שאלה:

[סביבון עד]

אין לי זמן אבל מצאתי כמה מקורות טרום

השו"ע לגבי ברכה מאוחרת על נט"י משהו עם פירוש הר"ן על מסכת נזיר. אשתדל לפרט יותר אחרי שבת. איך אומרים. קשוט עצמך לפני שתקשוט במילים כה חריפות את ל'.

 

[u r i el]

תשובה.

הכתבים שליבוביץ עצמו פירסם בחייו ואשר זכו מצדו להגהה הם כמובן הכתבים האמינים ביותר מבחינת העברת דבריו לכתב. חלק מפירסומים אלה הינם לקט של הרצאות או שיעורים שנתן ואשר זכו לפירסום בעיקר בשל "לחצם" של תלמידים-חברים עליו שביקשוהו להוציאם לאור בכתב. כפי שאנו מוצאים בהקדמה ל"שיחות על 'שמונה פרקים' לרמב"ם" מצא ליבוביץ להדגיש בפני הקוראים ששיחות אלה התקיימו ב"צורה של שיחה חופשית, ללא הקפדה על שיטתיות .... המדבר - שאינו מתכוון להרצאה שיטתית - אינו מקפיד על דיוק ודקדוק בהתבטאותו, ואף אינו חייב בכך, שהרי אפילו תוך כדי דיבור הוא יכול לשנות את אופן דיבורו ולתקן מה שאמר ..... השתדלנו לשמור על אופיו ( של החיבור ) כרישום של שיחות חופשיות בין בני אדם שהם בגדר חובבים לגבי הנושא הנדון, רחוקים ממומחיות מקצועית בחקר חכמת ישראל, במקורות המסורות היהודית בתורה ובאמונה ובפילוסופיה כללית ויהודית ..... " ( וכדאי לקרוא את הדברים כלשונם כדי שחלילה לא יצאו מהקשרם ועניינם ).

מכל מקום אותה מידת זהירות שליבוביץ גילה בהעברת שיחות ע"פ לכתב בחייו היתה נר לרגליו של בנציון נוריאל ז"ל אשר הקליט ורשם כל הגה מפי מורנו והקדיש את ארבע או חמש עשרות השנים האחרונות של חייו לטובת שימור והפצת הגותו של ליבוביץ בכל תחום שהתבטא בו. עקבות להקפדה זו והוכחה לה ניתן למצוא בעצם העובדה שבכל אחד מספריו לא חסך לצטט שוב ושוב את דברי מבוא אלה של ליבוביץ. אעפ"כ סביר למדי שאולי במקרים ספורים נטל העורך לעצמו את הרשות לחרוג מההיצמדות הנוקשה להקלטה או לרישומים שבכתב יד בגלל אי בהירות או עוות בקליטה, לעתים ליבוביץ דבר בשקט ומלמל מתחת לחוטם כך שמכשיר הקלטה ביתי לא משוכלל של אותם הימים עלול היה שלא לקלוט את הנאמר, או בשל רעשי רקע וכד' ובאותם מקרים בודדים יתכן אולי שנכתבה מילה או שתיים ע"פ הסברה. לדעתי מקרים אלה הם ספורים למרות ששמעתי פעם מ"אישיות בכירה" שכאילו הרשה לעצמו נוריאל יותר מכך.

