מסכימה עם הכחולה - עניין של אופי
גם לי אין אופי שאפתני. השגתי לא מעט דברים בחיי שאני, באופן אישי, שמחה עליהם, אך הם לא הגיעו משאפתנות והתמדה במטרה.
לפני כמה שנים טובות אבא שלי אמר לי משהו בסגנון על כך שהם מצטערים שהם לא "דחפו" אותי יותר. הרגעתי אותו ואמרתי לו שהם אם היו מנסים, לא היה יוצא מזה כלום חוץ מהרבה ריבים - כי אני פשוט לא כזו. אף פעם לא שאפתי להיות "מקום ראשון" בשום דבר, הציונים שלי היו ממוצעים פלוס (בלי ללמוד ובלי להשקיע, זה פשוט בא לי בקלות ברוב המקצועות). לא שאפתי להצלחה מקצועית מטורפת, ואכן, לא למדתי, ומצאתי את עצמי בעבודה שבה אני מוכיחה את עצמי גם בלי התואר הנחשק. אין לי רצון להתקדם בתפקיד ובחברה שבה אני עובדת, יש לי תפקיד שמתאים לי ושאני טובה בו. הוא מספק מספיק אתגרים והוא מספיק מגוון כדי שאני לא אשתעמם ממנו בעתיד הנראה לעין.
את ההישגים שלי אני בוחנת מנקודת מבט אחרת. בניגוד לכל התחזיות אני חיה את החיים שרציתי. אחלה עבודה, אחלה משכורת, אני לא קורעת את עצמי בשביל כסף (דבר שתמיד פחדתי ממנו. אני עובדת בעבודה שאני נהנית ממנה, המשכורת הגבוהה יחסית היא בגדר בונוס, לא מטרה). אני עובדת בשעות שמתאימות לי, מנהלת שגרת חיים שמתאימה לי.
זו תמיד הייתה השאיפה שלי, ואני שמחה להגיד שהשגתי אותה. תמיד רציתי לחיות את החיים בדרך שמתאימה לי, גם אם היא פחות נורמטיבית או נורמלית, ואת זה אני עושה בהצלחה.
לא כולם שאפתנים, וזה בסדר. אפשר להסתדר בחיים האלה טוב מאוד גם בלי זה. אז אולי אני לא אעשה את המיליון הראשון עד גיל 30, ואולי לא הגעתי לירח עד גיל 21, אבל אלו מעולם לא היו המטרות שלי. אני לא אמצא תרופה לסרטן, ואני לא אביא לשלום עולמי, אבל טוב לי איפה שאני, ולפי מה שאני רואה מסביבי, לא הרבה אנשים יכולים להגיד את זה.
