכילים שלה שאני טובעת בהם באגם של רוך. ואף אחד לא יחבק אותי ולא יושיב אותי ליד החדר ולא ידאג לי שאשתה ושאוכל. גם המחליפה שלה דאגה לי ככה, האמת, שהיא מקסימה בזכות עצמה, אבל איילה... אוי, איילה שלי... יש לי גוש חונק בגרון ואני לא יכולה לנשום. הייתי מאוד חולה אז, באשפוז ההוא, והרופאה שהייתה שם לעגה לי והקניטה אותי, אמרה לי שאני פשוט צריכה להתבגר כבר וזהו. איזו צורה להגיד כאלה דברים, בפרט כשהיא בעצמה לא ממש התבגרה (אבל לא משנה, זה כבר לא החלק שלי).
אני פוחדת שאיילה תשכח אותי ולא תבוא לבקר אותי כמו שהבטיחה, שלא יהיה לה זמן, שהיא לא תקשיב לי ולא תיתן לי את כל הזמן שיש לה, ואני פוחדת שהיא תתרגל לכך שאני לא מטופלת שלה יותר וזה יקל עליה וישמח אותה ואז כשהאשפוז יסתיים וארצה לחזור תיפול עליה שוב המועקה של לטפל בי, ומה. אני לא יכולה בלעדיה, אני לא יכולה, ואף אחד לא ישכנע אותי שאני כן יכולה, אז גם אל תנסו. לא רוצה. החדר שלה מוצף בדברים שקניתי לה ושמזכירים לה אותי בין אם היא רוצה ובין אם לאו, אני משערת שגם זה מעיק עליה למרות הכוונות הנורא טובות שלי.
לפעמים אני חושבת שהמתנה הכי יפה שאני יכולה לתת לכמה אנשים זה היעדרי. זה לא שאנשים ישמחו שאמות, אבל אני בטוחה שיש כמה אנשים שהיו שמחים לראות אותי ולשמוע אותי פחות. והכאב הוא שאני מודעת לעצמי ועדיין לא יכולה לעשות שום דבר עם המודעות הזאת שמתנפצת לי בפנים.
ואני פוחדת שיצמידו לי מטפלת מעפנה, ויש שם איזה שתיים-שלוש כאלה. האמת שאם אני זוכרת נכון ממש חיבבו אותי שם, גם המטופלים וגם המטפלים. אני זוכרת את זה כחוויה טובה. והאחות - ממש התיידדנו, ועם אחת המטפלות גם התיידדתי, היא אישה כל כך מקסימה... הלוואי שיצמידו לי אותה, ביקשתי, נראה אם יתאפשר. ולא חייבים להסתדר עם כולם, אבל אני רוצה... אני ממש נזכרת עכשיו בעוד ועוד סיפורים ואנשים וכמה קשה היה לי לראות את זה.
אני כל כך פוחדת, אנשים. כל כך כל כך פוחדת. פוחדת לא להסתדר. ושהרופא החדש ילעג לי (כי לצערי נתקלתי בהרבה רופאים לא אנושיים). ושלא אסתדר עם המטופלים והמטפלים והסדר יום. ושאיילה תשכח אותי. אני פוחדת לא להגיע בזמן ושישאירו אותי בחוץ... זה כל כך מעיק. זה קרה לי רק פעם אחת בכל החודשיים שהייתי שם, אבל ישבתי בחוץ ובכיתי. איזו הרגשה איומה. והרי כל כך קשה לי בבוקר... איך אלך לישון מוקדם?
אני פוחדת נורא, יש לי ממש צמרמורת מרוב פחד. אני רק חושבת שאם יהיה ממש ממש רע אני אוכל להשתחרר משם ולחזור לאיילה, עם כל הקושי שבדבר, של להזדקק לעזרה הרבה יותר אינטנסיבית ממה שהיא יכולה לתת לי במגבלות שלה. אני רואה דרכה כמה אני מציפה ומעיקה ומכבידה וזה כל כך כל כך מכאיב לי שאני כזאת מגושמת וקלאמזי ודורכת בלי לשים לב ובלי להתכוון. אני נראית כמו הדודה שלה.
הלוואי שיכולתי פשוט להימחק מהחיים האלה בלי שזה יכאב. שאיכשהו הכול יסתיים כאן ועכשיו ולמרות שאני מתה פחד מוות מהמוות, אני מתה מפחד גם מהחיים ומהכאב הבלתי נסבל הזה שאני לא יודעת איך להתמודד אתו בלי לסמם את עצמי באוכל, כדורים ופציעה. אולי ילמדו אותי שם כלים להתמודד עצמאית יותר עם החיים. בפעם שעברה זה לא עזר לי מי יודע מה, אבל אני במקום אחר היום. אני סטודנטית. אני עובדת בעבודה שיקומית וגם בשוק החופשי. אני גרה עם שותפה. דברים השתנו. אז לא היה לי בשביל מה, היום יש יותר. אבל המצב שלי כל כך גרוע שאני פשוט קורסת לפחות פעם ביום בהתקף חרדה ובכי בלתי נסבלים ובלתי נשלטים בעליל.