אמת ונכון הדבר שיוסף קארו הושפע מהקבלה בחיבורו ההלכתי המונומנטאלי. לגמרי במקרה אני משתתף השנה בקורס בבר-אילן בדיוק בנושא זה. קשה לקבוע האם ליבוביץ במקרה ספציפי זה שיקר או טעה. על כל פנים יש לזכור את שיטתו הרטורית של ליבוביץ שלא נמנע מלהשתמש בטרמינולוגיות קיימות באופן חלקי או בשלמותן תוך סירוס מובנם ה"מקורי" ( עד כמה שניתן לקבוע זאת ) ותוך מתן אינטרפרטציה משלו בכדי לשרת באמצעותה את התכנים שבקש למסור. וכך אתה מוצא למשל לגבי אותו החיבור עצמו - השולחן ערוך - שליבוביץ בונה ארמונות של הגות על המילה הראשונה 'יתגבר' שכאילו קארו התכוון בה למה שליבוביץ התכוון - כלומר למאמץ הנצחי הנידרש מאדם המקבל על עצמו עול מצוות, מאמץ שנשאר בגדר מאמץ קבע כנגד טבעו ודחפיו וצרכיו שאינו יכול כלל להגיע לכלל שלמות וכו' וכו' - כאשר למעשה מרן יוסף קארו מדבר על המאמץ להשכים קודם השחר, להתגבר כדי להכניע את החרופ הנעים והמפתה כי דווקא באותן השעות טרם השחר,התפילה על החורבן ועל הגלות רצויה ... שזה ממש, אבל ממש לא ליבוביץ ! לזה התכוון קארו. האם ל' לא ידע ? האם שקר ? האם זייף ? האם התעלם ? אלה משומעיו יודעי ספר ידעו כמובן שליבוביץ "מלהק" את ה'שולחן ערוך' ע"פ שיטתו וחייכו חיוך סלחני לפרופסור המשלהב. ואלה ( הרוב ) שאינם יודעים, ליקקו שפתיים והתפעמו מהתגלית שאיש ההלכה שהפך את חיבורו כמעט לקונצנזוס הלכתי רב-מכר, כבר במאה ה - 16 התכוון 'בול' לדעתו של ליבוביץ.

לסיכום - אני חושב שליבוביץ ידע, אבל הציג לנו עובדות "מצונזרות".

 

[סביבון עד]

ממתי ארי קם בבוקר ? הוא ישן 16 ש' ביממה.

שאותה אישיות בכירה תחליט לצאת לאור, תעיר אותי.

 

[בר אiריין]

תודה

אתה עונה בצורה עניינית ולגופם של דברים, יישר כח.

כשחכם מציג דרוש כלשהו הוא לא עושה שום דבר פסול, שהרי זו דרכה של תורה - לפחות לאחר מהפכתו של הלל הזקן. חכמי בית הלל הרשו לעצמם לעשות דקונסטרוקציה למקראות כדי להסיק מהם הלכות חדשות ורעיונות חדשים. הספרא בדברים, א [וכן הוא במדרש רבה] מספרת שרבי יהודה דרש בפני רבי יוסי בן דורמסקית, מחכמי בית שמאי, והאחרון קרא לעברו: "למה אתה מעוות עלינו את הכתובים?"‏. והרי פשוט לנו שכשחכמים דרשו על התורה שבתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא, ולבסוף נקראת על שמו שנאמר 'בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה' [עבודה זרה יט], הם לא התכוונו לבאר את כוונתו של כותב המזמור אלא באו להעביר רעיון, ואיש לא יאמר שהללו שיקרו או הגזימו. ובכן, אינני אוחז בשיטת בית שמאי ומובן לי שרק על דרך הדרש ניתן להגדיל תורה ולהאדירה. אלא שההקשר באותה מבואה שונה בתכלית.

 

[u r i el]

מסכים.

אלא שלא רציתי ששורת הסיכום של דעתי בעניין לא תנומק ולכן הבאתי את 'יתגבר' כדוגמה למה שנראה לי כשיטה רטורית של ליבוביץ.

נראה לי שליבוביץ מהלך על התפר הדק שבין פרשנות או דרשנות מחד, וסילוף או התעלמות ( או לכאורה סילוף או לכאורה התעלמות ) של/מ עובדות מאידך - וכל זה שייך לסיגנון הרטורי שלו.
,
לומר שה'יתגבר' של השולחן ערוך מתכוון למאמץ האנושי לגבור על הרצון הוא אינו דרש אלא לכאורה יציקת תוכן זר לדברי מרן יוסף קארו, סילוף או התעלמות מ'פשט הכתוב', שהרי מרן יוסף קארו מסביר את עצמו בהמשך חד משמעית, ה'יתגבר' הזה מכוון למשהו מאד ספציפי = להשכמה המוקדמת טרם שחר כי אז התפילה רצויה ... את ההמשך הזה שליבוביץ וודאי קרא אין הוא מביא לנו. למה ? כי זו דרכו הרטורית "לזייף" ( לא לדרוש ) לטובת הגותו.
לפיכך אני משער שגם את דברי ההקדמה ל"בית יוסף" ל' קרא אבל התעלם ממנה לטובת שיטתו ההגותית.

