טריגר
אני רוצה למות. אני רוצה לא להתקיים יותר. הקיום שלי מסב לי כאב. כמה אפשר לשמוע מאנשים שאני מעייפת, עושה סחרחורת, בלתי נסבלת, ועוד דברים איומים שאני לא רוצה לכתוב כאן. מה, אני כזאת מפלצת שכולם חייבים להתרחק ממנה כדי לשמור על עצמם? נראה שכן. אין לי שום יכולת שיש לבני חמש להתיידד עם אנשים, עם סתם אנשים. אנשים פגעו בי, ילדים פגעו בי, ואני מרגישה שאין לי איך לשקם את זה, ולא משנה בכמה קבוצות אני אשתתף ובכמה קורסים אני אלמד, זה תמיד יישאר ככה ושום דבר לא ישתנה. משהו אצלי פגום מאוד ואני תמיד עצובה וכועסת (או ב'היי', נו, אתם יודעים). אמנם פחות ממורמרת מבעבר, תודה לאל, והרבה יותר מבינה את המצב ומודעת עד כאב לחלק שלי במערכות יחסים שונות, אבל אין לי מושג איך לשנות את זה, ושום דבר לא עובד. אפילו אנשים שהיו מאושפזים אתי - לא הייתה להם הבעיה הזאת. הם הצליחו להרפות מקשרים אינטנסיביים שנגמרו, רק לי זה לוקח שנים להתגבר, ובכל פעם שזה קורה אני נופלת יותר ויותר עמוק למקומות שבכלל לא ידעתי שקיימים.
אני רוצה למות, כי גם באשפוז הזה לא יבינו אותי ויאשימו אותי כאילו שאני לא יודעת שאני אשמה. וזה מכאיב, כי הייתי רוצה באמת מכל לבי שמישהו יסביר לי איך מפתחים סוג של אישיות נחמדה וייתן לי כלים להיעזר באמת, לפזר את עצמי בצורה מושכלת אצל אנשים, והכי חשוב: לתת לעצמי הזנה. זה משהו שפשוט לא קיים בי, הנפש שלי מרוסקת ופצועה. חבל שאני לא דתייה או משהו, שיכולה לתלות הכול בכוח עליון (תאמינו לי שאני עושה את ההשתדלות שלי ומנסה בכל יכולתי להאמין ולטפח קשר עם כוח עליון, לא מבחינה דתית, מבחינה רוחנית). אני לא מוצאת - לא בפנים ולא בחוץ. בחוץ יש אשליות שכל אחת מהן מעניקה הזנה ובה בעת גוזלת ממני עוד ועוד כוחות. הקשר עם איילה, למשל. ומערכת היחסים החמה שיש לי עם האוכל. התמכרות. וכל התמכרות כואבת כשמתחילים להתפכח ולהתפקח. הבנתי מהרגע הראשון מה קורה לי עם איילה. הבנתי מהרגע הראשון מה אני עושה לא נכון עם האוכל. אבל לצערי זה מושך יותר ויותר - הסיפוק הפיזי והנפשי מהאוכל, החום האימהי שאני מקבלת במנות קצובות ותכופות מאיילה, אני לא יכולה להיגמל מזה. כדי להיגמל צריך לוותר, ואני לא יכולה להיכנע ולוותר. לא עליה ולא על האוכל. נפלתי כבר הרבה יותר מדיי חזק ואין לי דרך לצאת. אני בתוך בור מלא נחשים ועקרבים שמחסלים אותי ונוגסים בי כל יום קצת, והנפש שלי קורסת ומתנפצת, שלא לדבר על מה קורה לי בגוף מהאוכל.
