שירשור פיק!! ואני..
- פותח הנושא J e i n
- פורסם בתאריך
פיקצר. "אשמתו."
שם: אשמתו. פאנדום: אינויאשה. דירוג: PG. אורך: קצר. מאוד. ***************************** אינויאשה הוא רק ילד קטן. זה לא אשמתו ששיניו, אשר צמחו רק לפני כמה חודשים, מחודדות להפליא. זה לא אשמתו ששיערו לבן וכסוף, שיער שאינו כדרך הטבע. זוהי לא אשמתו של איש, שאינויאשה הוא הניו. אבל זה לא גורם לזה לכאוב פחות. אינויאשה אוהב לשחק בכדור. הוא אוהב לרוץ, לחוש את האדמה תחת כפות רגליו היחפות. הוא מאתר קבוצה של ילדים בערך בני גילו, והם משחקים בכדור. גם הוא רוצה. הוא מתקרב במהירות, אבל הילדים בורחים מפניו, וילדה אחת אפילו צורחת ומשתטחת על הדשא, דמעות בעיניה. מושפל, אינויאשה הקטן סב על עקביו והולך משם. הוא לא מבין את הילדים הללו, הוא לא עשה דבר על מנת להרע להם. ליום הולדתו החמישי, אמו מעניקה לו במתנה כדור. אינויאשה תופס אותו בשתי ידיו, אך ציפורניו הארוכות קורעות את העור הרך והכדור הוא רק ערמת סמרטוטים מגובבת. אמו אומרת לו שזה בסדר, שאין זו אשמתו, אבל הוא רואה את העצב שנכלא בזווית עיניה, ומשתוקק, רק פעם אחת, להיות ילד רגיל בשבילה. אף אחד לא אוהב אותו. אולי חוץ מאמא, שלוקחת אותו בידיה ומחבקת אותו עד שכל רגשות האשם נעלמים. היא מריחה כמו פרחי חבצלות המים, וכמו גשם מבריק ורטוב שנוחת על אינויאשה באמצע שום מקום. הוא נוצר את הריח בתוכו, יודע שיהיה מסוגל לזהות אותו ממרחק של אלפי קילומטרים של שדות אורז בוציים. שדות האורז שהוא מעולם לא חרש, כי הכפריים מעולם לא נתנו לו להתקרב. "מפלצת!" קוראות נשות הכפר. "מפלצת," העצים שמסביב מחזירים את ההד. לאינויאשה שמיעה אבסולוטית, מקיפה. הוא נוצר כל צליל במוחו, וכאבה של המילה מהדהד בו ימים ארוכים בטרם הוא מניח את העבר במקומו הראוי ובורח כאילו אין איש שירדוף אחריו. אולי באמת אין. גופו של אינויאשה בונה את עצמו לפי המסות המקובלות. שריריו מתעבים, מתחזקים, אגרופיו מהירים ומבקעים את גזעי העצים. הוא לבד, אבל אין זו אשמתו של איש, אולי מלבדו. אבל זו בחירתו, והוא התמודד עם כל כך הרבה אשמות בחייו, שזו רק טובעת בים הגדול והקודר, הנשכח. טפריו אינם עוד מעמסה, להיפך. הם חורצים חריצים ארוכים באדמה, חריצים עמוקים כמעט כמו אלה שעל לבו של אינויאשה. הוא כבר לא הילד הקטן שרצה לשחק בכדור. הו לא, משחקי כדור הם נחלתם של בני אנוש, והוא איננו כזה. הבעיה היא, שהוא לא ממש בטוח מהו. יללות זאבים ממקום רחוק מעירות אותו בלילה, אוזניו נזקפות. הוא מחפש אותם, לא בן-אנוש, לא שד. אולי יהיה חיה, כמוהם, יילל למרחקים של הירח הדומם. הוא שונא בני-אדם. הוא כבר גדול עכשיו, מבין לעומקם את כינויי הגנאי שהשליכו לעברו כאילו היה מפלצת. הוא שד, כמו אב שאותו לא זכה להכיר, כמו אח למחצה שמתבייש בו ורוצה במותו. שד, גם אם דמו המעורב אומר אחרת. הוא יודע את זה. עכשיו, כל שצריך הוא ההוכחה הניצחת. אינויאשה שומע על אבן הנמצאת בכפר, אבן חזקה להפליא. הוא יודע שיש סיכוי טוב למדי שיוכל להשתמש באבן על מנת להפוך את עצמו לשד אמיתי, מלא. להיפטר משאריות האדם ומניחוח חבצלות המים שרודף אותו בלילות חסרי מנוחה. אין סיכוי שיתן לאבן ארבע-הנשמות לחמוק מבין טפריו. אין זו אשמתו שקיקיו, כוהנת הכפר, תופסת אותו והוא מאבד את האבן. אין זו אשמתו שהוא מתאהב בה, אבל הוא שונא את עצמו על כך שהוא נותן לה להכניס ידה אל תוך החורים שבנשמתו. קיקיו יפה, קיקיו חזקה. היא מסוגלת לרפא את החורים המדממים, אבל לא את הצלקות. זו אשמתו המלאה שנתן לה למות. זו אשמתו המלאה שבלילות שבהם אין ירח הוא לא מסוגל להניח לעצמו להירדם מחשש שבחסות החשכה יתגנב אליו אויב מסוכן. הוא שומר את הצלקות בפנים, נותן לרוח הקלילה לנשב על פניו ולשחק בשערותיו הלבנות שלא כדרך הטבע. ריח חבצלות המים עולה במוחו, ואין עוד טפרים כדי להשחית את הלב השבור.
שם: אשמתו. פאנדום: אינויאשה. דירוג: PG. אורך: קצר. מאוד. ***************************** אינויאשה הוא רק ילד קטן. זה לא אשמתו ששיניו, אשר צמחו רק לפני כמה חודשים, מחודדות להפליא. זה לא אשמתו ששיערו לבן וכסוף, שיער שאינו כדרך הטבע. זוהי לא אשמתו של איש, שאינויאשה הוא הניו. אבל זה לא גורם לזה לכאוב פחות. אינויאשה אוהב לשחק בכדור. הוא אוהב לרוץ, לחוש את האדמה תחת כפות רגליו היחפות. הוא מאתר קבוצה של ילדים בערך בני גילו, והם משחקים בכדור. גם הוא רוצה. הוא מתקרב במהירות, אבל הילדים בורחים מפניו, וילדה אחת אפילו צורחת ומשתטחת על הדשא, דמעות בעיניה. מושפל, אינויאשה הקטן סב על עקביו והולך משם. הוא לא מבין את הילדים הללו, הוא לא עשה דבר על מנת להרע להם. ליום הולדתו החמישי, אמו מעניקה לו במתנה כדור. אינויאשה תופס אותו בשתי ידיו, אך ציפורניו הארוכות קורעות את העור הרך והכדור הוא רק ערמת סמרטוטים מגובבת. אמו אומרת לו שזה בסדר, שאין זו אשמתו, אבל הוא רואה את העצב שנכלא בזווית עיניה, ומשתוקק, רק פעם אחת, להיות ילד רגיל בשבילה. אף אחד לא אוהב אותו. אולי חוץ מאמא, שלוקחת אותו בידיה ומחבקת אותו עד שכל רגשות האשם נעלמים. היא מריחה כמו פרחי חבצלות המים, וכמו גשם מבריק ורטוב שנוחת על אינויאשה באמצע שום מקום. הוא נוצר את הריח בתוכו, יודע שיהיה מסוגל לזהות אותו ממרחק של אלפי קילומטרים של שדות אורז בוציים. שדות האורז שהוא מעולם לא חרש, כי הכפריים מעולם לא נתנו לו להתקרב. "מפלצת!" קוראות נשות הכפר. "מפלצת," העצים שמסביב מחזירים את ההד. לאינויאשה שמיעה אבסולוטית, מקיפה. הוא נוצר כל צליל במוחו, וכאבה של המילה מהדהד בו ימים ארוכים בטרם הוא מניח את העבר במקומו הראוי ובורח כאילו אין איש שירדוף אחריו. אולי באמת אין. גופו של אינויאשה בונה את עצמו לפי המסות המקובלות. שריריו מתעבים, מתחזקים, אגרופיו מהירים ומבקעים את גזעי העצים. הוא לבד, אבל אין זו אשמתו של איש, אולי מלבדו. אבל זו בחירתו, והוא התמודד עם כל כך הרבה אשמות בחייו, שזו רק טובעת בים הגדול והקודר, הנשכח. טפריו אינם עוד מעמסה, להיפך. הם חורצים חריצים ארוכים באדמה, חריצים עמוקים כמעט כמו אלה שעל לבו של אינויאשה. הוא כבר לא הילד הקטן שרצה לשחק בכדור. הו לא, משחקי כדור הם נחלתם של בני אנוש, והוא איננו כזה. הבעיה היא, שהוא לא ממש בטוח מהו. יללות זאבים ממקום רחוק מעירות אותו בלילה, אוזניו נזקפות. הוא מחפש אותם, לא בן-אנוש, לא שד. אולי יהיה חיה, כמוהם, יילל למרחקים של הירח הדומם. הוא שונא בני-אדם. הוא כבר גדול עכשיו, מבין לעומקם את כינויי הגנאי שהשליכו לעברו כאילו היה מפלצת. הוא שד, כמו אב שאותו לא זכה להכיר, כמו אח למחצה שמתבייש בו ורוצה במותו. שד, גם אם דמו המעורב אומר אחרת. הוא יודע את זה. עכשיו, כל שצריך הוא ההוכחה הניצחת. אינויאשה שומע על אבן הנמצאת בכפר, אבן חזקה להפליא. הוא יודע שיש סיכוי טוב למדי שיוכל להשתמש באבן על מנת להפוך את עצמו לשד אמיתי, מלא. להיפטר משאריות האדם ומניחוח חבצלות המים שרודף אותו בלילות חסרי מנוחה. אין סיכוי שיתן לאבן ארבע-הנשמות לחמוק מבין טפריו. אין זו אשמתו שקיקיו, כוהנת הכפר, תופסת אותו והוא מאבד את האבן. אין זו אשמתו שהוא מתאהב בה, אבל הוא שונא את עצמו על כך שהוא נותן לה להכניס ידה אל תוך החורים שבנשמתו. קיקיו יפה, קיקיו חזקה. היא מסוגלת לרפא את החורים המדממים, אבל לא את הצלקות. זו אשמתו המלאה שנתן לה למות. זו אשמתו המלאה שבלילות שבהם אין ירח הוא לא מסוגל להניח לעצמו להירדם מחשש שבחסות החשכה יתגנב אליו אויב מסוכן. הוא שומר את הצלקות בפנים, נותן לרוח הקלילה לנשב על פניו ולשחק בשערותיו הלבנות שלא כדרך הטבע. ריח חבצלות המים עולה במוחו, ואין עוד טפרים כדי להשחית את הלב השבור.
