לעתים קרובות
אני מרגישה ייאוש, בייחוד כשאני מדברת עם אנשים שקרובים אליי. החבר שלי הוא פמיניסט, ואני מרגישה שבלי דמות גברית פמיניסטית בחיים שלי כבר הייתי מאבדת את האמונה ביכולת האמפתית של גברים. תחושת הייאוש באה בעיקר מויכוחים עם אבא שלי וסבא שלי, שניהם אנשים טובים, משכילים ומרתקים שאת דעותיהם אני מעריכה, וטוענים בנון-שאלאנטיות ש"הפמיניזם לא רלוונטי" ושכל המטרות כבר הושגו. הייאוש בא משיחות עם הידיד הכי טוב - באמת, בחור שגדלתי איתו מגיל 3, ישנו ביחד כמו אחים לאורך שנות הנעורים וחלקנו את הרגעים הכי אינטימיים של ההתבגרות שלנו. הוא תמיד מסכים איתי, "אבל". קשה לי עם הרציונליזציות הבלתי הגיוניות ומשוללות הרגש של אנשים שקרובים אליי, שמנסים להפוך ויכוח שיש לי בו מעורבות רגשית לניתוח של סיטואציה באזמל. קשה לי עם חברים טובים שמתעקשים שסבבה להם לראות פורנו וש"רק כי יש בחורות מנוצלות לא אומר שכולן מנוצלות" וכל הבולשיט הזה. קשה לי עם זה שגברים מגדירים אותי כקיצונית, מטיפים לי להיות נעימה וחמודה אל החבר ושאם אני אמשיך בקטע שלי של לא לרצות ילדים הוא יעזוב אותי. אבא שלי אמר לי פעם, "ואם אדם יחליט שהוא רוצה ילדים ויעזוב אותך, מה תעשי?" ועניתי, "ברוך השם, יש לי שתי רגליים, שתי ידיים וראש, ואני אסתדר." זה די הפתיע אותו. כן, מייאש אותי ששיחות עם גברים על נושא השוויון הופכות לשיחות על מבנה המוח ומה האבולוציה עושה ואיך שיש לי שעון ביולוגי שמצלצל בארבע אחר הצהריים כדי לקחת ילדים דמיוניים מהגן. זה נורא מייאש. מייאש אותי שחברים שלי מתעקשים שכן, יש נשים שנפגעות, "אבל לא כולן" וכו'. ומייאש אותי שמדברים על החיים של גברים שנהרסים בגלל תלונות שווא על אונס, אבל לא על החיים של נשים שנהרסים בגלל אונס. אני אופטימית, ואני באיזשהו מקום לא מאשימה גברים - אני חושבת שהרבה מהם לא נחשפו לחומרים שיעלו את המודעות שלהם. גם אני לא תמיד חשבתי את מה שאני חושבת על זנות ופורנוגרפיה; פעם לא היה לי אכפת - היה לי אכפת משוויון בחלוקת המטלות בבית, אבל לא ראיתי את זה כקשור לאותו הנושא, ואני מרגישה שהמודעות שלי הולכת ועולה ככל שהזמן עובר. אני מקווה שזה יקרה גם לגברים שסביבי.
לפחות ניתן לומר עלי שאני עקבית