אני לא יכולה יותר להיות בתוך עצמי, מתפללת שאלוהים יוציא אותי מפה כבר. רועדת מפחד. איך אחזיק מעמד???
התחלתי להיזכר באנשים שהיו אתי אז באשפוז-יום. אילו מקרים קשים. זוכרת כמה פעמים נאלצתי לחפור על החיים שלי עם כל מטפל מחדש, בכל קבוצה מחדש, כל השאלות, הכול...
למזלי, בגלל שהייתי מאושפזת שם כבר פעם, האינטייק הנוכחי היה מאוד קצר. קוראת את סיכום האשפוז הקודם ונעלבת שוב, מחדש, ממה שהרופאה ההיא כתבה שם עליי. דברים מעליבים בעליל. הייתה לי תחושה שאני בבחינה מתמדת. הם ציפו שאפנים את התובנות שרכשתי, אבל הייתי חלשה מדיי, והעבירו אותי משם למחלקה אחרת שדרדרה אותי מאוד, כי לא יכלו להתמודד אתי.
אבל עכשיו יש שם רופא חדש. רוב הצוות נשאר, ורובם די מחבבים אותי, אם אני זוכרת נכון. דבר אחד יפה שקראתי בסיכום האשפוז מאז זה שהשתלבתי שם מהר ושהצלחתי יפה מאוד גם לתמוך וגם להיתמך, ולעזור לחדשים. אני זוכרת שהתנדבתי לעזור לחדשים ולהדריך אותם, וזה בדרך כלל קורה לי במקומות מהסוג הזה, זה נותן לי כוח. היה שם מנהג כזה שלכל מאושפז חדש היו מצמידים "חונך" מאושפז ותיק יותר, ותמיד שמחתי לעשות את זה (חוץ מפעם אחת שחנכתי מישהו שהיה מאוד לא אסיר תודה עד כדי זלזול ונעץ בי מבטים שהיו לי מאוד לא נעימים). אהבתי גם לנחם אנשים שבכו ושהיה להם רע... ואהבתי גם לשבת שם לבד או עם עוד חבר'ה, כי לצאת החוצה לעשן אני לא יוצאת ורוב החבר'ה שם כן מעשנים.
והקבוצות... ואיך אני אגיע לשם מוקדם כל כך בבוקר... אין לי כסף למוניות... מה יהיה? הם לא נותנים להיכנס אם מאחרים. כתבו בסיכום ששיתפתי פעולה יפה והשתתפתי בכל הקבוצות. מה שלא כתבו זה שישבתי בהפסקות כמעט כל הזמן במטבחון וטחנתי סנדביצ'ים ודברים אחרים בהיסטריה ופרנסתי את מכונת הממתקים שבקצה המסדרון... כל הזמן אכלתי ואכלתי ואכלתי וככה העברתי את רוב ההפסקות... וזה לא שהאוכל שם נורא טעים או משהו... זו אני שמחפשת תמיד את הנחמה מבחוץ פנימה...
אני זוכרת את השמות של האנשים, את האינטונציות, את ההפרעות של כל אחד ואחד, זוכרת מי היה נכה צה"ל ומי של ביטוח לאומי, וגם מי שעדיין לא הוכר כנכה.
והיו לי שם גם חברות שיצרנו קשרים מעבר לאשפוז, ואפילו איש אחד שהתאהבתי בו תוך כדי... ולא ידע מזה כמובן. ומישהי אחת שהייתה מאושפזת אתי שם והיום עובדת בעבודה שלי, אבל לא אתי, ובכל זאת אני רואה אותה הרבה ותמיד לא רוצה להיזכר... היא בחורה נעימה ונחמדה, אבל האינטנסיביות שבה היא רצתה קשר הכבידה עליי מעט (אתם יודעים שיש לי בעיות עם קשרים).
ואני זוכרת את חדר הריפוי בעיסוק, שסתם עשינו שם מה שרצינו. ואת החדר של מי שהייתה המטפלת שלי אז (שאני מקווה מאוד שלא יצמידו לי אותה עכשיו, ביקשתי שלא, נראה אם יסכימו) שבגדה באמון שלי והבטיחה שתמשיך לטפל בי אחרי שאחזור מהמחלקה להפרעות אכילה, ושתשמור לי את יצירות האמנות שלי (מי ישמע...) ולא שמרה ולא המשיכה לטפל בי ואפילו לא אמרה לי שלא תמשיך, אלא אמרה את זה לפסיכולוג שטיפל בי בה"א, וככה זה נודע לי, בלי לעשות סגירה, בלי להיפרד, וזה כשהיא יודעת על חרדת הנטישה שלי. גם ככה לא אהבתי אותה ולא התחברתי אליה, אבל המשכתי ללכת אליה כי זה סוג של 'אין ברירה ועדיף מכלום'.