פיקצר שילי. בבקשה תגיבו
קיקיו מתהלכת לה בשדות מוריקים, עיניה הגדולות נוצצות באדישות. היא מחזירה חיוך יבש לאיכרים, עובדי האדמה, שמתרוממים להביט באותה האישה אשר בוערת מעליה הילה, אבל היא לא אמיתית. היא רק אשליה. פעם, היא זכרה זאת היטב, פעם הייתה אוהבת לטייל כך, לגמרי לבד, להשקיף על נופי הכפרים והיערות. היא הייתה סורקת את האזור בחיפוש אחרי ציפורים ועוד מיני חיות, מאכילה רעבים ומטפלת בפצועים. הילדות הקטנות שבכפר היו רודפות אחריה בצחוק עליז, סחבותיהן מעליהן. "ספרי לנו סיפור!" היו מבקשות בקול מתחנן ועיניים בוהקות, אבל היא תמיד הייתה מוצאת דרך להתחמק. "אחר כך," הייתה עונה להן וממשיכה לדרכה, מבלי להביט אחורה אל אותם הפרצופים המאוכזבים. היא הייתה מתיישבת לה על האדמה הרכה, ובכל פעם שעצמה את עיניה הבזיק אליה פרצופו של אינויאשה המחייך חיוך שובב. כמה אהבה את החיוך הזה, היא חשבה לעצמה. זה התחיל מידידות רגילה. הוא הגיע לכפרה בסערה, מתפרץ לתוך כל בית ושואל למבוקשו. כולם היו בורחים ממנו, מנסים להרוג אותו, אבל היא התקרבה אליו בשקט, בשלווה. הוא הקשיח את עיניו אך בתוכו חש מין רוגע, שלא חש עוד מעולם. כששאלה לשמו, הוא הציג עצמו בנימה חצופה וסיפר לה על מסעותיו בחיפוש אחר האבן. הוא אהב לרוץ במרחבים הפתוחים,להתפרע, להתפרץ לתוך כפרים,לגנוב ולבזוז כאוות נפשו. אך עם הזמן, אליה הוא התנהג בעדינות. הוא ידע שהיא היתה היחידה שמוכנה לקבל אותו כפי שהוא, היא היתה היחידה שידעה מי הוא באמת, מאחורי המסכה. לאט לאט היא התאהבה בו. בבקרים, הייתה מבקרת אותו, שואלת לשלומו. היא הייתה מספרת לו על מסעותיה ככוהנת, על משפחתה, אחותה הקטנה, אבל הוא שתק ורק צפה בזריחה. היא לא ידעה אם הוא מקשיב או לא, אבל לא היה אכפת לה, כל עוד הוא עומד לידה. היא הייתה מטפלת בפצעיו ואוספת את שבריו, הפאזל שמעולם לא הצליחה להרכיב. הפאזל אשר כל רסיסיו ננעצו בליבו, או התעופפו למקום רחוק ונשכח. הבדידות, העצב, העלבון- היא ראתה הכל דרכו, אבל לא ידעה איך לטפל בזה. בצוהריים, הייתה מטיילת איתו לאורך שבילים סבוכים ביער, רוצה להיאבד איתו ולא להימצא לעולם. היא הייתה מביטה בעיניו היוקדות, שפתיו העליצות, שיערו הרך ותוהה מפעם לפעם על עברו- מה הוא היה, שגרם לילד הקטן והתמים להפוך לאגרסיבי, חמום מזג? בערבים, הייתה יושבת איתו ומביטה בשקיעה, תוהה מה צופן לה העתיד. האם יכלול לתוכו את ידידה החדש? היא שאלה את עצמה, אבל התשובה לא הגיעה. לא איכפת לה להיפצע, למות, להקריב את מטרותיה ואת פסגות שאיפותיה- העיקר שזה יהיה עם אינויאשה. ובלילות, הוא היה מבקר אותה בשנתה, מתהלך סביבה כנץ טיפוחים, שומר שאיש לא ייגע בה, שאיש לא יעז להניח את ידו האפלה והמלוכלכת מדם ומלחמה על אותה הילדה הטהורה והיפה בעלת העיניים הצוחקות. הוא אהב אותה, כמו שמעולם לא אהב איש. הוא הרגיש איתה שהוא חופשי, חופשי להיות מי שהוא. בעדינות רבה, ומבלי משים, היא שבתה אותו בקסמיה, לכדה אותו ברשתה המרחפת. היא קילפה אט אט את קליפתו הקשוחה והגאה, היא מצאה את המפתח לדלת הנעולה, שאינויאשה עצמו פחד לפתוח שנים רבות מאוד. ובתוך הדלת חיכו לה מראות לא נעימים בכלל, אבל למרות זאת, היא נשארה לצידו. היא הגיעה אליו לאחר שנים ארוכות של בדידות, ולא פחדה ממנו כמו כולם. "טיפשה," הוא הגדיר אותה בהתחלה, אך עם הזמן האותיות נשחקו והפכו ל"אמיצה". האבן? כשהיה מביט בה, היה שוכח לגמרי את אותה הסיבה, שהתקרב אליה מלכתחילה. והיא הייתה מתהלכת אחריו, חוזרת שוב על אותו הפזמון הנושן. "אהפוך אותך לבן אדם אמיתי, בבוא הזמן," היו המילים מרקדות על שפתיה בכל יום. ואינויאשה לא שכח, הוא תמיד זכר, למרות שלא הזכיר זאת, וציפה לכך המון ימים, אך הימים הפכו לשבועות, והשבועות הפכו לחודשים, וההבטחה לא התקיימה, אבל קיקיו לא הפסיקה לשחזר אותה. עוד לפני ששמה לב, האהבה הפכה לאובססיה. היא הייתה תלויה בו, בדבריו, במהלכיו. כשהיא איתו היא לא פוחדת, כשהיא איתו היא בעננים. "לאן שתלך," היא לא יכולה לשכוח את אותו המשפט, "קח אותי איתך". אבל אינויאשה הלך, ולא לקח אותה איתו. ********************** ועכשיו, היא מתה, מתקיימת מנשמות. שיערה יבש, עיניה צמאות, משתוקקות לחוש את טעם החיים, טעם התקווה. וכל מה שנותר לה זה אינויאשה, שאהב אותה כל כך, כמו שהיא מעולם לא תדע. היא רוצה להשאר איתו לנצח, לנצח עד המוות. היא לא רוצה להיות לבד, היא לא מסוגלת לבד. היא צריכה את אינויאשה לידה, גם אם בגיהנום הלוהט. עכשיו, כשהיא מביטה באותם השדות, עיניה בעלות הבעה חלולה, מוחה ריק ממחשבות, ריק לגמריי, מלבד מחשבה אחת לאן שאלך, אקח אותך איתי אקח אותך איתי, יקירי, עד הגיהנום, ושם אנשק אותך על שפתיך המדממות.
