זה הרבה עניין של הרגל
עם הבכורים, היה לי ברור שמקומם במיטותיהם, וכך היה. בלילות הבודדים שישנו לידנו (מחלה, הימים הראשונים שהגיעו מבי"ח) ישנתי מאד גרוע. גם התינוק שלי ישן, כשכבר קרה האירוע הנדיר שהוא ישן, מאד ברעש - נשימות, אנחות וכו'. גם לא היה אצלו שלב ביניים בין שינה לצרחות, ולא הרגשתי שהנוכחות לידי עוזרת. עם הצעיר, שיניתי גישה, מתוך אמונה שהאדם, ככל היונקים, מתוכנת לשינה משותפת עם יונקיו, ושכך הכי טוב - וגם הכי נוח בהנקה. דווקא הידיעה שאני אתעורר (חלקית, אבל מספיק בשביל להגיב) מכל פיפס שלו, אפשרה לי שינה הרבה יותר עמוקה. הוא ישן חלק מהזמן איתי במיטה, וחלק בחצי-מיטה צמודה (כלומר - פינה משלו, אבל במרחק נגיעה בלי צורך לקום). בגיל שנתיים בערך העברנו אותו לחדר של אחיו הגדולים, בתהליך הדרגתי (בהתחלה ישנתי לידו, אח"כ בחדר סמוך, ואח"כ חזרתי למיטה שלנו.) שעבר בשלום, והיום הוא ישן שם בשמחה. מה שבעיקר מוצא חן בעיני, זה שכשהוא צריך אותנו בלילה, הוא לא בוכה, או צועק אלא בא אלינו לפתח החדר, ואומר מה הבעיה (לא מוצא את המוצץ, מפחד וכו').