אתם יוצאים מנקודת הנחה שאותו "בורא"
קיים כישות מוגדרת כלשהי, ש"בכוחה" או "מתפקידה" לחוש אדישות/עניין, או רגשות אנושיים כאלה או אחרים. אלוהים איננו "משהו" מוגדר - לא ישות, לא "מהות", לא "כוח" פיזי או מטאפיזי, או כל דבר אחר העונה להגדרה כלשהי. אלוהים הוא מחסן אישי של מוּדעוּת, שאנחנו ממלאים אותו בתכנים, ובמשמעויות שהענקנו להם. זו, אם תרצו, היא מטרת/משמעות החיים. "אלוהים" לא "רוצה" או דורש ממני כלום. בטח שלא קיום מצוות דת כלשהי, שכל רעיון העומד בבסיסן כולו מעשה ידי, ומחשבת, האדם. אלוהים לא מעוניין לקבוע מה יהיו התכנים, ה"מודעויות" השונות והאינסופיות בכמותן, שאכניס למחסן שלי. זה אולי יישמע מאוד לא נעים, אבל באותה מידה, גם כל ערכי המוסר האנושי הבסיסיים ביותר אינם מחייבים. הם עוצבו וטופחו בהתאם למציאות הפיזית והרעיונית שלנו על כל היבטיה, והייתי אומר שסביר שכאן הם גם נוטים באופן כללי להוכיח את עצמם כהגיוניים יותר. אבל אלוהים לא דורש (או רוצה, או מבקש) ממני אפילו להיות "טוב", או לאהוב, או לעזור ולא להזיק ולפגוע. מה שלא אעשה, בכל שבריר שנייה נתון של חיי הערניים אני מודע לכמות עצומה של דברים, גם אם אני לא מקדיש לכך מחשבה "מודעת" חיצונית. המשמעות של כל אותם דברים, טוב/רע, חשוב/לא-חשוב, קיים/לא-קיים וכו', היא התכנים שאנחנו מקטלגים ומכניסים למחסן. בקנה המידה ה"אלוהי" אין לשום דבר "משמעות", לפחות לא במובן שאנחנו מעניקים למילה.