קיקיו מתהלכת לה בשדות מוריקים, עיניה הגדולות נוצצות באדישות. היא מחזירה חיוך יבש לאיכרים, עובדי האדמה, שמתרוממים להביט באותה האישה אשר בוערת מעליה הילה, אבל היא לא אמיתית. היא רק אשליה. פעם, היא זכרה זאת היטב, פעם הייתה אוהבת לטייל כך, לגמרי לבד, להשקיף על נופי הכפרים והיערות. היא הייתה סורקת את האזור בחיפוש אחרי ציפורים ועוד מיני חיות, מאכילה רעבים ומטפלת בפצועים. הילדות הקטנות שבכפר היו רודפות אחריה בצחוק עליז, סחבותיהן מעליהן. "ספרי לנו סיפור!" היו מבקשות בקול מתחנן ועיניים בוהקות, אבל היא תמיד הייתה מוצאת דרך להתחמק. "אחר כך," הייתה עונה להן וממשיכה לדרכה, מבלי להביט אחורה אל אותם הפרצופים המאוכזבים. היא הייתה מתיישבת לה על האדמה הרכה, ובכל פעם שעצמה את עיניה הבזיק אליה פרצופו של אינויאשה המחייך חיוך שובב. כמה אהבה את החיוך הזה, היא חשבה לעצמה. זה התחיל מידידות רגילה. הוא הגיע לכפרה בסערה, מתפרץ לתוך כל בית ושואל למבוקשו. כולם היו בורחים ממנו, מנסים להרוג אותו, אבל היא התקרבה אליו בשקט, בשלווה. הוא הקשיח את עיניו אך בתוכו חש מין רוגע, שלא חש עוד מעולם. כששאלה לשמו, הוא הציג עצמו בנימה חצופה וסיפר לה על מסעותיו בחיפוש אחר האבן. הוא אהב לרוץ במרחבים הפתוחים,להתפרע, להתפרץ לתוך כפרים,לגנוב ולבזוז כאוות נפשו. אך עם הזמן, אליה הוא התנהג בעדינות. הוא ידע שהיא היתה היחידה שמוכנה לקבל אותו כפי שהוא, היא היתה היחידה שידעה מי הוא באמת, מאחורי המסכה. לאט לאט היא התאהבה בו. בבקרים, הייתה מבקרת אותו, שואלת לשלומו. היא הייתה מספרת לו על מסעותיה ככוהנת, על משפחתה, אחותה הקטנה, אבל הוא שתק ורק צפה בזריחה. היא לא ידעה אם הוא מקשיב או לא, אבל לא היה אכפת לה, כל עוד הוא עומד לידה. היא הייתה מטפלת בפצעיו ואוספת את שבריו, הפאזל שמעולם לא הצליחה להרכיב. הפאזל אשר כל רסיסיו ננעצו בליבו, או התעופפו למקום רחוק ונשכח. הבדידות, העצב, העלבון- היא ראתה הכל דרכו, אבל לא ידעה איך לטפל בזה. בצוהריים, הייתה מטיילת איתו לאורך שבילים סבוכים ביער, רוצה להיאבד איתו ולא להימצא לעולם. היא הייתה מביטה בעיניו היוקדות, שפתיו העליצות, שיערו הרך ותוהה מפעם לפעם על עברו- מה הוא היה, שגרם לילד הקטן והתמים להפוך לאגרסיבי, חמום מזג? בערבים, הייתה יושבת איתו ומביטה בשקיעה, תוהה מה צופן לה העתיד. האם יכלול לתוכו את ידידה החדש? היא שאלה את עצמה, אבל התשובה לא הגיעה. לא איכפת לה להיפצע, למות, להקריב את מטרותיה ואת פסגות שאיפותיה- העיקר שזה יהיה עם אינויאשה. ובלילות, הוא היה מבקר אותה בשנתה, מתהלך סביבה כנץ טיפוחים, שומר שאיש לא ייגע בה, שאיש לא יעז להניח את ידו האפלה והמלוכלכת מדם ומלחמה על אותה הילדה הטהורה והיפה בעלת העיניים הצוחקות. הוא אהב אותה, כמו שמעולם לא אהב איש. הוא הרגיש איתה שהוא חופשי, חופשי להיות מי שהוא. בעדינות רבה, ומבלי משים, היא שבתה אותו בקסמיה, לכדה אותו ברשתה המרחפת. היא קילפה אט אט את קליפתו הקשוחה והגאה, היא מצאה את המפתח לדלת הנעולה, שאינויאשה עצמו פחד לפתוח שנים רבות מאוד. ובתוך הדלת חיכו לה מראות לא נעימים בכלל, אבל למרות זאת, היא נשארה לצידו. היא הגיעה אליו לאחר שנים ארוכות של בדידות, ולא פחדה ממנו כמו כולם. "טיפשה," הוא הגדיר אותה בהתחלה, אך עם הזמן האותיות נשחקו והפכו ל"אמיצה". האבן? כשהיה מביט בה, היה שוכח לגמרי את אותה הסיבה, שהתקרב אליה מלכתחילה. והיא הייתה מתהלכת אחריו, חוזרת שוב על אותו הפזמון הנושן. "אהפוך אותך לבן אדם אמיתי, בבוא הזמן," היו המילים מרקדות על שפתיה בכל יום. ואינויאשה לא שכח, הוא תמיד זכר, למרות שלא הזכיר זאת, וציפה לכך המון ימים, אך הימים הפכו לשבועות, והשבועות הפכו לחודשים, וההבטחה לא התקיימה, אבל קיקיו לא הפסיקה לשחזר אותה. עוד לפני ששמה לב, האהבה הפכה לאובססיה. היא הייתה תלויה בו, בדבריו, במהלכיו. כשהיא איתו היא לא פוחדת, כשהיא איתו היא בעננים. "לאן שתלך," היא לא יכולה לשכוח את אותו המשפט, "קח אותי איתך". אבל אינויאשה הלך, ולא לקח אותה איתו. ********************** ועכשיו, היא מתה, מתקיימת מנשמות. שיערה יבש, עיניה צמאות, משתוקקות לחוש את טעם החיים, טעם התקווה. וכל מה שנותר לה זה אינויאשה, שאהב אותה כל כך, כמו שהיא מעולם לא תדע. היא רוצה להשאר איתו לנצח, לנצח עד המוות. היא לא רוצה להיות לבד, היא לא מסוגלת לבד. היא צריכה את אינויאשה לידה, גם אם בגיהנום הלוהט. עכשיו, כשהיא מביטה באותם השדות, עיניה בעלות הבעה חלולה, מוחה ריק ממחשבות, ריק לגמריי, מלבד מחשבה אחת לאן שאלך, אקח אותך איתי אקח אותך איתי, יקירי, עד הגיהנום, ושם אנשק אותך על שפתיך המדממות.
לירוש הפינקית
New member
אוקי פיק ראשון שלי...
