שאלה:
עד כמה ניתן לסמוך על הספרים שמציגים את שיחותיו של ליבוביץ עם חברים-תלמידים? האם אנו יודעים בוודאות שכל מה שנמסר שם אכן יצא מפיו של לייבוביץ? יש לשאלה זו נפקא מינה ספציפית:
בשיחות על "מסילת ישרים" לרמח"ל קראנו את דברי לייבוביץ על כך שכמה מגדולי ישראל הכילו באישיותם את הניגוד בין הרציונליות ההלכתית לבין נטייה מיסטית. גם בשיחות על "רוח החיים" על מסכת אבות לייבוביץ ציין את הדבר. לאחר שמנה כמה שמות של פוסקים שבד בבד היו גם מקובלים, הוא אִזְכר את מרן יוסף קארו. בעמוד 10 ישנה הערה, שאם היא אכן יצאה מפיו של ליבוביץ, אזי שהיא מעידה על כמה דברים מטרידים: חוסר ידע לגבי דברים בסיסיים בפסיקת ה'אחרונים'; בהילות להביע דברים בטרם שהם נבדקו בדיקה מקיפה וקפדנית; ובנוסף – דבר חמור יותר משני הדברים הקודמים – חוסר אחריות בלימוד.
ההערה שלייבוביץ העיר שם היא שלמרות שמרן יוסף קארו התעסק בקבלה אין לכך זכר בשולחן ערוך. ההערה הזו היא טעות, במקרה הטוב, או שקר, במקרה הרע. זאת מכיוון ש(א) מרן קלט מספר הזהר יותר מכל פוסק שחי לפניו; (ב) מרן העניק לפסיקת הזהר אוטוריטה גדולה יותר מכל קודמיו; (ג) מרן כתב בהדיא שספר הזהר שימש כאחד מהמקורות לפסיקתו:
"נמצא שמי שיהיה ספר זה לפניו, יהיו סדורים לפניו דברי התלמוד עם פירוש רש"י, והתוספות והר"ן, ופסקי הרי"ף והרא"ש, והמרדכי והרמב"ם והגהותיו ומגיד משנה ורבינו ירוחם וספר התרומה וספר התרומות ושבלי הלקט והרוקח ושערי דורא וספר התשב"ץ וספר העיטור ונמקי יוסף וסמ"ג וסמ"ק וארחות חיים ותורת הבית והגהות אשרי וספר המנהיג והאגור וספר בעלי הנפש להראב"ד ותשובות הרא"ש והרשב"א, והר"י בר ששת, וה"ר שמעון ב"ר צמח דוראן ומהר"י קולון ותרומת הדשן, כל דבריהם מבוארים היטב, ובקצת מקומות מאמרי הזהר" (הקדמה ל"בית יוסף").
כמובן שאין זה אומר שניתן לזהות את שיטת הפסיקה של מרן עם פוסקים שהרחיקו לכת בהכנסת הקבלה לפסיקתם, וידוע שבכל מקום שהקבלה חלקה על פשט הש"ס או קביעות חד משמעיות של פוסקים מרן הכריע לצד הפוסקים.
[דוגמה פשוטה לכך מובאת על ידי הגר"ע יוסף – כנראה הבר הכי הגדול ביותר לגבי המתודה של מרן בפסיקה - על הלכה שבאה בספר הזוהר (הקדמה דף י ע"ב) שאסור לברך בידיים מזוהמות ומסואבות. הוא מצטט מן הזוהר: "וכן כל שעתא, בגין דבשעתא דבר נש נאים, תחיה פרחא מניה ורוחא מסאבא שריא על ירוי ומסאב לון, ואסיר לברכא בהו בלא נטילה", ע"כ. על קביעה זו הוא כותב: "ומבואר מזה שאסור לברך שום ברכה בלי נטילת ידים. וזה שלא כדברי הגמרא והפוסקים שמתירים. ובאמת שדעת מרן ז"ל היא שאע"פ שהזוהר הקדוש אוסר לברך, הואיל ומהגמרא והפוסקים מתבאר להיפך, נקטינן כדברי הגמרא והפוסקים שבכל מקום שהקבלה חולקת עם הפשט, נקטינן כהפשט"].
