פרק שלישי.
"אתה סיפרת לה," רשף אינויאשה באיום. "א.. אני ?! מה פתאום ? ככה אתה סומך עלי ?" צייץ בפחד שיפו. "מעולם לא סמכתי עליך !" אינויאשה נכנס לבקתת העץ בה ישנו. קאגומה דיברה בשקט כזה, שהוא כמעט לא שמע אותה. "ששש, אינויאשה. תהיה בשקט, יש לנו אורחת." "אחותך ?" שאל בעדינות. למרבה ההפתעה היה לו זיכרון כלשהו לדברים שהיא אמרה. "כן," אמרה ברכות יתר. "אל תצא החוצה, אני צריכה לדבר איתך." היא דיברה בשלווה כה גדולה, עד שהיה בטוח שמשהו לא כל כך טוב קרה. "אינויאשה ... מה קרה ?" היא הרימה את ראשה ונעצה את מבטה בעיניו, והוא השפיל אותו אל נעליה. "אני יכולה להבין מהשתיקה שלך .. שכן קרה. ואל תנסה להכחיש, אינויאשה. תמיד זה היה ככה." אינויאשה שקל את המילים. "אני לא יכול, אני לא יכול !" ובליבו הוסיף, 'אני גם לא רוצה. אני אאבד אותך..' "זו קיקיו, נכון ? אני יודעת שזו היא !" שלוותה הלכה ופחתה, דמעות אף נצנצו בעיניה. "אתה לא מבין. אף פעם לא הבנת. אני אוה-" "לא את לא !, את לא !" למחרת בבוקר הייתה אווירה מתוחה מאוד. הם דיברו רק דרך סאנגו ומירוקו, וגם לא דברים חשובים במיוחד. פתאום החשיכו השמיים, רעם התגלגל, טיפות ענקיות החלו לזלוג ורוח קרה נשבה. קאגומה עלתה על קירארה. לפני שהספיקה להיאחז, הרוח התגברה והעיפה אותה הצידה. "הצילו !" צרחה בבעתה.