זה הפיק הראשון שלי ושל חברה שלי!!! כתבנו אותו ביחד.. להגיב פליז!! חלק ראשון:היה זה עוד יום חמים ונאה בביתה של קגומה. 3 שנים לאחר שגילתה את העידן הפיאודלי.. ואת אינויאשה.. חצי השד. הנער היחיד שאי פעם אהבה באמת. היה זה יום שבת וקגומה חשבה עליו ועל האחרים. היא מעולם לא הזמינה אותם לביתה. היא היתה עושה זאת אבל.. אמא שלה... היא לא יודעת מכל מה שבתה החמודה עושה מחוץ לבית. מחוץ להווה שהיא הכירה כל כך טוב. *היא לא תבין.. היא לא תיתן לי ללכת לשם יותר אם אספר לה.. ואינויאשה צריך אותי... אבל אני מוכרחה לספר לה. היא אמא שלי. וגם אם היא לא תבין, אני כבר בת 18. אני יכולה לקבל החלטות בכוחות עצמי. אני אספר לה עכשיו!* ************************** היא ירדה למטה וקראה לאמא שלה. "כן חמודה שלי?" אמרה אמא של קגומה. "אמא! אני חייבת לספר לך משהו חשוב! "עדיף שתשבי.. טוב סביר להניח שלא תאמיני לי אבל..אמא.. מצאתי דרך לעבור לעידן הפיאודלי." אמא שלה הסתכלה עליה לרגע בהלם ואחר כך צחקה בקול גדול. "אוי קגומה זאת היתה בדיחה טובה... עכשיו מה רצית לספר לי חמודה?" "לא אמא! זאת לא בדיחה! כבר 3 שנים שזה ככה. מיום הולדתי ה-15." "אבל יקירה, זה לא יכול להיות! את צוחקת עלי נכון?? תפסיקי!" "אמא.. אני לא צוחקת. אם את רוצה הוכחה, אני יכולה להביא לך אותה!! " "איזה מין הוכחה יקירתי..?" שאלה אמא של קגומה שלמרות שסירבה להאמין לכך, נראה היה שקגומה מדברת ברצינות. והיא התחילה לספר..: "בפעם הראשונה שהגעתי לשם, היה שם נער. קצת יותר גדול ממני.קראו לו.. אינויאשה. אינויאשה היה מרותק לעץ במשך 50 שנה.....(מספרת לאמא שלה את כל הסיפור..).... ובגלל זה אני חייבת להיות אתו שם אמא. רק אני מסוגלת לירות חיצים מכושפים או להשתמש בכוחה האמיתי של ה"שיקון נו טמה!" ********************************** אמא של קגומה היתה בהלם גמור! "ואת יכולה להביא לכאן את הנער הזה? איך אמרת שקוראים לו.. אינויאשה? "כן בוודאי! אבל ..... יש משהו שעדיין לא סיפרתי לך... על אינויאשה.. אממ.. את מבינה.. אני והוא.. חברים כבר שנתיים." עכשיו אמא של קגומה באמת עמדה להתעלף. "את.. את.. אתם.. אתם חברים???? או! עכשיו הבנתי למה אף פעם לא התאהבת ולו פעם אחת במישהו מהבית ספר! ועכשיו אני גם מבינה לאן נעלמת כל הזמן! טוב אז אם את לא עובדת עלי, אני רוצה לראות את אינויאשה. "רגע.. אמא.. את רוצה להגיד לי שאת לא... כועסת..? את מרשה לי להמשיך?" שאלה קגומה. "ילדה שלי" אמרה אמא שלה וחייכה. "את כבר נערה גדולה. את בדיוק בגיל שאפשר להחליט החלטות עצמאיות באמת, ואם את החלטת שזה טוב בשבילך להמשיך-אני אתך." הן התחבקו, ופתאום הופיע סותה. "קגומה, סיפרת לאמא הכל?" הוא שאל. "כן סותה. אמא כבר יודעת." היא ענתה. "טוב, אז מתי תביאי הנה את החבר שלך?" שאלה אמא של קגומה. "אני אגיד לו לבוא מחר!"אמרה קגומה עם חיוך זורח על פניה. ******************************* בינתיים אינויאשה חיכה לקגומה בכליון עיניים. אפשר לומר שהוא היה די בודד.. מירוקו וסנגו עזבו יחד בתקווה למצוא מקום טוב יותר. שיפו הלך אתם כי קירארה גם הלכה איתם, ואינויאשה וקגומה נשארו לבד. לפתע הוא ראה אותה יוצאת מהבאר. הוא רץ אליה ונתן לה נשיקה. "לאן הלכת??" הוא שאל. "הלכתי הביתה לספר לאמא שלי עליך. ו.. עלינו". "נו? ואיך היא הגיבה??" הוא האיץ בה. "לא רע.. אבל היא רוצה לפגוש אותך. תבוא אתי מחר?" "בשבילך אני אעשה הכל קגומה אהובתי." והוא נישק אותה שוב. *************************** למחרת הלכו קגומה ואינויאשה לביתה של קגומה. כשהם הגיעו לבית הם היו בהלם. אפר ועפר. זה מה שנשאר מהבית. רק המקדש נשאר. קגומה התחילה לבכות ואינויאשה ניסה להרגיע אותה ללא הצלחה. *מי יכול לעשות דבר כזה....?* הוא חשב לעצמו. *זה חייב להיות שד. אני מריח אותו! לא יכול להיות שזה..* ************************ "נארקו!!!!!!!!!" הוא צעק. "אבל הרגתי אותך! איך זה ייתכן?? *חלל האויר של מירוקו.. הוא לא נסגר.. ואנחנו חשבנו שזה אבוד בגלל שזה היה שם יותר מדי זמן..* "לא תארנו לעצמנו שאתה עוד חי!!" "אבל אני חי! ואני כאן כדי להרוג! עכשיו... אינויאשה... תן לי את אבן 4 הנשמות.. עכשיו!" (מתח... להגיבבב פליזזז!!
זה הפיק הראשון שלי ושל חברה שלי!!! כתבנו אותו ביחד.. להגיב פליז!! חלק ראשון:היה זה עוד יום חמים ונאה בביתה של קגומה. 3 שנים לאחר שגילתה את העידן הפיאודלי.. ואת אינויאשה.. חצי השד. הנער היחיד שאי פעם אהבה באמת. היה זה יום שבת וקגומה חשבה עליו ועל האחרים. היא מעולם לא הזמינה אותם לביתה. היא היתה עושה זאת אבל.. אמא שלה... היא לא יודעת מכל מה שבתה החמודה עושה מחוץ לבית. מחוץ להווה שהיא הכירה כל כך טוב. *היא לא תבין.. היא לא תיתן לי ללכת לשם יותר אם אספר לה.. ואינויאשה צריך אותי... אבל אני מוכרחה לספר לה. היא אמא שלי. וגם אם היא לא תבין, אני כבר בת 18. אני יכולה לקבל החלטות בכוחות עצמי. אני אספר לה עכשיו!* ************************** היא ירדה למטה וקראה לאמא שלה. "כן חמודה שלי?" אמרה אמא של קגומה. "אמא! אני חייבת לספר לך משהו חשוב! "עדיף שתשבי.. טוב סביר להניח שלא תאמיני לי אבל..אמא.. מצאתי דרך לעבור לעידן הפיאודלי." אמא שלה הסתכלה עליה לרגע בהלם ואחר כך צחקה בקול גדול. "אוי קגומה זאת היתה בדיחה טובה... עכשיו מה רצית לספר לי חמודה?" "לא אמא! זאת לא בדיחה! כבר 3 שנים שזה ככה. מיום הולדתי ה-15." "אבל יקירה, זה לא יכול להיות! את צוחקת עלי נכון?? תפסיקי!" "אמא.. אני לא צוחקת. אם את רוצה הוכחה, אני יכולה להביא לך אותה!! " "איזה מין הוכחה יקירתי..?" שאלה אמא של קגומה שלמרות שסירבה להאמין לכך, נראה היה שקגומה מדברת ברצינות. והיא התחילה לספר..: "בפעם הראשונה שהגעתי לשם, היה שם נער. קצת יותר גדול ממני.קראו לו.. אינויאשה. אינויאשה היה מרותק לעץ במשך 50 שנה.....(מספרת לאמא שלה את כל הסיפור..).... ובגלל זה אני חייבת להיות אתו שם אמא. רק אני מסוגלת לירות חיצים מכושפים או להשתמש בכוחה האמיתי של ה"שיקון נו טמה!" ********************************** אמא של קגומה היתה בהלם גמור! "ואת יכולה להביא לכאן את הנער הזה? איך אמרת שקוראים לו.. אינויאשה? "כן בוודאי! אבל ..... יש משהו שעדיין לא סיפרתי לך... על אינויאשה.. אממ.. את מבינה.. אני והוא.. חברים כבר שנתיים." עכשיו אמא של קגומה באמת עמדה להתעלף. "את.. את.. אתם.. אתם חברים???? או! עכשיו הבנתי למה אף פעם לא התאהבת ולו פעם אחת במישהו מהבית ספר! ועכשיו אני גם מבינה לאן נעלמת כל הזמן! טוב אז אם את לא עובדת עלי, אני רוצה לראות את אינויאשה. "רגע.. אמא.. את רוצה להגיד לי שאת לא... כועסת..? את מרשה לי להמשיך?" שאלה קגומה. "ילדה שלי" אמרה אמא שלה וחייכה. "את כבר נערה גדולה. את בדיוק בגיל שאפשר להחליט החלטות עצמאיות באמת, ואם את החלטת שזה טוב בשבילך להמשיך-אני אתך." הן התחבקו, ופתאום הופיע סותה. "קגומה, סיפרת לאמא הכל?" הוא שאל. "כן סותה. אמא כבר יודעת." היא ענתה. "טוב, אז מתי תביאי הנה את החבר שלך?" שאלה אמא של קגומה. "אני אגיד לו לבוא מחר!"אמרה קגומה עם חיוך זורח על פניה. ******************************* בינתיים אינויאשה חיכה לקגומה בכליון עיניים. אפשר לומר שהוא היה די בודד.. מירוקו וסנגו עזבו יחד בתקווה למצוא מקום טוב יותר. שיפו הלך אתם כי קירארה גם הלכה איתם, ואינויאשה וקגומה נשארו לבד. לפתע הוא ראה אותה יוצאת מהבאר. הוא רץ אליה ונתן לה נשיקה. "לאן הלכת??" הוא שאל. "הלכתי הביתה לספר לאמא שלי עליך. ו.. עלינו". "נו? ואיך היא הגיבה??" הוא האיץ בה. "לא רע.. אבל היא רוצה לפגוש אותך. תבוא אתי מחר?" "בשבילך אני אעשה הכל קגומה אהובתי." והוא נישק אותה שוב. *************************** למחרת הלכו קגומה ואינויאשה לביתה של קגומה. כשהם הגיעו לבית הם היו בהלם. אפר ועפר. זה מה שנשאר מהבית. רק המקדש נשאר. קגומה התחילה לבכות ואינויאשה ניסה להרגיע אותה ללא הצלחה. *מי יכול לעשות דבר כזה....?* הוא חשב לעצמו. *זה חייב להיות שד. אני מריח אותו! לא יכול להיות שזה..* ************************ "נארקו!!!!!!!!!" הוא צעק. "אבל הרגתי אותך! איך זה ייתכן?? *חלל האויר של מירוקו.. הוא לא נסגר.. ואנחנו חשבנו שזה אבוד בגלל שזה היה שם יותר מדי זמן..* "לא תארנו לעצמנו שאתה עוד חי!!" "אבל אני חי! ואני כאן כדי להרוג! עכשיו... אינויאשה... תן לי את אבן 4 הנשמות.. עכשיו!" (מתח... להגיבבב פליזזז!!