דוגמה נוספת לשיטה זו אנו מוצאים בדבריו של ל' על הטוב הטהור והמוחלט שבעבודת ה', טוב שאינו תועלתני, וכולנו מכירים עד כמה חשוב לליבוביץ להדגיש את מעלתה של עבודת ה' לשמה ללא כל בקשת שכר או תועלת או יראה מפני העונש, והנה הוא מגייס לכך את תהילים ע"ג, את מזמורו של אסף האומר " ... ואני קרבת אלהים לי טוב ... " כלומר עצם קרבתי לאלהים היא הטוב באשר הוא - אולם מי שטרח לקרוא את הפרק, וליבוביץ וודאי קרא אותו - יודע שעניינו בטוב שבעזרת ה' וישועתו, זהו הטוב התועלתני שליבוביץ דוחה אותו בכל תוקף, כפי שעולה מפשט הכתוב ( עד כמה שניתן לתת לכתובים פשט ) :

" ... וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ; אָחַזְתָּ, בְּיַד-יְמִינִי.
בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי; וְאַחַר, כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי.
מִי-לִי בַשָּׁמָיִם; וְעִמְּךָ, לֹא-חָפַצְתִּי בָאָרֶץ.
כָּלָה שְׁאֵרִי, וּלְבָבִי: צוּר-לְבָבִי וְחֶלְקִי--אֱלֹהִים לְעוֹלָם.
כִּי-הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ; הִצְמַתָּה, כָּל-זוֹנֶה מִמֶּךָּ.
וַאֲנִי, קִרְבַת אֱלֹהִים-- לִי-טוֹב:
שַׁתִּי, בַּאדֹנָי יְהוִה מַחְסִי; לְסַפֵּר, כָּל-מַלְאֲכוֹתֶיךָ."

וכאמור, גם כאן נשאלת השאלה האם ליבוביץ טעה או התעלם מעובדה סיפרותית שמתחייבת מפשט הכתובים ?
גם כאן שוב אותה תשובה - הוא קרא וידע אולם "זייף" בעובדות לטובת הגותו.
אינני רואה הבדל מהותי בין התעלמות מעובדה סיפרותית, או היסטורית אינפורמטיבית, אלא רואה בעצם המגמה להתעלם שיטה רטורית שחוזרת על עצמה.

 

[בר אiריין]

גדול שימושה מלימודה

הכל טוב ויפה, ולייבוביץ אינו שונה במדרשיו מאלו שעשו ועושים חסידים ודורשי רשומות מאז ומתמיד. יש אין-סוף מקורות שבהם מוציאים דברים מפשוטם כדי להעביר רעיון, ו"יתגבר" אינו יוצא מהכלל. אלא שהשאלה שלי כוונה להקשר מאוד מאוד ספציפי. ליבוביץ לא דרש שם שום דרשה אלא אמר שמי שלא מכיר את מרן, ולא יודע שהוא המחבר של 'מגיד מישרים' לא היה יודע שמחבר שולחן ערוך עסק בקבלה. לא צריך להיות פוסק או גדול הדור כדי לדעת שזה לא נכון. כל מי שלומד ש"ס עם פוסקים רואה מה המקום שתופס ספר הזוהר בשיח ההלכתי לאחר שמרן פרסם את פסקיו [בטור, לעומת זאת, "ונחנו מה"]. ההבדל בין רטוריקה "טובה" לבין רטוריקה "רעה", שהוא אקוויוואלנט להבדל בין חיפוש האמת על ידי דיאלקטיקה לבין בלבול בר הפלוגתה על ידי אריסטיקה, הוצג בצורה יפייפיה על ידי אפלטון בדיאלוגים "גאורגיאס" ו"פיידרוס", ויפים דבריו גם להקשר הנוכחי. תלמיד היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ בק"ן טעמים, ורבי מאיר היה יכול להראות עשרות טעמים לטהר ועשרות טעמים לטמא [עירובין יג], ובכל זאת ניתן בנקל לקלוט מדי אדם מגלה פנים בתורה שלא כהלכה ["כהלכה" דייקא, כלומר לא תמיד "כהלכה" זהה עם "פשוטה של תורה"].

מנושא לנושא באותו נושא. גם הביאור של ליבוביץ ל"עבודת ה' לשמה" חורג הרבה מעבר לכוונת חכמים, ואיני מתכוון רק לפרק בתרא דאבות.