מכאן שאין לומר שמרן הקצין את הפסיקה על פי הזהר בדומה לאלו שבאו אחריו, אך בהחלט אפשר לומר זאת ביחס לקודמיו. כפי שציין אחד מהחוקרים הבולטים בתחום חקר היחס בין קבלה להלכה, בהתייחסו לחוקר אחר:
"לא רק שמחבר השו"ע לא נשמר מהשפעת הקבלה, הוא נשמע לה ברצון עד מקום שדעת בעל הלכה גדול כמותו מסוגלת היתה להשלים עימה [...] זאת ועוד: לא זו בלבד שר"י קארו קלט מן הזהר יותר מכל פוסק אחר לפניו, אלא שלמעשה אין כל יחס, כמותי או איכותי, בין קליטת הזהר על-ידי קודמיו לבין קליטתו הוא. קודמיו, המנויים כולם במאמרו של כ"ץ, מביאים מן הזהר בפרט ומן הקבלה בכלל אלא שלושה או ארבעה עניינים בלבד, בעוד מרן הביא מן הזהר וממקובלים בני-זמנו, במפורש וכמעשה של שיגרה, עשרות פעמים, ואפשר קרוב למאה פעם, בדברים גדולים ובדברים קטנים [...] למען האמת, עצם מעשהו של מרן, אשר הבליע את הזהר בתוך ספר בית יוסף הבלעה אורגאנית רצופה ובת-קיימא בהיקף כה רחב - וזאת עוד בשבתו בערי האימפריה - הוא אשר הקנה לזהר את מעמדו ההלכתי הקבוע בעולמה של ההלכה מן העת ההיא ואילך: לפיכך, במקום לדבר על אימוץ הזהר כסמכות הלכתית על- ידי מרן, יש לגרוס: הענקת סמכות הלכתית לספר הזהר על- ידי מרן, שהרי זוהי משמעותו ההיסטורית הנכונה של הזיווג שבין השניים [...] שילוב פסקים מן הזהר בפרט ומן הקבלה בכלל בספר בית יוסף , אינה רק מקרה ולא דרך ארעי והזדמנות, אלא דרך של שילוב אורגאני של מקורות ההלכה וקישורם החיוני זה בזה, קישור שמרן עצמו היה מודע היטב לראשוניותו ולמשמעותו, ולנו הוא רומה ומזכיר גם את קישורן של מידות שונות של דין אלו באלו, כמצוי בספרי הקבלה (ישראל מ' תא שמע. הנגלה שבנסתר: לחקר שקיעי ההלכה בספר הזוהר. רעננה: הקיבוץ המאוחד. 2001).
דברים דומים, אם כי מתונים יותר, טען חלמיש:
קארו לא היה יכול להציע אמת מידה מובהקת להסתמכותו על הזוהר, שהרי ברור [...] שלא בכל מקרה עשה שימוש בזוהר. היה זה יותר פרי החלטה אד הוק של איש הלכה חריף ובעל כושר אנליטי, שבמוחו ובהווייתו לא חדלו מהתרוצץ שני עולמות שמדרך הטבע לא לעולם יכולים הם לדור בכפיפה אחת ... היתה זו, כמדומה, נחישותו הנחרצת של פוסק, שבחושיו החדים האופייניים קבע אימתי 'יש לחוש' לדברי הקבלה ואימתי הוא רשאי להתעלם מהם".
עד כמה ניתן לסמוך על הספרים שמציגים את שיחותיו של ליבוביץ עם חברים-תלמידים? האם אנו יודעים בוודאות שכל מה שנמסר שם אכן יצא מפיו של לייבוביץ? יש לשאלה זו נפקא מינה ספציפית:
בשיחות על "מסילת ישרים" לרמח"ל קראנו את דברי לייבוביץ על כך שכמה מגדולי ישראל הכילו באישיותם את הניגוד בין הרציונליות ההלכתית לבין נטייה מיסטית. גם בשיחות על "רוח החיים" על מסכת אבות לייבוביץ ציין את הדבר. לאחר שמנה כמה שמות של פוסקים שבד בבד היו גם מקובלים, הוא אִזְכר את מרן יוסף קארו. בעמוד 10 ישנה הערה, שאם היא אכן יצאה מפיו של ליבוביץ, אזי שהיא מעידה על כמה דברים מטרידים: חוסר ידע לגבי דברים בסיסיים בפסיקת ה'אחרונים'; בהילות להביע דברים בטרם שהם נבדקו בדיקה מקיפה וקפדנית; ובנוסף – דבר חמור יותר משני הדברים הקודמים – חוסר אחריות בלימוד.
ההערה שלייבוביץ העיר שם היא שלמרות שמרן יוסף קארו התעסק בקבלה אין לכך זכר בשולחן ערוך. ההערה הזו היא טעות, במקרה הטוב, או שקר, במקרה הרע. זאת מכיוון ש(א) מרן קלט מספר הזהר יותר מכל פוסק שחי לפניו; (ב) מרן העניק לפסיקת הזהר אוטוריטה גדולה יותר מכל קודמיו; (ג) מרן כתב בהדיא שספר הזהר שימש כאחד מהמקורות לפסיקתו:
"נמצא שמי שיהיה ספר זה לפניו, יהיו סדורים לפניו דברי התלמוד עם פירוש רש"י, והתוספות והר"ן, ופסקי הרי"ף והרא"ש, והמרדכי והרמב"ם והגהותיו ומגיד משנה ורבינו ירוחם וספר התרומה וספר התרומות ושבלי הלקט והרוקח ושערי דורא וספר התשב"ץ וספר העיטור ונמקי יוסף וסמ"ג וסמ"ק וארחות חיים ותורת הבית והגהות אשרי וספר המנהיג והאגור וספר בעלי הנפש להראב"ד ותשובות הרא"ש והרשב"א, והר"י בר ששת, וה"ר שמעון ב"ר צמח דוראן ומהר"י קולון ותרומת הדשן, כל דבריהם מבוארים היטב, ובקצת מקומות מאמרי הזהר" (הקדמה ל"בית יוסף").