גברת אינויאשה
New member
הפיק הראשון שאני מפרסמת!@_@!
שם: הלילה היה מחוסר ירח פאנדום: אינויאשה שיפ: אינויאשה/קאגומה אורך: קצרצר דירוג: G אני מסתכל באגם, והורס את ההשתקפות שלי. אני לא אשכח את מה שהיא אמרה לי: "אינויאשה, אני שונאת אותך!" אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. בעצם זה היה לפני שנה. ישבנו תחת עץ על גבול יער. הלילה היה מחוסר ירח. סאנגו הלכה לראות את שרידי הכפר שלה, שהיה לא רחוק משם. מירוקו ושיפו הצטרפו אליה, ואנחנו נשארנו לבד, מכינים את האוכל. "למה צריך לבשל כשיש אוכל מוכן מקופסא?" רטנתי לעבר קאגומה, "זה יותר טעים מהבישולים שלך." המבט שקאגומה נעצה בי נתן לי את התחושה שלא הייתי צריך לומר את זה... קאגומה צעקה בכעס, "מה אמרת?! שב שב שב שבשבשבשבשבשבשבשב!" הוטחתי לאדמה בכוח שוב ושוב. "למה עשית את זה?!" צעקתי, משפשף את ראשי. קאגומה החלה לצחוק בקול רם. היה משהו נעים בצחוק שלה, משהו שהרגיע אותי. היא הפסיקה לצחוק ונעצה מבט בשמיים, ואז קראה "תראה! כוכב נופל!" הרמתי את מבטי למעלה. השמיים היו כהים וזרועי כוכבים, שמיכה מנצנצת שעוטפת את העולם. "תביע משאלה," אמרה קאגומה, "אולי היא תתגשם." "להביע משאלה? למה?" שאלתי בפקפוק. קאגומה חייכה, "אומרים שאם מבקשים משאלה מכוכב נופל, היא תתגשם." "טיפשי," עניתי בקצרה. לפתע הגיח חץ מהיער, ונתקע בעץ סנטימטרים ספורים מראשה של קאגומה. קאגומה קפצה בבהלה, ופלטה קריאה. לא הספקנו להגיב, וחץ נוסף טס מתוך היער וננעץ בכתפה השמאלית של קאגומה, משפד אותה לעץ. היא צרחה, וצנחה לאדמה. זינקתי על רגליי, ותפסתי את קאגומה לפני שפגעה בקרקע. "קאגומה!" נשמתי כמעט נעתקה, כשראיתי את הצבע אוזל מפניה. דם שטף מכתפה בזרם חזק, מכתים את חולצתה הלבנה. "אינויאשה..." לחשה, וידה נשלחה לעבר פניי, ואז נשמטה לצידה ועיניה נעצמו. "קאגומה..." הצמדתי אותה אליי בחוזקה. דמעות ערפלו את ראייתי. קאגומה... מתה? לפני רגעים ספורים היא ישבה כאן וצחקה, ועכשיו... חשתי משהו מתעורר בתוכי... זעם בלתי נשלט, וכעס ומרירות. "אתה מספיק אמיץ להרוג נערה אבל מפחד להראות את עצמך?! צא החוצה!" צעקתי לעבר היער. שמעתי קול רשרוש מן השיחים ואז יצאה דמות. לא יכולתי להריח כי הלילה היה מחוסר ירח. "מי אתה? הזדהה!" צעקתי בקול חנוק, מנסה לעצור את הדמעות. הדמות התקדמה לעברי לאט. הבחנתי בבגדים מוכרים, ואז הבנתי. זו הייתה... "קיקיו! למה?" שאלתי, נחנק מדמעות. "אני רוצה את מה שהיא לקחה לי," אמרה בקול אדיש. "היא לא לקחה לך כלום, הניחי לנו!" צעקתי. הדמעות הפסיקו, כעס היה בקולי. "אני רוצה את נשמתי, אינויאשה, כדי שנחיה יחד אתה ואני." אמרה בחיוך מתקתק למראה. "קיקיו..." איכשהו, הצלחתי לגחך. קולי היה רגוע, "לא תפילי אותי בפח הפעם. את חיה יפה מאוד בלי החצי השני שלך!" "כן, אבל הייתי חיה יותר טוב עם נשמה שלמה!" מבטה התמקד בקאגומה. לפתע, הזוחלים של קיקיו הופיעו משום מקום. הם התקרבו לקאגומה וניסו לקחת אותה ממני, אבל לא נתתי להם. קיקיו ירתה לעברי חץ אחד, שהבהיל אותי, אך החטיאה. הבהלה גרמה לי להפיל את קאגומה. הזוחלים הרימו את קאגומה, והצמידו אותה לעץ. היא נראתה כמוני, לפני 50 שנה, צמוד לעץ. בלי שום אזהרה קיקיו הטיחה אותי, מרחיקה אותי משם. היא התקדמה לעבר קאגומה. קמתי, רצתי מהר ככל שיכולתי, אבל לא הייתי מהיר כמו תמיד. הרי הלילה היה מחוסר ירח. קיקיו נגעה בליבה של קאגומה. התהליך התחיל! רצתי לעברן, אך משהו הדף אותי והפיל אותי אחורה. 'מגן! היא הקימה סביבה מגן!' "קאגומה!" צעקתי, ודמעות נזלו מעיניי. רצתי שוב לעבור המגן, הטחתי את עצמי עליו, נשענתי עליו והכיתי בו באגרופיי, בעטתי ברגליי. הדמעות זלגו מעיניי. להפתעתי הרבה המגן החל נמס. רצתי לעבר קאגומה, ומצאתי עצמי עומד מול קיקיו. "זוז מפה אינויאשה!" קראה, קולה משונה, מפחיד מהרגיל. שלפתי את הטסאייגה מהנדן שלה. "אם לא תעזבי את קאגומה, אני אנעץ את החרב בליבך!" אמרתי בקול שהיה שליו, למרות שבכיתי. קיקיו לא נעה ממקומה. היא נשארה עומדת מולי, לא זזה ממקומה. בלי לחשוב פעמיים הנפתי את הטסאייגה ותקעתי אותה בליבה. קיקיו התמוטטה. "אינויאשה..." לחשה, ומפיה נטף דם, "אני שונאת אותך." היא מתה. נשמות בקעו מגופה, מתפזרות לכל כיוון. היו כל כך הרבה נשמות. אז שמעתי מאחוריי קול נשימות חרישי. "קאגומה..." עיניי שוב התמלאו בדמעות, אבל הפעם דמעות של שימחה. לחצתי אותה בחזקה אליי, לא רציתי לעזוב את גופה אשר החל להתחמם שוב. "אינויאשה..." לחשה בקול כה חרישי עד שבקושי שמעתי אותה. "אינויאשה... אני לא יכולה לנשום..." אמרה, הפעם בקול רם יותר. הנחתי אותה על האדמה, מותיר לה להירגע. השמש החלה לעלות, והפכתי שוב לשד, אך לא היה לי אכפת. נשקתי לקאגומה על שפתיה העדינות. "קאגומה..." אמרתי לה, בקול רגוע מן הרגיל. אותו קול מהפעם בה חיבקתי את קיקיו. כל כך מזמן. "מה קרה?" שאלה, בקולה הרגיל והעליז. " אני... אני-אני אוהב אותך!" המילים האלו העלו חיוך על פניה של קאגומה. "ואני אותך. אני אוהבת אותך, אינויאשה!" אני חושב שאני יכול לדבר בשמי ובשם קאגומה, כשאני אומר ששנינו שמחנו על אותו רגע. ובכל זאת, קיקיו...