דומני שלליבוביץ חסר כל ימיו תנאי מקדים והכרחי לעיסוק בתורה, ודבר זה העיב על כל הגותו התורנית: שימוש תלמידי חכמים. מזה נבע זלזולו בפוסקים רבים, מזה נשתלשלה הגותו המפוזרת וזה הגורם לכך שפעמים רבות דיבורו משל בו ולא הוא בדיבורו. אזכיר סיפור של רבי עקיבא:

"פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצווה, וניטפלתי בו כארבעת מיל עד שהבאתיו למקום הקברות וקברתיו וכשבאתי אצל רבי אליעזר ואצל רבי יהושע, אמרתי להם את הדבר, אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע, מעלין עליך, כאילו שפכת דמים. באותה שעה לא זזתי מלשמש חכמים" [ירושלמי נזיר ז, א].

כוונתו של רבי עקיבא הייתה טובה, ופשיטא שעשה את מה שעשה כי חשב שכך מתחייב מההלכה, שהרי הוא קרא, שינה ושילש - אלא שלא קיבל הדרכה. ככל שתערוך השוואות בין דברי לייבוביץ - שללא כל ספק הוא מענקי הרוח של הדורות האחרונים, וללא שום ספק הוא אחד מהאנשים היותר ישרים שהיו - לבין דבריהם של גדולי תורה - הן בצורה והן בתוכן - תראה שאלו שני קווים מקבילים שרק הולכים ומתרחקים אהדדי. לשם השוואה, "איש ההלכה" של הגרי"ד סולובייצ'יק, - שבדברים רבים + 1 הגותו דומה לזו של ליבוביץ [גם רעיונית, גם במקורות ההשפעה וגם מבחינה של השתלשלות הרעיונות מבחינה דיאכרונית], - מציג הגות מדודה ושקולה, אסתטית וכזו שניכר עליה שנכתבה על ידי גדול-תורה ואיש רוח.

אתמר: קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים:
ר' אלעזר אומר הרי זה עם הארץ. ר' שמואל בר נחמני אמר הרי זה בור. ר' ינאי אומר הרי זה כותי. רב אחא בר יעקב אומר הרי זה מגוש.

 

[סביבון עד]

המשנה הראשונה

מאימתי קוראים ק"ש ? מכאן הזמן. זה שאתם מצאתם בזוהר איזשהו זיון מוח על זה, ומכאן אתם מסיקים שזה היה השיקול של מרן - זהו כשל לוגי ברור.
באשר לשימוש תלמידי חכמים. אני מפנה אותך למה שכתב הרמב"ם בפתיחת משנה תורה. הפיסוכלוגיזם המטופש הזה מאוס בעיניי והוא מוצאו של מי שאין לו משהו חכם להגיד - זיוני מוח משוקצים. אינני יודע בשביל מה בכלל אני טורח להגיב לריק וגונב דעת כמוך. היתה לי תקוה שאם אוציא ממך את השויץ אולי תגיע לדרך הישר. אבל אתה ממשיך לטפח לעצמך את האגו ולא מודה בטעויות ברורות (ועוד טוען שאתה מדבר עניינית). מה אני אגיד לך משויץ יוצא מיץ. תמשיך לדבר עם הזיין מוח השני. שניכם יצאתם כנראה לשמד ומריחים מאותו סירחון.

 

[רועי החושב]

מה זה משנה למה התכוון המחבר

או ליתר דיוק כיצד פירש את דבריו שלו? הרי למילים יש חיים משל עצמן. היצירות הגדולות ביותר לא מובנות כלל ע"י יוצריהן. הצינור הוא לא מקור הנביעה ופחות מכולם יכול להבין את עומקה. הפרשנות משמעותית לא פחות מהיצירה. אם "ויתגבר" הוא פרוזאי בפרשנות המחבר- אין זה אומר דבר על היתכנותם של אופני פירוש אחרים- עמוקים יותר.
היוצרים לא יכולים להרשות לעצמם להיות מודעים לעומק יצירתם, אחרת המשקל על כל מילה יהיה קשה מנשוא. הצינור מוכרח שתהיה בו ענווה כדי לא להסתנוור מאורם של דבריו, ולכן יפרש את דבריו שלו כיום יומיים, כפשוטים, ואין זה פוסל את היותם הרבה, הרבה מעבר לכך.

