אני מפרידה בין מה שאני מרגישה אישית כלפי
העולם המיידי הסובב אותי לעומת מה שאני מרגישה כלפי גוף אמורפי שאני קוראת לו "גברים" המרכיב את החברה הכללית. אני סומכת על עצמי ליצור קשרים טובים עם גברים בסביבתי וזה אכן כך. גברים קרובים לי הם רק כאלה שמכבדים נשים ואני מתקנת צרימות, אם נשמעות כאלה, מכיוונם. כלפי גברים באופן כללי כן, לא הייתי אומרת יאוש אבל אין לי ציפיה לכלום. אני חושבת שרובם מתייחסים לנשים כאל חפצים ואינם מוכנים לוותר על הפריבילגיות שלהם לבחור ולמיין נשים ולתת להן ציונים, להיות השופטים הבלעדיים לגבי מראה של אשה ומידת הפתיחות המינית שלה (ראויה לגנאי, כמובן, כשמדובר באשה פתוחה מינית, גם אם לכאורה ההיפך הוא מה שמשודר). מה יכול להשתנות? אני לא יודעת אם השינוי אפשרי. אני חיה בחברה צינית שמקדשת את הכסף, את השטחי והמיידי, את הצעקני והשטחי, את מה שקופץ מייד לעין. במצב שבו בטלפון הנייד שלי כשגולשים לאינטרנט יש באופן קבוע פינת שיסוי של נערות בביקיני אל מול נערים בגיל תיכון, אני חושבת על כך שהם מתרגלים לקבל את הפרס על מגש של כסף לנייד שלהם כבר בגיל צעיר כל כך, והייחס שלהם יהיה בהתאם כלפי כל הנשים בסביבתם, בכל אספקט שהוא. ולכן אני מעריצה גברים פמיניסטיים, כאלה שיוצאים נגד התפיסות הבסיסיות של החברה שבה אנו חיים. כאלה שלא פוחדים לצאת נגד הזרם. הלוואי שיהיו עוד כמוהם. מה שצריך לקרות זה שעוד יצטרפו אליהם, שעוד יבינו שההחפצה אינה אפשרית יותר, שהיא לא צודקת, מקולקלת, מושחתת. שיבינו שהמצ'ואיזם פוגע בהם בדמות הפוביה מהומואים והאיסור על גברים להראות צדדים רכים יותר שלהם, פלוס הלחץ להיות איש עסקים/ספורטאי/הייטקיסט ומה עוד בעצם מוצג כלגיטימי לגבר להיות? כשלעצמי בניתי לי עולם עשיר מספיק שבו אין לי תלות בקשר עם גבר, לא רגשית ולא כלכלית. אין לי צורך באמהות כך שגם המאבק על אורח חיים שוויוני וחלוקת הנטל נחסך ממני. ועדיין אני אופטימית ביחס לאפשרות שלי להכיר גבר טוב לקשר זוגי טוב. הרצון קיים.