שם: הלילה היה מחוסר ירח פאנדום: אינויאשה שיפ: אינויאשה/קאגומה אורך: קצרצר דירוג: G אני מסתכל באגם, והורס את ההשתקפות שלי. אני לא אשכח את מה שהיא אמרה לי: "אינויאשה, אני שונאת אותך!" אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. בעצם זה היה לפני שנה. ישבנו תחת עץ על גבול יער. הלילה היה מחוסר ירח. סאנגו הלכה לראות את שרידי הכפר שלה, שהיה לא רחוק משם. מירוקו ושיפו הצטרפו אליה, ואנחנו נשארנו לבד, מכינים את האוכל. "למה צריך לבשל כשיש אוכל מוכן מקופסא?" רטנתי לעבר קאגומה, "זה יותר טעים מהבישולים שלך." המבט שקאגומה נעצה בי נתן לי את התחושה שלא הייתי צריך לומר את זה... קאגומה צעקה בכעס, "מה אמרת?! שב שב שב שבשבשבשבשבשבשבשב!" הוטחתי לאדמה בכוח שוב ושוב. "למה עשית את זה?!" צעקתי, משפשף את ראשי. קאגומה החלה לצחוק בקול רם. היה משהו נעים בצחוק שלה, משהו שהרגיע אותי. היא הפסיקה לצחוק ונעצה מבט בשמיים, ואז קראה "תראה! כוכב נופל!" הרמתי את מבטי למעלה. השמיים היו כהים וזרועי כוכבים, שמיכה מנצנצת שעוטפת את העולם. "תביע משאלה," אמרה קאגומה, "אולי היא תתגשם." "להביע משאלה? למה?" שאלתי בפקפוק. קאגומה חייכה, "אומרים שאם מבקשים משאלה מכוכב נופל, היא תתגשם." "טיפשי," עניתי בקצרה. לפתע הגיח חץ מהיער, ונתקע בעץ סנטימטרים ספורים מראשה של קאגומה. קאגומה קפצה בבהלה, ופלטה קריאה. לא הספקנו להגיב, וחץ נוסף טס מתוך היער וננעץ בכתפה השמאלית של קאגומה, משפד אותה לעץ. היא צרחה, וצנחה לאדמה. זינקתי על רגליי, ותפסתי את קאגומה לפני שפגעה בקרקע. "קאגומה!" נשמתי כמעט נעתקה, כשראיתי את הצבע אוזל מפניה. דם שטף מכתפה בזרם חזק, מכתים את חולצתה הלבנה. "אינויאשה..." לחשה, וידה נשלחה לעבר פניי, ואז נשמטה לצידה ועיניה נעצמו. "קאגומה..." הצמדתי אותה אליי בחוזקה. דמעות ערפלו את ראייתי. קאגומה... מתה? לפני רגעים ספורים היא ישבה כאן וצחקה, ועכשיו... חשתי משהו מתעורר בתוכי... זעם בלתי נשלט, וכעס ומרירות. "אתה מספיק אמיץ להרוג נערה אבל מפחד להראות את עצמך?! צא החוצה!" צעקתי לעבר היער. שמעתי קול רשרוש מן השיחים ואז יצאה דמות. לא יכולתי להריח כי הלילה היה מחוסר ירח. "מי אתה? הזדהה!" צעקתי בקול חנוק, מנסה לעצור את הדמעות. הדמות התקדמה לעברי לאט. הבחנתי בבגדים מוכרים, ואז הבנתי. זו הייתה... "קיקיו! למה?" שאלתי, נחנק מדמעות. "אני רוצה את מה שהיא לקחה לי," אמרה בקול אדיש. "היא לא לקחה לך כלום, הניחי לנו!" צעקתי. הדמעות הפסיקו, כעס היה בקולי. "אני רוצה את נשמתי, אינויאשה, כדי שנחיה יחד אתה ואני." אמרה בחיוך מתקתק למראה. "קיקיו..." איכשהו, הצלחתי לגחך. קולי היה רגוע, "לא תפילי אותי בפח הפעם. את חיה יפה מאוד בלי החצי השני שלך!" "כן, אבל הייתי חיה יותר טוב עם נשמה שלמה!" מבטה התמקד בקאגומה. לפתע, הזוחלים של קיקיו הופיעו משום מקום. הם התקרבו לקאגומה וניסו לקחת אותה ממני, אבל לא נתתי להם. קיקיו ירתה לעברי חץ אחד, שהבהיל אותי, אך החטיאה. הבהלה גרמה לי להפיל את קאגומה. הזוחלים הרימו את קאגומה, והצמידו אותה לעץ. היא נראתה כמוני, לפני 50 שנה, צמוד לעץ. בלי שום אזהרה קיקיו הטיחה אותי, מרחיקה אותי משם. היא התקדמה לעבר קאגומה. קמתי, רצתי מהר ככל שיכולתי, אבל לא הייתי מהיר כמו תמיד. הרי הלילה היה מחוסר ירח. קיקיו נגעה בליבה של קאגומה. התהליך התחיל! רצתי לעברן, אך משהו הדף אותי והפיל אותי אחורה. 'מגן! היא הקימה סביבה מגן!' "קאגומה!" צעקתי, ודמעות נזלו מעיניי. רצתי שוב לעבור המגן, הטחתי את עצמי עליו, נשענתי עליו והכיתי בו באגרופיי, בעטתי ברגליי. הדמעות זלגו מעיניי. להפתעתי הרבה המגן החל נמס. רצתי לעבר קאגומה, ומצאתי עצמי עומד מול קיקיו. "זוז מפה אינויאשה!" קראה, קולה משונה, מפחיד מהרגיל. שלפתי את הטסאייגה מהנדן שלה. "אם לא תעזבי את קאגומה, אני אנעץ את החרב בליבך!" אמרתי בקול שהיה שליו, למרות שבכיתי. קיקיו לא נעה ממקומה. היא נשארה עומדת מולי, לא זזה ממקומה. בלי לחשוב פעמיים הנפתי את הטסאייגה ותקעתי אותה בליבה. קיקיו התמוטטה. "אינויאשה..." לחשה, ומפיה נטף דם, "אני שונאת אותך." היא מתה. נשמות בקעו מגופה, מתפזרות לכל כיוון. היו כל כך הרבה נשמות. אז שמעתי מאחוריי קול נשימות חרישי. "קאגומה..." עיניי שוב התמלאו בדמעות, אבל הפעם דמעות של שימחה. לחצתי אותה בחזקה אליי, לא רציתי לעזוב את גופה אשר החל להתחמם שוב. "אינויאשה..." לחשה בקול כה חרישי עד שבקושי שמעתי אותה. "אינויאשה... אני לא יכולה לנשום..." אמרה, הפעם בקול רם יותר. הנחתי אותה על האדמה, מותיר לה להירגע. השמש החלה לעלות, והפכתי שוב לשד, אך לא היה לי אכפת. נשקתי לקאגומה על שפתיה העדינות. "קאגומה..." אמרתי לה, בקול רגוע מן הרגיל. אותו קול מהפעם בה חיבקתי את קיקיו. כל כך מזמן. "מה קרה?" שאלה, בקולה הרגיל והעליז. " אני... אני-אני אוהב אותך!" המילים האלו העלו חיוך על פניה של קאגומה. "ואני אותך. אני אוהבת אותך, אינויאשה!" אני חושב שאני יכול לדבר בשמי ובשם קאגומה, כשאני אומר ששנינו שמחנו על אותו רגע. ובכל זאת, קיקיו...
