../images/Emo45.gif בדיוק כך!
את חוזרת הביתה בלילה מאירוע חברתי למשל, זורקת את עצמך איפושהו ו..פשוט נושמת לרווחה.. סוף סוף אפשר להיות טבעית. זה לא שאנחנו לא נהנות בחברת אנשים. בד"כ אנחנו כן, כי אנחנו יודעות להתאים את עצמנו למצב, אבל כשאנחנו חוזרות לבדידות וחשות הקלה, אנחנו מבינות כמה התאמצנו (מנטלית, כמובן).. ואני מזדהה איתך גם לגבי הבעת הרגשות שלנו כשאנחנו כבר חשות משהו בצורה חזקה.. את רוצה ממש לקפוץ ולהשתולל, ואת שוב צריכה להתאים את עצמך לנורמה, שמייצגת כביכול את השפיות. רק כשאת לבד, את יכולה להרשות לעצמך ביטוי רגשות אמיתי. אז את שואלת איך התגברתי? לא השתנתי בצורה כזו שאני אעדיף חברה מלהיות לבד. אני מאמינה שזה משהו שנולדתי איתו ולא ישתנה. חוצמיזה, אני לא סובלת ממנו (להפך, רק נהנית) ולכן אני גם לא רואה טעם לשנות את זה. חריג ככל שיהיה. מה שכן (
אזהרה! אני מתמצתת כמה שנים, אז..זה הולך להיות ארוך..
), בעבר הייתי ילדה חסרת ביטחון, חסרת הערכה עצמית, סגורה מאוד ומתבודדת (לא ההתבודדות הנעימה, אלא כזו שלא רציתי בה, כזו שגרמה לי להתרחק מהחברה- ולחברה להתרחק ממני..). רציתי מאוד להיות "מקובלת" בחברה אבל מובן שהחברה התרחקה ממני, כי מי אוהב להתחבר ל"עציצים"
?! כל זה נמשך עד כיתה ו'. היו לי עד אז חברות, כמובן, אבל בכלל לא הרבה (המניע של תלמידים בכיתה להתקרב אליי היה בעיקר הממתקים הטעימים שהיו לי והחפצים המיוחדים והנדירים שהשתמשתי בהם..
זה גם מה שהביא אותם לבוא אליי הבייתה [היה לי ארון ממתקים
]. מעבר לזה- כמעט כלום). למזלי, בכיתה ו' המחנכת שלי החליטה לנהל "מחברות קשר" עם תלמידים. רוב התלמידים לא השקיעו בקשר הזה אבל אני גיליתי אז את האהבה שלי לכתיבה, והתכתבתי איתה הרבה (המחברות עדיין שמורות אצלי..
). המסר העיקרי שלקחתי מההתכתבויות איתה (שלא נראו בכלל כמו איזה טיפול פסיכולוגי או משו..
) הוא שאני שווה הרבה יותר ממה שאני מאמינה שאני שווה.. המורה הזו כל הזמן דאגה להתפעל מדברים שאני עושה ואומרת, וזה העלה לי מאוד את האגו. באותה תקופה החלטתי שמהיום אני משתנה! מהיום אני אהיה "אדיסון האמיתית" (השם האמיתי שמור במערכת..
). ככה קראתי לפרוייקט שלי. בדיעבד אני יודעת מה קרה- התחלתי להזניח את המחשבה על החברה ועל הניסיונות "להתקבל" בה, ו
התחלתי להשקיע יותר בעצמי. התמקדתי בבניית האישיות שלי וזנחתי לרגע את כל הנושא החברתי. מה שידעתי אז זה שאני רוצה להתגבר על חוסר הביטחון העצמי. את התהליך הזה עברתי דווקא במודע. ציינתי לשבח כל התקדמות קטנה שלי, חיזקתי חיובית את עצמי על כל אומץ שהיה בי לדבר מול כל הכיתה, לבקש משהו או לפנות לתלמיד שלא העזתי לפנות אליו קודם, דירבנתי את עצמי לעשות עוד ועוד דברים, כשאני מאמינה שהביטחון שלי מתחזק מרגע לרגע. בינתיים הסתיימה כיתה ו' ולקראת חטיבת הביניים תלמידים החלו לרצות להתקרב אליי. כמובן שלא עשיתי שום דבר מיוחד כדי לגרום לזה.. חודש לאחר מכן הייתי כבר אחת מהחבר'ה. כן כן, מה"מקובלים".. מכאן ועד רכישת הכישורים המתאימים ליצירת אינטרקציות עם החברה הדרך קצרה.. גם כ"מקובלת" נתפסתי בעיני חבריי כ"מוזרה". הרי לא ניסיתי להיות משהו שאני לא. הייתי פשוט חנונית מקובלת, עם כל הקונפליקט שבזה..
זה סיפור ההתגברות שלי.. ...ועכשיו כולם ביחד: "אנחנו אוהבים אותך, אדיסון"..
כן, כן, אוהבת אתכם בחזרה וכל זה.. חחח