 

[u r i el]

נכון מאד.

אבל ליבוביץ היה בעיקר איש של עובדות. לא איש של דרשות ופרשנות ובזה גם עיקר כוחו ועוצמתו. ליבוביץ לא יכול היה לשכנע את מאזיניו בדברי דרש גם אם היו מן המופלאים שבמופלאים. השאלה של בר אוריין מתייחסת בדיוק להיבט זה - האם ליבוביץ לא דייק בעובדות משום חוסר ידע או מסיבה אחרת, ולא היה כלל מקום לשאול על דיוק דרשני או פרשני. על כך השבתי לו בשורת הסיכום של הודעתי ובאמצעות הדוגמה הממחישה כעובדה יחוס משמעות אחרת ל'יתגבר' המקורי, אחרת מכפי שעולה מפשט הכתובים ( והדגשתי 'עד כמה שניתן לומר : פשט כתובים' ). למשל תוכל לראות את הדברים בדוגמה הבאה :
בפרק 'רצון ואישיות' שבספרון 'ויכוחים על אמונה ופילוסופיה' כאשר ל' מבקש להראות שאישיותו של האדם עומדת על הרצון מביא ל' "הוכחה" ואומר : " ... ודומני שזה נובע אך ורק מתוך זה שהוא בעל רצון אשר הוא עצמו מודע לו. ואין כל ספק שההכרעה הרצונית הקשה והחמורה ביותר זו הכרעתו לקבל עליו עול מלכות שמיים ועול תורה ומצוות. ולכן אין פלא שהמילה הראשונה בטקסט של 'שולחן־ערוך' - ואני כמובן אינני מאותם תלמידים שאומרים שה'שולחן־ערוך' זה היהדות, אבל זה דוקומנט מעניין מאוד של היהדות - הוא פותח במילה 'יתגבר'. הוא איננו מתחיל במילה 'ידע', איננו מתחיל במילה 'יאמין', אלא פותח במילה 'יתגבר' - על הרצון."
עולם הדרשנות והפרשנות הוא עולם נפלא ומרתק בעיני ואני רואה את כל היופי הסיפרותי שביהדות דווקא ביצירתיות המופלאה של העולם הדרשני שבכל התקופות - כולל הדרשנות הקבלית שליבוביץ ייחס לה אולי מעמד של עובדה ולכן פסל אותה מכל וכל.

 

[רועי החושב]

מה זה "איש של עובדות"?

עובדה- הספר פותח במילה "יתגבר".
מה משמעותה של עובדה זו- זה עניין לפירוש.
החולין בפרשנות העצמית שבספר יכול להתפרש כאמצעי ל"הסתר" או פשוט כ"קישוט" במובנו הרמבמ"י.
מה גם שיש להבחין בין סתירה בקונוטציה לבין סתירה גלויה. הקונוטציה הפרשנית שמעורר הטקסט, במודע או שלא במודע, עשויה להיות כה חזקה בהכרתו של הקורא עד כדי כך שיבלבל בינה לבין ההקשרים המוצהרים.
אני סבור שטקסטים עמוקים ומשפיעים בתרבות הם כאלו- הם "מפתים" את כוח הדמיון לפרשנות מסויימת על ידי שימוש בסמלים ובקונוטציות. אלו הם רבדים של שליטה על ההמון. מסרים שונים להמון ומסר אחר לחופשיים ברוחם.
ויתר על כן- אני גם לא טוען שהיוצר בהכרח מודע לכך! אבל איכשהו היצירה נובעת ממנו, או ליתר דיוק דרכו. הוא עשוי לסבור שהוא מתכוון לשטח אבל בדבריו תמצא עומק.
למה זה כך? אני יכול רק לשער- והשערתי היא שמה שקרוי "האיבר הלשוני" מתערב בפיטפוט החולין הרגיל ומייצר עיקביות לוגית ודיוק לשוני אשר יש בו משמעות עמוקה. זו עשויה להיות גם הסיבה שיוצרים רבים צריכים טישטוש מסויים, סמים וכ"ו כדי ליצור, כי רק במצב הסימום הם לא מתעקשים מדי על זרם החשיבה הפעילה שלהם, ונעשים נוחים להכוונה.
כל זה הוא רק השערה, אבל בבחינת השערה הוא מייתר את הויכוחים על פרשנויות ומניח שני גורמים שמעורבים ביצירה עצמה- החשיבה הפעילה, השיטחית, והחשיבה הסבילה, העמוקה (שאני משער שהיא קשורה באופן מהותי לאיבר הלשוני).
כך שמוכרחות להיות שתי פרשנויות, שעשויות לסתור, ושתיהן נכונות, אלא שכל אחת מתייחסת לדבריו של יוצר אחר- האחד הוא החשיבה הפעילה והשני- החשיבה הסבילה.