פרק 7 של הפיק שלי
ופליז פליז תגיבו! הנה הוא: פרק 7 סאנגו הפנתה את מבטה מהמחזה המזעזע, ומבלי לחשוב או לשים לב יותר מידי אל מה שהיא עושה, היא קברה את פניה בחזהו של מירוקו, אשר היה הבן אדם שעמד הכי קרוב אליה באותו הרגע. הוא הופתע מעט, אך לאחר שנייה שם את ידיו מסביב לראשה וחיבק אותה. למרבה המוזרות, הוא לא ניצל את המצב על מנת לגעת באיבר מסוים של סאנגו, כפי שהיה עושה בד"כ. שיפו, לעומת סאנגו, לא טרח להחביא את פרץ היבבות מעוררות הרחמים אשר ברח מפיו, מלווה בזרם בלתי פוסק של דמעות. אינויאשה חש שאינו יכול לנשום. הוא נחת על ברכיו ושם במהירות את ראשו על חזַה של קאגומה. נשמעו דפיקות- היא הייתה בחיים! ריאותיו של אינויאשה חזרו לעבוד. "היא חיה", הוא אמר, הקלתו גדולה לאין שיעור. בשל יללותיו ובכיו הרועמים של שיפו, אף אחד לא שמע אותו. "שיפו", הוא צעק, מוציא את עצביו והמתח ששררו בו על שיפו, "אם תמשיך לבכות ככה, קאגומה תטבע בנהר שאתה יוצר פה, ואז היא באמת תהיה מתה!". עיניו של שיפו התרחבו בהלם והוא דמם במהירות. סאנגו הרימה את ראשה, המומה. כששמה לב לכך שנמצאה בזרועותיו של מירוקו, היא הסמיקה והתרחקה ממנו מיד. "מה אמרת, אינויאשה?", מירוקו שאל. "היא בחיים, הלב שלה דופק בקצב סדיר!" אינויאשה אמר. "קאגומה!", זעקה סאנגו. היא התיישבה ליד קאגומה ואחזה בצער בידיה. קאגומה נשארה כשהייתה, דוממת. פניה היו שלוות. "מה נעשה?", שאל שיפו, מפוחד. "בואו נלך אל קאדה, יכול היות שהיא תדע מה לעשות", הציע מירוקו. הם הלכו במהירות לעבר הכפר של קאדה, לא מחליפים מילה ביניהם בדרך. קאגומה נישאה על גבו של אינויאשה. כאשר הגיעו, קאדה הודאגה למראה קאגומה. היא השכיבה אותה במיטה אשר עמדה בקצה החדר והתיישבה לידה. קאדה ניסתה לתת לקאגומה חומרים בעלי ריח חזק, אשר בד"כ העירו אנשים מעולפים, אך לשווא, קאגומה לא זעה. "אני לא יודעת מה עוד אפשר לעשות", אמרה לאינויאשה ולחבריו, אשר עיניהם היו אדומות ונפוחות מלילה חסר שינה שבילו בהמתנה חרדה לתוצאות ניסיונותיה של קאדה להעיר את קאגומה. דברי קאדה שברו את פיסת הנחישות האחרונה שעוד נותרה בהם, והם התיישבו על האדמה הקרה, מדוכדכים. קאדה המשיכה לדבר בארשת פנים רצינית ודאוגה: "אני לא בטוחה בכלל שהעילפון הזה טבעי. נתתי לה את החומרים והרקיחות החזקים ביותר אשר היו ברשותי, אך זה לא השפיע עליה כלל. יכול להיות שמעורב בכך בדרך כלשהי כישוף...". אינויאשה, מירוקו, שיפו וסאנגו הופתעו. כישוף? מי יכל להטיל עליה כישוף?...... "זה בוודאי השד המנוול שחטף אותה!", קם אינויאשה וצעק, מלא בזעם, "אני אהרוג אותו!". "תירגע קצת, אינויאשה...", אמר מירוקו בשלווה, רגיל כבר להתפרצויותיו של אינויאשה. "שד?", שאלה קאדה, "היא נחטפה?". מירוקו השיב לה בחיוב. "מי השד?", היא שאלה, מצחה מקומט. "איננו יודעים", ענה לה מירוקו. "כל זה מוזר מאוד", קאדה הביעה את דעתה, וללא חילופי דברים נוספים, נכנסה אל תוך ביתה. למחרת המצב לא השתנה כלל. כולם היו מתוחים ודאוגים מאוד, בנוסף הם פחדו שנאראקו יחליט בדיוק עכשיו לקפוץ לבקר. בינתיים הוא עוד לא עשה זאת, זה היה נס. קאדה הציעה שלא לעשות דבר בנוגע לקאגומה. לא היה לה חום, והיא הייתה בריאה לחלוטין. מלבד, כמובן, העובדה שלא התעוררה. באינויאשה בער זעם נוראי, הוא רצה לחסל את השד שעשה זאת לקאגומה! אך לא היה באפשרותו לקיים זאת עד שתעורר. בינתיים, הדבר היחיד שעשה זה להלך בעצבנות מסביב לבקתתה של קאדה. לפחות הוא עימל את רגליו בדרך זו, כך שתועלת כלשהי יצאה מכך. לבסוף הוא לא הצליח להתאפק, וכשחשב שאיש אינו רואה אותו, חמק בשקט לחדר החשוך. שם, בקצהו, שכבה קאגומה, דוממת. ליבו של אינויאשה דאב למָראַה. היא, שבד"כ היתה עליזה וחרוצה, לא נעה כעת. הוא כל כך רצה לראותה מחייכת... הכאב שחש היה כמעט פיזי. עיניו החלו לצרוב מעט. היא תמיד עזרה לו, לא משנה מה. היא היתה שם בשבילו בכל רגע, ואפילו אם ענה לה בקרירות, היא המשיכה להתייחס אליו בחום. וכעת, כשהיא זאת שהיתה זקוקה לעזרה, הוא לא ידע מה לעשות. הוא חש כה חסר אונים... הוא מעולם לא חשב שעליצותה הקבועה, והתנהגותה העדינה, יחסרו לו כל כך... הוא כל כך רצה שתאמר משהו, כל דבר, אפילו שתצעק עליו. כאילו שמעה את דבריו, קאגומה זעה מעט. היא הסתובבה במיטה הצרה, ומלמלה דבר מה. אינויאשה נחת במהירות לידה, הוא תפס את ידה ואמר בשקט "מה?". אך קאגומה לא שבה להראות סימני חיים נוספים. העדות היחידה לכך שלא היתה גופה חסרת רוח חיים, היתה חזַה, אשר עלה וירד כשנשמה. אינויאשה נאנח. הוא יכל לשבת כך לנצח, אוחז בידי קאגומה, אילולא שמע צעדים לא רחוק משם. מישהו התקרב, ואסור שהם ימצאו אותו, רוכן כך מעליה. הוא ברח משם בשקט. חבל שהוא לא ידע שכל מאמציו להסתיר את ביקורו היו לשווא, משום שהם ראו אותו. היה זה מחזה עצוב. "אינויאשה בוודאי סובל מאוד", מירוקו אמר בקול מהורהר. סאנגו ושיפו הסכימו עימו. ********************************************** הדבר האחרון שקאגומה זכרה היה פניה של קיקיו, ומגע של יד קרה על מצחה. לאחר מכן הכל השחיר. כעת היא נמצאה בשדה רחב, ורוח חמימה דגדגה את עורפה. אך היא הרגישה מוזר. משום מה היא החלה לנוע. היא לא התכוונה לנוע! קאגומה ניסתה לעצור. אפס, לא היתה לכך כל השפעה על גופה. משום מה היא חשה משונה, בעודה הולכת. כמעט כאילו... היא היתה נמוכה יותר! פתאום היא שמה לב לבגדיה. אלו לא היו מדי בית הספר הרגילים אשר לבשה. הבגדים נראו כמו מדי הכוהנות אשר קיקיו וקאדה לבשו! מה קורה פה? רגליה עצרו. מכיוון אחר באה אישה. האישה נעצרה ופנתה אליה. "שלום קיקיו", היא אמרה, "ברוכה הבאה לשיעור הראשון שלך".
