אני יכול לדבר גם בלי להיות בקרבי
תאמינו לי שאני יכול. החברים הכי טובים שלי בקרבי. הם היו בלבנון. הם היו בעזה. הם סיפרו לי סיפורים והראו לי תמונות. וגם הייתי בגוש קטיף ושמעתי פצמ"רים עפים לי מעל הראש. למה שחיילים מתים זה יותר עצוב מאשר שתושב שדרות נהרג? ממתי חיילי צה"ל הם פרה קדושה שאסור לשחוט? ברור שזה עצוב וכואב כמו לא יודע מה,דוד שלי נהרג כשהוא היה חייל ואפילו לא זכיתי להכיר אותו. אבל שוב למה החיים שלו שווים יותר מחיים של אזרח רגיל,כי הוא לובש בגדים ירוקים? תום,בנה ותומר,לא במקרה שלושתכם הגבתם לי,שלושתכם מתגייסים טריים,הצבא הוא מרכז חייכם,אתם רואים בזה שליחות חשובה,שחייל נהרג אתם מרגישים כאילו זה מישהו מהשפחה ואני מבין אתכם. אבל אל תתנו לזה לסנוור אתכם,חיים של חייל לא שווים יותר מחיים של אזרח,זאת טעות לחשוב ככה. אני מאוד אוהב את הצבא,לא סתם התנדבתי לשנה וחצי,אני חושב שהצבא הוא האירגון הכי חשוב במדינה והוא מחזיק את המדינה בחיים כבר עשרות שנים. אבל אני חושב שהוא מנוהל בצורה מחפירה. מגייסים ילדים בשביל לתת להם 3 שנים לשמור על מוצבים חסרי חשיבות. נותנים להם לספוג אש בלי יכולת להחזיר. מעטים החיילים הקרביים שבאמת עושים משהו בצבא. יש לי 8 חברים בקרבי ומלבד אחד שממש נקלע לאירוע בלבנון אף אחד מהם לא התקרב למשהו אמיתי,כולם סתם טוחנים שמירות. ושלא תבינו לא נכון. אני לא רוצה שאף אחד יהרג,אבל אם כבר מישהו יהרג,אני מעדיף שזה יהיה כשהוא ניסה לחסוך מוות של אחרים באיזה פעולה מבצעית,שיהרג אחרי שהרג איזה בכיר חמאס,לפחות מהמוות הזה אנחנו משיגים משהו,מה נותן לנו מוות של תושב שדרות שהלך ברחוב? זה רק משרת את האינטרסים של האירגונים,מחזק אותם,נותן להם אור ירוק להמשיך. אני מדבר עם חברים שלי כל הזמן,הם אומרים לי שהם ממש מאוכזבים מהשירות הקרבי שלהם,הם רצו לעזור,לירות על מחבלים,לעצור מבוקשים,ובמקום זה הם סתם טוחנים שמירות,הם היו מתים להכנס לעזה ולעשות מה שצריך. שמעו לכל אחד השקפת עולם אחרת,מה שלכם נראה זוועה לאנשים אחרים נראה לגיטימי וההפך.