 

[u r i el]

אינני מבין

מהי 'חשיבה פעילה' ומהי 'חשיבה סבילה'.
אני כן מבחין בין חשיבה שטחית וחשיבה מעמיקה.
ויש גם חשיבה "מונחית", כלומר שהיא מונחית ע"י המגמה מלכתחילה למצוא בכתובים את מה שאני מעוניין שיימצא בהם. חשיבה כזו "מסוכנת" מאחר שהיא מייצרת פרשנות מ'טעם' וככזאת היא עלולה להתעלם מהפשט ( ושוב - עד כמה שיש דבר כזה 'פשט' ) . בדוגמאות לעיל שהבאתי רציתי להדגים זאת אצל ליבוביץ כלומר, קודם כל קיימת בתודעתו למשל המחשבה שעבודת ה' והכרתו הינם בלתי אפשריים במלואן ( בין היתר בהשפעת הרמב"ם ) ועם התובנה הזו הוא קורא טקסטים וכאשר הוא מגיע לטקסט שמאפשר לו ל"הלביש" עליו את אותה התובנה הוא עושה בו שימוש פרשני - אבל מתעלם ( או בעיקר מעלים ממאזיניו ) את הקונוטציה.
במובנים מסויימים אין ליבוביץ שונה מכל אדם חושב אחר, אלא שדמותו הציבורית כמוכיח בשער, מבקר ומצליף וכל זאת בתוספת לכך שהוא נתפס כ'מר עולם' בידע ובכישוריו הרטוריים והיוריסטיים להעביר ידע זה כתנא דמסייע - כל אלה יחד מעוררים לעתים את השאלה : האם באמת לא ידע ? היתכן ? האם טעה ?

אני מסכים איתך שאין מקום לווכוחים על פרשנות, היופי במורשת חז"ל היא העובדה שסל הפרשנויות מקיים זה לצד זה את כולן, ואין אף אחת מהן טוענת לכתר ועורכי מקורות אלה גם לא טרחו כנראה לצנזר ולמיין. בכך לא רק שלא פגעו בתרבות אלא אפילו העשירו אותה בסם חיים "נצחיים".

 

[רועי החושב]

קיימת רק חשיבה מונחית

חשיבה שיטחית מונחית ע"י מגמות רבות בעת ובעונה אחת. והיא המכונה "אקטיבית".
ואילו חשיבה עמוקה מונחית ע"י מגמה אחת ויחידה. והיא המכונה "פאסיבית".
שתיהן יכולות להביא אמת, אלא שהשיטחית היא נטולת רוח, והעמוקה היא, לתפיסתי, הרוח עצמה.
מעבר לדברים אלו- הביאו בפורום ציטוט יפה של ליבוביץ כשהוא מדבר על החשיבות של תפיסת השיטה מבחינת הכלל בעוד שהפרט עשוי להיות זניח ואף מטעה.

 

[לעווי]

שלושה דברים

א. ייתכן שצריך להבין את דברי ליבוביץ בצורה קצת שונה. ר"י קארו נבדל מפוסקים-מקובלים אחרים בכך שהוא, יחסית, ממעט לערב שיקולים קבליים בפסיקותיו. אולי תכונה זו זיכתה אותו ב"שבח" הזה של ליבוביץ.


ב. בל נשכח שישנם כמה וכמה פסיקות בשו"ע שמקורם איננו תלמודי אך גם איננו קבלי.
במקרים רבים ר"י קארו פשוט "מצלם" את הנורמה הדתית של ימיו וכך הוא מביא אותה לשולחנו. לכן בהחלט יתכן שנורמות דתיות מסויימות שרווחו מאוד בימיו ומקורן בזהר, נכנסו לשלוחן ערוך בגלל שהן כבר נורמה מקובלת.