כמובן שאין זה אומר שניתן לזהות את שיטת הפסיקה של מרן עם פוסקים שהרחיקו לכת בהכנסת הקבלה לפסיקתם, וידוע שבכל מקום שהקבלה חלקה על פשט הש"ס או קביעות חד משמעיות של פוסקים מרן הכריע לצד הפוסקים.
[דוגמה פשוטה לכך מובאת על ידי הגר"ע יוסף – כנראה הבר הכי הגדול ביותר לגבי המתודה של מרן בפסיקה - על הלכה שבאה בספר הזוהר (הקדמה דף י ע"ב) שאסור לברך בידיים מזוהמות ומסואבות. הוא מצטט מן הזוהר: "וכן כל שעתא, בגין דבשעתא דבר נש נאים, תחיה פרחא מניה ורוחא מסאבא שריא על ירוי ומסאב לון, ואסיר לברכא בהו בלא נטילה", ע"כ. על קביעה זו הוא כותב: "ומבואר מזה שאסור לברך שום ברכה בלי נטילת ידים. וזה שלא כדברי הגמרא והפוסקים שמתירים. ובאמת שדעת מרן ז"ל היא שאע"פ שהזוהר הקדוש אוסר לברך, הואיל ומהגמרא והפוסקים מתבאר להיפך, נקטינן כדברי הגמרא והפוסקים שבכל מקום שהקבלה חולקת עם הפשט, נקטינן כהפשט"].
מכאן שאין לומר שמרן הקצין את הפסיקה על פי הזהר בדומה לאלו שבאו אחריו, אך בהחלט אפשר לומר זאת ביחס לקודמיו. כפי שציין אחד מהחוקרים הבולטים בתחום חקר היחס בין קבלה להלכה, בהתייחסו לחוקר אחר:
"לא רק שמחבר השו"ע לא נשמר מהשפעת הקבלה, הוא נשמע לה ברצון עד מקום שדעת בעל הלכה גדול כמותו מסוגלת היתה להשלים עימה [...] זאת ועוד: לא זו בלבד שר"י קארו קלט מן הזהר יותר מכל פוסק אחר לפניו, אלא שלמעשה אין כל יחס, כמותי או איכותי, בין קליטת הזהר על-ידי קודמיו לבין קליטתו הוא. קודמיו, המנויים כולם במאמרו של כ"ץ, מביאים מן הזהר בפרט ומן הקבלה בכלל אלא שלושה או ארבעה עניינים בלבד, בעוד מרן הביא מן הזהר וממקובלים בני-זמנו, במפורש וכמעשה של שיגרה, עשרות פעמים, ואפשר קרוב למאה פעם, בדברים גדולים ובדברים קטנים [...] למען האמת, עצם מעשהו של מרן, אשר הבליע את הזהר בתוך ספר בית יוסף הבלעה אורגאנית רצופה ובת-קיימא בהיקף כה רחב - וזאת עוד בשבתו בערי האימפריה - הוא אשר הקנה לזהר את מעמדו ההלכתי הקבוע בעולמה של ההלכה מן העת ההיא ואילך: לפיכך, במקום לדבר על אימוץ הזהר כסמכות הלכתית על- ידי מרן, יש לגרוס: הענקת סמכות הלכתית לספר הזהר על- ידי מרן, שהרי זוהי משמעותו ההיסטורית הנכונה של הזיווג שבין השניים [...] שילוב פסקים מן הזהר בפרט ומן הקבלה בכלל בספר בית יוסף , אינה רק מקרה ולא דרך ארעי והזדמנות, אלא דרך של שילוב אורגאני של מקורות ההלכה וקישורם החיוני זה בזה, קישור שמרן עצמו היה מודע היטב לראשוניותו ולמשמעותו, ולנו הוא רומה ומזכיר גם את קישורן של מידות שונות של דין אלו באלו, כמצוי בספרי הקבלה (ישראל מ' תא שמע. הנגלה שבנסתר: לחקר שקיעי ההלכה בספר הזוהר. רעננה: הקיבוץ המאוחד. 2001).
דברים דומים, אם כי מתונים יותר, טען חלמיש:
קארו לא היה יכול להציע אמת מידה מובהקת להסתמכותו על הזוהר, שהרי ברור [...] שלא בכל מקרה עשה שימוש בזוהר. היה זה יותר פרי החלטה אד הוק של איש הלכה חריף ובעל כושר אנליטי, שבמוחו ובהווייתו לא חדלו מהתרוצץ שני עולמות שמדרך הטבע לא לעולם יכולים הם לדור בכפיפה אחת ... היתה זו, כמדומה, נחישותו הנחרצת של פוסק, שבחושיו החדים האופייניים קבע אימתי 'יש לחוש' לדברי הקבלה ואימתי הוא רשאי להתעלם מהם".
