ברור שלא מדובר ביריבות
וברור שקיימת ערבות הדדית. בראשית דבריי, אני רוצה להבהיר שאני "נטפל" לעניין חובת הסתרת הנשים כדוגמה בלבד לדרך התנהלות ההלכה, ולכוונתם של החוקים שלה. השאלה הראשונה שלי היא בכיוון ההכללה הגורפת מצד ההלכה שנשים
בהכרח מפריעות לריכוז הגברים. עד כדי כך מפריעות בצורה כל כך מוכללת, ש
חייבים להסתיר אותן מעיני הגברים בזמן התפילה (וכמובן גם מחוץ לזמן התפילה בזרמים או מגזרים מסויימים). על כך תמהתי. אני מסכים שאסור לאדם להביא על עצמו נסיונות יזומות. שמעתי על לא מעט מקרים של אנשים שעשו דברים מטורפים ומסכני חיים, בתואנה שספר התהילים שבאמתחתם כבר יציל אותם. אין דבר יותר מגוחך מזה. אבל מצד שני, לא הבנתי מדוע הבאת את הטיעון הזה. אני מסכים שאם בן אדם לא מצליח להתרכז, לא צריך להקשות עליו עוד יותר, אבל הקושי בריכוז הוא אחד הנסיונות שמביא עליו הקב"ה. ולכן עליו להתגבר על כך בעצמו, ובוודאי שלא להשמיץ או לשנוא את האישה שגרמה לו לכך. ולא חסרים מקרים כאלה, כידוע לך. ובוודאי לא
לחייב את הנשים להסתתר, וכך לא יאלץ להתמודד עם הקשיים שלו עצמו. האם התורה ממליצה לטאטא את חולשותינו מתחת לשטיח ולהגיד "אני נקי"? שאלה נוספת שיש לי לגבי דברייך היא על
החובה להסתיר את הנשים. נניח שאני מקבל את הטענה שנשים מפריעות לריכוז הגברים (טענה שלא מקובלת עלי, ואני לא חושב שיש לה מקור רוחני, אלא רק ניתוח פסיכולוגי של גברים כמכלול). עדיין - אם אין יריבות בין נשים לגברים, ואם נשים באמת ובתמים מעוניינות לעזור לגברים, מדוע לא להשאיר את זה לבחריתן החופשית? מדוע לא להשאיר את עניין ההסתרה בגדר המלצה? האם יש לכך גיבוי בתורה או בדברי חז"ל? ולסיום, משל הנהיגה. אני מסכים לכל מה שאמרת (כרגיל) אבל לא למסקנתך (גם כרגיל
). יש מעשים שאנו יודעים שמבחינה סטטיסטית גורמים לתאונות דרכים, והמחוקק האזרחי ממציא לנו חוקים כדי להרתיע אותנו מלבצע את אותם מעשים. אבל חוק אזרחי, כמו כל חוק אזרחי אחר, ניתן תמיד לביטול או שינוי. אנו יודעים מי הם האנשים שמחוקקים לנו את החוקים האלה, וגם מכירים את האינטרסים שלהם (היינו רוצים להאמין שחיי האזרחים הם בראש מעייניהם, אבל אסור לנו לסמוך על כך). ולכן - אם היום אסור לדבר בסלולארי בזמן נהיגה, מחר אולי יהיה מותר. המחוקקים האזרחיים לא מסוגלים לראות מעבר לכאן ועכשיו, ולכן לא מסוגלים לזהות את מקור הבעיה בשורש. ולכן, עלינו, כאזרחים מודעים בעלי תחושת ערבות הדדית, לא ללכת רק עפ"י החוקים היבשים, ולא להניח שכל מה שלא חוקק - בהכרח מותר. לעומת זאת, חז"ל לא התבססו על סטטיסטיקות, לא על אינטרסים כלכליים, לא על אינטרסים אישיים ולא על לחצים של קבוצות השפעה כאלה ואחרות, כשקבעו את חוקיהם. הם הסתמכו על התורה, הקבלה והתורה שבע"פ בלבד, ולמעשה - על מערכת חוקים רוחנית, קבועה, ובלתי ניתנת לשינוי לנצח (עד הגאולה). אני מניח שחז"ל התכוונו לתת לנו מערכת חוקים מעשית כזאת שתאפשר את חופש הבחירה, מצד אחד, ואת היזמות שלנו, מצד שני. אבל במרוצת הדורות, מרגע שהכוונות הטובות הפכו להלכות כופות, הנטייה הטבעית שלנו היתה להשמע רק להן כלשונן (= פשט) ולבטל כמעט לגמרי את היזמות שלנו. יאני מקווה שהבהרתי את שאלותיי ועמדתי. ש לי עוד המון מה לכתוב בעניין, אבל נראה לי שכבר עברתי את הקו שממנו גם הקוראים בעלי הסבלנות הגדולה ביותר רק מגוללים את העמוד למטה ברפרוף