ג. גם הזהר פעמים רבות לא מחדש הלכות אלא הוא נותן משקל גדול ומופלג לנורמות שכבר קיימות בתורת מנהג; בין אם זה מנהג ספרדי, פרובנסאלי או אשכנזי-צרפתי. לדוגמא: יש מקורות בחז"ל האוסרות לברך ללא שטיפת ידיים. ישנה מחלוקת גאונים האם מניחים תפילין בחוה"מ. יתכן מאוד שעד ימי הרא"ש לא הניחו תפילין בחוה"מ בספרד, ורק הרא"ש - בעקבות מנהג אשכנז - הנהיג להניח.

 

[בר אiריין]

נהרא נהרא ופשטיה

א. מרן הוא הראשון מכל הפוסקים - ובכללם גם פוסקים מקובלים - שנדרש לקבלה בהכרעת הלכה, בקנה מידה גדול יותר מכל מי שהיה לפניו. לאחר מכן זה התפשט בשיח ההלכתי כאש בשדה קוצים.

ב. מרן הביא הלכות שמקורן במנהג מפני שההלכה נותנת משקל רב למנהג. בזה מרן הלך בדרכי הפסיקה גופה, בבחינת "פוק חזי מאי עמא דבר" [בבלי ברכות מה, א ובמקבילות], וכחלק מהדיון על אם מנהג דוחה הלכה אם לאו [מחלוקת ראב"ד ורמב"ם, וראה ספרי, אמור יב, יז; ירושלמי פאה ז, ה; בבא מציעא ז,א; בבלי קידושין לח, ב; נדרים טו, א; סוכה מד, א; פסחים סו, א; תענית כו, א; רש"י ורי"ף על כתובות עב; ובשו"ת הרי"ף יג; שו"ת הרא"ש נה, י; רמב"ם הלכות ממרים א]. אלא שלא התייחסתי להלכות מהזוהר שמקורן במנהג אלא לאזכורים מפורשים של הקבלה בבית יוסף, כלומר כחלק משיקול הדעת של הפסיקה.

ג. כוונותיו ומגמותיו של ספר הזוהר בנוגע להלכה אינן קשורות להערתי על אודות לייבוביץ. וכי מה נפקא מינה אם מלבן את מגמת ספר הזוהר, הרי זה לא יעלה ולא יוריד לגבי הקביעה שמרן השתמש בזוהר לפסיקה, ועל כך נסבו דברי מלכתחילה.

 

[פיקסעלע]

דוגמא נוספת

הוא אומר שר' צדוק מלובלין היה נכד השל"ה. ברור שהוא בלבל בינו לחוזה.
לי כמעט ברור של' לא הכיר את הבית יוסף.תפיסת ל' על ההלכה כנעדרת טעם וכנקבעת ע"י העם לא מביאה לעיסוק רב במה שהוא כינה "ספורט רוחני". לכן ל' דיבר על השו"ע ולא על הב"י.
עוד דבר. זה שהוא הופך את הרמב"ם איש ההלכה לאדם שבלעדיו אדם דתי לא יכול לחיות מעיד גם על חוסר ידע. כל מי שמכיר את ההתפתחות ההלכתית יודע שהא עומדת יפה על רגליה ללא הרמב"ם. כל השימוש הציני שלו ברמב"ם (למשל על תורת הנבואה) בשיחות למרות הודאתו להרוי על ההבדל הגדול ביניהם מלמדת שלפחות בנוגע להידות אין לסמוך על דבריו.
עוד על הידע הלכתי של ל'. באחד השיחות הוא שואל על הבדל בין לה"ר לרכילות ובשיחה אחרת על דין מוסלמי לעניין יין נסך.