אני פוחדת כל כך, כי איילה לא תשב אתי יותר בחדר שלה ולא תלטף אותי במבטים המקבלים והמכילים שלה שאני טובעת בהם באגם של רוך. ואף אחד לא יחבק אותי ולא יושיב אותי ליד החדר ולא ידאג לי שאשתה ושאוכל. גם המחליפה שלה דאגה לי ככה, האמת, שהיא מקסימה בזכות עצמה, אבל איילה... אוי, איילה שלי... יש לי גוש חונק בגרון ואני לא יכולה לנשום. הייתי מאוד חולה אז, באשפוז ההוא, והרופאה שהייתה שם לעגה לי והקניטה אותי, אמרה לי שאני פשוט צריכה להתבגר כבר וזהו. איזו צורה להגיד כאלה דברים, בפרט כשהיא בעצמה לא ממש התבגרה (אבל לא משנה, זה כבר לא החלק שלי).
אני פוחדת שאיילה תשכח אותי ולא תבוא לבקר אותי כמו שהבטיחה, שלא יהיה לה זמן, שהיא לא תקשיב לי ולא תיתן לי את כל הזמן שיש לה, ואני פוחדת שהיא תתרגל לכך שאני לא מטופלת שלה יותר וזה יקל עליה וישמח אותה ואז כשהאשפוז יסתיים וארצה לחזור תיפול עליה שוב המועקה של לטפל בי, ומה. אני לא יכולה בלעדיה, אני לא יכולה, ואף אחד לא ישכנע אותי שאני כן יכולה, אז גם אל תנסו. לא רוצה. החדר שלה מוצף בדברים שקניתי לה ושמזכירים לה אותי בין אם היא רוצה ובין אם לאו, אני משערת שגם זה מעיק עליה למרות הכוונות הנורא טובות שלי.
לפעמים אני חושבת שהמתנה הכי יפה שאני יכולה לתת לכמה אנשים זה היעדרי. זה לא שאנשים ישמחו שאמות, אבל אני בטוחה שיש כמה אנשים שהיו שמחים לראות אותי ולשמוע אותי פחות. והכאב הוא שאני מודעת לעצמי ועדיין לא יכולה לעשות שום דבר עם המודעות הזאת שמתנפצת לי בפנים.
ואני פוחדת שיצמידו לי מטפלת מעפנה, ויש שם איזה שתיים-שלוש כאלה. האמת שאם אני זוכרת נכון ממש חיבבו אותי שם, גם המטופלים וגם המטפלים. אני זוכרת את זה כחוויה טובה. והאחות - ממש התיידדנו, ועם אחת המטפלות גם התיידדתי, היא אישה כל כך מקסימה... הלוואי שיצמידו לי אותה, ביקשתי, נראה אם יתאפשר. ולא חייבים להסתדר עם כולם, אבל אני רוצה... אני ממש נזכרת עכשיו בעוד ועוד סיפורים ואנשים וכמה קשה היה לי לראות את זה.
אני כל כך פוחדת, אנשים. כל כך כל כך פוחדת. פוחדת לא להסתדר. ושהרופא החדש ילעג לי (כי לצערי נתקלתי בהרבה רופאים לא אנושיים). ושלא אסתדר עם המטופלים והמטפלים והסדר יום. ושאיילה תשכח אותי. אני פוחדת לא להגיע בזמן ושישאירו אותי בחוץ... זה כל כך מעיק. זה קרה לי רק פעם אחת בכל החודשיים שהייתי שם, אבל ישבתי בחוץ ובכיתי. איזו הרגשה איומה. והרי כל כך קשה לי בבוקר... איך אלך לישון מוקדם?
אני פוחדת נורא, יש לי ממש צמרמורת מרוב פחד. אני רק חושבת שאם יהיה ממש ממש רע אני אוכל להשתחרר משם ולחזור לאיילה, עם כל הקושי שבדבר, של להזדקק לעזרה הרבה יותר אינטנסיבית ממה שהיא יכולה לתת לי במגבלות שלה. אני רואה דרכה כמה אני מציפה ומעיקה ומכבידה וזה כל כך כל כך מכאיב לי שאני כזאת מגושמת וקלאמזי ודורכת בלי לשים לב ובלי להתכוון. אני נראית כמו הדודה שלה.
הלוואי שיכולתי פשוט להימחק מהחיים האלה בלי שזה יכאב. שאיכשהו הכול יסתיים כאן ועכשיו ולמרות שאני מתה פחד מוות מהמוות, אני מתה מפחד גם מהחיים ומהכאב הבלתי נסבל הזה שאני לא יודעת איך להתמודד אתו בלי לסמם את עצמי באוכל, כדורים ופציעה. אולי ילמדו אותי שם כלים להתמודד עצמאית יותר עם החיים. בפעם שעברה זה לא עזר לי מי יודע מה, אבל אני במקום אחר היום. אני סטודנטית. אני עובדת בעבודה שיקומית וגם בשוק החופשי. אני גרה עם שותפה. דברים השתנו. אז לא היה לי בשביל מה, היום יש יותר. אבל המצב שלי כל כך גרוע שאני פשוט קורסת לפחות פעם ביום בהתקף חרדה ובכי בלתי נסבלים ובלתי נשלטים בעליל.
אני לא יכולה יותר להיות בתוך עצמי, מתפללת שאלוהים יוציא אותי מפה כבר. רועדת מפחד. איך אחזיק מעמד???