ופליז פליז תגיבו! הנה הוא: פרק 7 סאנגו הפנתה את מבטה מהמחזה המזעזע, ומבלי לחשוב או לשים לב יותר מידי אל מה שהיא עושה, היא קברה את פניה בחזהו של מירוקו, אשר היה הבן אדם שעמד הכי קרוב אליה באותו הרגע. הוא הופתע מעט, אך לאחר שנייה שם את ידיו מסביב לראשה וחיבק אותה. למרבה המוזרות, הוא לא ניצל את המצב על מנת לגעת באיבר מסוים של סאנגו, כפי שהיה עושה בד"כ. שיפו, לעומת סאנגו, לא טרח להחביא את פרץ היבבות מעוררות הרחמים אשר ברח מפיו, מלווה בזרם בלתי פוסק של דמעות. אינויאשה חש שאינו יכול לנשום. הוא נחת על ברכיו ושם במהירות את ראשו על חזַה של קאגומה. נשמעו דפיקות- היא הייתה בחיים! ריאותיו של אינויאשה חזרו לעבוד. "היא חיה", הוא אמר, הקלתו גדולה לאין שיעור. בשל יללותיו ובכיו הרועמים של שיפו, אף אחד לא שמע אותו. "שיפו", הוא צעק, מוציא את עצביו והמתח ששררו בו על שיפו, "אם תמשיך לבכות ככה, קאגומה תטבע בנהר שאתה יוצר פה, ואז היא באמת תהיה מתה!". עיניו של שיפו התרחבו בהלם והוא דמם במהירות. סאנגו הרימה את ראשה, המומה. כששמה לב לכך שנמצאה בזרועותיו של מירוקו, היא הסמיקה והתרחקה ממנו מיד. "מה אמרת, אינויאשה?", מירוקו שאל. "היא בחיים, הלב שלה דופק בקצב סדיר!" אינויאשה אמר. "קאגומה!", זעקה סאנגו. היא התיישבה ליד קאגומה ואחזה בצער בידיה. קאגומה נשארה כשהייתה, דוממת. פניה היו שלוות. "מה נעשה?", שאל שיפו, מפוחד. "בואו נלך אל קאדה, יכול היות שהיא תדע מה לעשות", הציע מירוקו. הם הלכו במהירות לעבר הכפר של קאדה, לא מחליפים מילה ביניהם בדרך. קאגומה נישאה על גבו של אינויאשה. כאשר הגיעו, קאדה הודאגה למראה קאגומה. היא השכיבה אותה במיטה אשר עמדה בקצה החדר והתיישבה לידה. קאדה ניסתה לתת לקאגומה חומרים בעלי ריח חזק, אשר בד"כ העירו אנשים מעולפים, אך לשווא, קאגומה לא זעה. "אני לא יודעת מה עוד אפשר לעשות", אמרה לאינויאשה ולחבריו, אשר עיניהם היו אדומות ונפוחות מלילה חסר שינה שבילו בהמתנה חרדה לתוצאות ניסיונותיה של קאדה להעיר את קאגומה. דברי קאדה שברו את פיסת הנחישות האחרונה שעוד נותרה בהם, והם התיישבו על האדמה הקרה, מדוכדכים. קאדה המשיכה לדבר בארשת פנים רצינית ודאוגה: "אני לא בטוחה בכלל שהעילפון הזה טבעי. נתתי לה את החומרים והרקיחות החזקים ביותר אשר היו ברשותי, אך זה לא השפיע עליה כלל. יכול להיות שמעורב בכך בדרך כלשהי כישוף...". אינויאשה, מירוקו, שיפו וסאנגו הופתעו. כישוף? מי יכל להטיל עליה כישוף?...... "זה בוודאי השד המנוול שחטף אותה!", קם אינויאשה וצעק, מלא בזעם, "אני אהרוג אותו!". "תירגע קצת, אינויאשה...", אמר מירוקו בשלווה, רגיל כבר להתפרצויותיו של אינויאשה. "שד?", שאלה קאדה, "היא נחטפה?". מירוקו השיב לה בחיוב. "מי השד?", היא שאלה, מצחה מקומט. "איננו יודעים", ענה לה מירוקו. "כל זה מוזר מאוד", קאדה הביעה את דעתה, וללא חילופי דברים נוספים, נכנסה אל תוך ביתה. למחרת המצב לא השתנה כלל. כולם היו מתוחים ודאוגים מאוד, בנוסף הם פחדו שנאראקו יחליט בדיוק עכשיו לקפוץ לבקר. בינתיים הוא עוד לא עשה זאת, זה היה נס. קאדה הציעה שלא לעשות דבר בנוגע לקאגומה. לא היה לה חום, והיא הייתה בריאה לחלוטין. מלבד, כמובן, העובדה שלא התעוררה. באינויאשה בער זעם נוראי, הוא רצה לחסל את השד שעשה זאת לקאגומה! אך לא היה באפשרותו לקיים זאת עד שתעורר. בינתיים, הדבר היחיד שעשה זה להלך בעצבנות מסביב לבקתתה של קאדה. לפחות הוא עימל את רגליו בדרך זו, כך שתועלת כלשהי יצאה מכך. לבסוף הוא לא הצליח להתאפק, וכשחשב שאיש אינו רואה אותו, חמק בשקט לחדר החשוך. שם, בקצהו, שכבה קאגומה, דוממת. ליבו של אינויאשה דאב למָראַה. היא, שבד"כ היתה עליזה וחרוצה, לא נעה כעת. הוא כל כך רצה לראותה מחייכת... הכאב שחש היה כמעט פיזי. עיניו החלו לצרוב מעט. היא תמיד עזרה לו, לא משנה מה. היא היתה שם בשבילו בכל רגע, ואפילו אם ענה לה בקרירות, היא המשיכה להתייחס אליו בחום. וכעת, כשהיא זאת שהיתה זקוקה לעזרה, הוא לא ידע מה לעשות. הוא חש כה חסר אונים... הוא מעולם לא חשב שעליצותה הקבועה, והתנהגותה העדינה, יחסרו לו כל כך... הוא כל כך רצה שתאמר משהו, כל דבר, אפילו שתצעק עליו. כאילו שמעה את דבריו, קאגומה זעה מעט. היא הסתובבה במיטה הצרה, ומלמלה דבר מה. אינויאשה נחת במהירות לידה, הוא תפס את ידה ואמר בשקט "מה?". אך קאגומה לא שבה להראות סימני חיים נוספים. העדות היחידה לכך שלא היתה גופה חסרת רוח חיים, היתה חזַה, אשר עלה וירד כשנשמה. אינויאשה נאנח. הוא יכל לשבת כך לנצח, אוחז בידי קאגומה, אילולא שמע צעדים לא רחוק משם. מישהו התקרב, ואסור שהם ימצאו אותו, רוכן כך מעליה. הוא ברח משם בשקט. חבל שהוא לא ידע שכל מאמציו להסתיר את ביקורו היו לשווא, משום שהם ראו אותו. היה זה מחזה עצוב. "אינויאשה בוודאי סובל מאוד", מירוקו אמר בקול מהורהר. סאנגו ושיפו הסכימו עימו. ********************************************** הדבר האחרון שקאגומה זכרה היה פניה של קיקיו, ומגע של יד קרה על מצחה. לאחר מכן הכל השחיר. כעת היא נמצאה בשדה רחב, ורוח חמימה דגדגה את עורפה. אך היא הרגישה מוזר. משום מה היא החלה לנוע. היא לא התכוונה לנוע! קאגומה ניסתה לעצור. אפס, לא היתה לכך כל השפעה על גופה. משום מה היא חשה משונה, בעודה הולכת. כמעט כאילו... היא היתה נמוכה יותר! פתאום היא שמה לב לבגדיה. אלו לא היו מדי בית הספר הרגילים אשר לבשה. הבגדים נראו כמו מדי הכוהנות אשר קיקיו וקאדה לבשו! מה קורה פה? רגליה עצרו. מכיוון אחר באה אישה. האישה נעצרה ופנתה אליה. "שלום קיקיו", היא אמרה, "ברוכה הבאה לשיעור הראשון שלך".
Horse Wishper
New member
וואו../images/Emo70.gif
זה כזה יפהההההההה
אין מילים.. חוץ מ... מושלםםםםםםםםםם אבל כבר יש שרשור פיקים, אז פעם הבאה תנצל"שי.....
זה כזה יפהההההההה
גברת אינויאשה
New member
מקפיצה...
גברת אינויאשה
New member
נ.ב
אני מתכוונת לפרוש מהפורום מנסיבות אישיות שרק ילדה אחת יודעת תודה חג שמח ולהתראות
אני מתכוונת לפרוש מהפורום מנסיבות אישיות שרק ילדה אחת יודעת תודה חג שמח ולהתראות
גברת אינויאשה
New member
בטח בטח><!
אני כן אפרוש כי אנשים כן לא נחמדים בכלל אלי מתעלמים;;
אני כן אפרוש כי אנשים כן לא נחמדים בכלל אלי מתעלמים;;
ווילו רוזנברג
New member
כע!~
א-נ-ח-נ-ו אוהבים אותך!~ D: *חיבוק משותף* טיהי..
א-נ-ח-נ-ו אוהבים אותך!~ D: *חיבוק משותף* טיהי..
Trouble Girl
New member
את לא עוזבת!
אנחנו אוהבים אותך כאן
משפחה לא נפרדת ואת משפחה!
אנחנו אוהבים אותך כאן
משפחה לא נפרדת ואת משפחה!גברת אינויאשה
New member
~_~
תילמדו לא להתעלם ממני~_~ זה ממש מעצבן! תמיד מתעלמים ממני לפחות תגיבו לי טיפה כל כך קשה לבקש את זה??!?!?!??! אבל תבואו לי עם התטענה המפגרת הזו:"לא מגיבים לכולם!" לא מגיבים למי שיש שאלות מפגרות! אבל אני כשאני מנסהלפתוח לפעמיים שישורים למה שתתיחסו זה~_~
תילמדו לא להתעלם ממני~_~ זה ממש מעצבן! תמיד מתעלמים ממני לפחות תגיבו לי טיפה כל כך קשה לבקש את זה??!?!?!??! אבל תבואו לי עם התטענה המפגרת הזו:"לא מגיבים לכולם!" לא מגיבים למי שיש שאלות מפגרות! אבל אני כשאני מנסהלפתוח לפעמיים שישורים למה שתתיחסו זה~_~
סיון בטירוף
New member
אל תלכי!!!!!!! ;-;
Naraku SeXy
New member
לא !!!!!!!!
את לא פורשת !! לא מסכימה !! ודרך אגב הפיק ממש יפה .. חוץ מקגומה .. ^^ ואל תדברי שטויות אוהבים אותך !
את לא פורשת !! לא מסכימה !! ודרך אגב הפיק ממש יפה .. חוץ מקגומה .. ^^ ואל תדברי שטויות אוהבים אותך !
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.