 

[סביבון עד]

אני אדם קטן מאוד בהלכה

אבל מכמה מקרים שלמדתי לעומק, נראה שההתפחות הזו היא לא התקדמות אלא דווקא ההיפך. השו"ע פסק שלא ע"פ פשט התלמוד. אינני יודע אם זה בשביל להצדיק מנהגים רווחים או בגלל הזוהר או בגלל שניהם ועוד סיבות - אבל זה דבר שלא יעשה. אני הולך אחרי הרמב"ם ! בשו"ע יש סתירות לוגיות ! אני חוזר לוגיות. ואם אתה יכול לחיות עם כך - יבושם לך. אני לא מוצא אצלי יכולת לחיות בסתירה. נט"י היא דוגמה שאפשר לדון עליה לצורך הדיון הנ"ל. ושוב אחזור ואדגיש שידעותי בהלכה רחוקות מאוד משלמות ואינני אומר דברים טוטאלים אלא רק שנראית כאן מגמה מסוימת שאינה טובה. לצערי הרב, אנשים מוצאים כל מיני פתרונות כמו - כך אמר לי הרבי. אינני רוצה לפרוש מהציבור וכו'. אני נאמן לתורה ולא לקבלה ולא לרבי כזה או אחר. לאט לאט הרמב"ם מקבל את מקומו הראוי. אין בדברים הללו כדי לזלזל בשו"ע חלילה. הקושיות במקומן עומדות.

 

[פיקסעלע]

התפתחות הלכה

היא הגדרה מדויקת המביאה לידיעה בפרטים שאינם כתובים בפירוש. אינדוקציה ודדוקציה. בזה הרמב"ם לא היה מרכזי. גם השו"ע לא. בעלי התוספות ראב"ד רמב"ן רשב"א ש"ך גר"א אדה"ז כן.

 

[סביבון עד]

אין ספק שתמיד אפשר וצריך לשפר

אינני מכיר את פועלם של האישים המכובדים שפירטת בצורה מספקת לצערי. אני יודע שהגר"א תמיד הכריע לטובת התלמוד ברגע שזה התנגש עם הזוהר. ועל התוספות שמעתי שהם לא התירו לחשוב שמישהו מחכמי ישראל עשה טעות ולכן הרבו לעשות אוקימתות מאוקימתות שונות. בסופו של דבר, ההלכה מיועדת לאדם, לכל אדם. אינך יכול לצפות מאדם שרוצה לקיים מצוות, להתעמק בעשרים אלף פוסקים ולהיות מסוגל להכריע ביניהם, או להתחשב בכל הדעות רק בגלל שאיננו יודע להכריע (במקרים רבים אין זה אפשרי להתחשב בכל הדעות). אני חלילה לא שולל את הספרים הללו, או אומר שמשנה תורה הוא מושלם. אני כן אומר שיש תסבוכת אחת גדולה בהלכה של ימינו. אדם קם בבוקר וכבר נמצא בעשר מחלוקות. האם להגיד מודה אני או לא ? האם ליטול ליד המיטה ? האם לברך לפני או אחרי ? האם לברך בבית או בבית הכנסת ? ממש על כל צעד ושעל מחלוקת בלתי מיושבת. לא מדובר בהלכות בית המקדש או בהלכות מלכים, אלא דברים שכל אדם עושה אותם תדיר. הדבר הזה חייב להפתר ומהר. אולי החזרה שרואים לרמב"ם היא צעד מתבקש. אתה לוקח צעד אחורה (בזמן ולא באיכות דווקא) ובודק משם איפה חל הפילוג והשיבוש.

 

[פיקסעלע]

זה שהרמב"ם עשה עבודה חשובה

על זה אין חולק. התוספות לומדים את הגמרא באותו אופן שהגמרא לומדת את המשנה. אם תרצה, הרמב"ם עשה (במודע) עבודה דומה למשנה ותוספות לגמרא. השאלה היא ממה אתה יוצא עם הלכה ברורה יותר. חשובים ללא ספק ספרי סיכום, אבל מאותה סיבה שבזמן הרמב"ם המשנה לא הייתה מספיקה כך היום הרמב"ם לא מספיק. שלא יהיו הבנות, אני לומד משנה תורה באופן קבוע.

 

[סביבון עד]

קטונתי מלקבוע אם הוא מספיק או לא

מה שבטוח הוא נותן הרבה. לצערי שאר הדברים שראיתי מסובכים ומלאים סתירות וגילו פנים זרות בתלמוד ואף העזו לסתור אותו מפני הזוהר. הדבר הזה כל כך רווח שאפילו קטן כמוני הבחין בכך בלי שרצה, בלי שבכלל העלה בדעתו שהדבר אפשרי.