וכמה שאני מחזיקה יותר חזק שלא ילכו - כך נרתעים יותר מהתובענות הבלתי נגמרת שלי ובורחים, וכמה שיותר בורחים אני יותר בחרדה ולופתת יותר חזק, אז מה הפלא שכולם בורחים - גם מטפלים? אני לא מאשימה את איילה על מה שאמרה לי. הכי כואב שאני מפוכחת עד כאב ורואה הכול, באמת רואה הכול, אתם רואים, אני לא סתומה ואפילו די חכמה, אם יורשה לי, ועדיין אין לי כלים לשנות ואין לי תחליף של משהו במקום, משהו שאני יכולה לתת לעצמי או לקבל מכמה אנשים ולא רק מאחת שהפכה להיות כל עולמי בן לילה. ובאמת, היא האדם הכי חשוב לי בעולם אחרי אחותי, תראו לאן הגעתי. אני נותנת לה כוחות-על שאין לה. והיא משתדלת בכל כוחה להיות שם בשבילי ושום דבר לא מספיק לי. אני מסופקת מעת לעת, אבל חיה בגיהינום כשמבטלים לי תור אליה או כשהיא לא יכולה לראות אותי. אני לא קיימת. אני קיימת רק בתוך העיניים שלה, וכשהיא הולכת גם אני הולכת לאיבוד, ואין לי ברירה. כדי להתקיים בחיים האלה אני צריכה למצוא את עצמי גם מחוץ לעיניים האוהבות והדואגות שלה. ומאיפה לוקחים עיניים אוהבות ודואגות אחרות? החרדה כל כך גדולה, שאני משתמשת באוכל ופוצעת את עצמי כדי להקל על הכאב הנפשי המטורף שלי.
תחשבו, להגיד לבן אדם - אם תלך אני אתאבד - זה סופר סחיטה רגשית ומניפולציה. אמנם לא אמרתי את הדברים ככה, אבל זה בהחלט היה רוח הדברים שהעברתי לה. אני לא אמרתי את זה מתוך מניפולציה מכוונת, אני באמת התכוונתי לכל מילה, שיש לי כמה נקודות מילוט מהחיים, ועזיבה שלה היא אחת מהן. אני מאמינה שלא הייתי אומרת לבן אדם שאינו בתפקיד כזה דבר, אבל כן, התנהגתי בצורה שאני מאוד לא גאה בה עם האקס האחרון שלי, ומה הפלא שהוא ברח (גם הוא היה פגוע נפש). ואני מבינה ורואה מה אני עושה לה, מה אני עושה לקשר שלנו, ואני הורגת אותי ואת הקשר באופן שאני ממש לא רוצה בו, ולא יודעת אחרת. אני לא יודעת. אילו ידעתי הייתי משנה את זה, תאמינו לי. ואני אומרת לה את זה בצורה הכי כנה שאני יכולה, מבעד להררי הבכי המרעידים את אמות הספים של המסדרון מול חדרה, והיא מבינה, אבל קצרה ידה מלהושיע, ואני אומרת לכם, היא מבוהלת ממני. ראיתי פעם, לא מזמן, איך היא נבהלה כשהגעתי עם חבר טוב שלי רק כדי להפגיש ביניהם, ולא היה לי תור, וזה היה יום מטורף ולחוץ שלה, והיא הייתה פשוט מבוהלת, כמעט נחנקה מהקיום שלי שם. הייתי ממש צריכה להרגיע אותה שאני לא רוצה כלום, רק שתלחץ לו את היד וזה הכול, וראיתי איך היא הייתה פשוט מבוהלת, אין מילה אחרת.
ואני חושבת שהמתנה הכי יפה שאני יכולה לתת לה, ובטח לעוד כמה אנשים מהעבר שלי שעזבו אותי בטריקת דלת וככל הנראה מחוסר אונים שלהם מולי, זה היעדרי. אני לא מדברת על מוות, אני מדברת על למנן את עצמי ולמתן את עצמי, אבל לא מתוך פאסיב-אגרסיב, אלא מתוך פיתוח איזה שהוא עמוד שדרה שיספק לי את צרכיי בצורה נבונה וטובה יותר. אני בטוחה שהיא תשמח מאוד, אבל אני מבועתת מעצם המחשבה שאיאלץ לוותר עליה. מבועתת. ושפתאום, אם היא בכלל תסכים לקבל אותי אחרי האשפוז, היא לא תסכים שאבוא לנחות מול החדר שלה פעם בשבוע, אלא תגיד לי לקחת תור פעם בשלושה חודשים, כמו כולם. אני מבועתת. אני לא אחזיק מעמד, אני לא יכולה להבטיח שלא אעשה אקט של ייאוש. הרי גם לחתוך את עצמי זה משהו שלא חשבתי מעולם שאגיע אליו, להפך, תמיד נגעלתי ונבהלתי מאנשים שעשו את זה, והנה גם אני בפנים, אז מה...
ואני כן מתכוונת להשתמש באשפוז הזה כדי ללמוד את הדבר הזה שחשוב לי כל כך, כי פשוט אין לי חיים. הכול כל כך שברירי ותלותי ומתפורר, ואין לי מי שישמור עליי עכשיו. איזו תחושה איומה.
