לורליי של הים
New member
הילד שהוא לא הספיק להיות
"אני מרגישה רסיס" קגומה אמרה בקול מתרגש. "איפה? איפה?" שאל אינויאשה בהתרגשות. קגומה עצמה את עיניה והתרכזה בתחושה. "שם"היא אמרה והצביע לכיוון צפון. ליבו של אינויאשה צנח. "את בטוחה?" שאל בקול מהסס, לא בטוח. "כן" היא אמרה בעליצות, מדוושת באופניה מהר יותר. אינויאשה לעומתה האט. "קרה משהו?" שאל מירוקו ששם לב לשינוי בהתנהגותו של חברו. "לא כלום" אינויאשה מלמל. לאחר כחצי שעה הם ראו מרחוק כפר. "איזה כפר יפה לא?" התפעלה קגומה. "כן" הסכימו סאנגו,מירוקו ושיפו. אינויאשה הביט בהם. "מה שתגידו" אמר בקול חלול. הם התקדמו לעבר הכפר ובפתח חבורה של זקני הכפר קיבלה את פניהם. מירוקו הציג את כולם, את כולם חוץ מאינויאשה שנעלם. "איפה אינויאשה?" שאלה קגומה את סאנגו בלחש. "אני כאן" אמר אינויאשה ממרומי העץ שבשערי הכפר וירד ממנו באי רצון בולט. זקני הכפר הסתכלו עליו בתדהמה. "המפלצת חזרה! נוסו על נפשותיכם!" קרא אחד מהם ותוך דקה כול הכפר הסתתר בביתו. אינויאשה הסתכל על הבתים המבוצרים ונחר נחרת בוז מלווה בפנים אדישות אבל קגומה ראתה את מה שהסתתר מאחורי האדישות. כאב שאינו ניתן לתאר במילים. "בואו נחזור כשיכנס בהם מעט אומץ להתמודד עם העבר" הוא אמר ונעלם מעיניהם. קגומה הסתכלה על חבריה. להתמודד עם העבר? למה אינויאשה מתכוון? היא איתרה נהר והתקרבה אליו על מנת למלא את המיימיה שלה. על גדותיו ישב אינויאשה. היא התקרה אליו בעדינות. "מה קרה לך היום ליד השער?" היא שאלה אותו בשקט. אינויאשה המשיך להסתכל על הנהר. "הם תמיד התנהגו ככה, לא משנה מה עשיתי... לא משנה מה לא עשיתי" הוא דיבר אל עצמו יותר מאשר אל קגומה. "מי התנהג ככה?" היא שאלה, אף על פי שהיא כבר ידעה את התשובה מראש. אינויאשה הביט בה ושתק. הזיכרונות צפו בו ועלו... הוא בן ארבע, כול הכפר חוגג את חגיגות האביב, כולם נרתמים לעבודה בשדה. הוא מנסה להתקרב אבל האיכרים מגרשים אותו משם, מאיימים עליו בקילשונים. הוא בן חמש, הוא עובר את הלילה ללא ירח בפעם הראשונה בחוץ. הוא מטייל בכול הכפר, מתוודע לתחושות הישנות בתור אדם, בחושים החלשים. האיכרים יוצאים מהבתים וכמה ילדים זורקים עליו אבנים, מודעים לכך שהוא לא יכול להרע להם. הוא בן שבע, הוא רואה קבוצה של ילדים משחקים בכדור. הוא גם רוצה להשתתף אבל הילדים רק מצביעים על ראשו הלבן ועל אוזניו המוזרות, מחזיקים באוזניהם בהתגרות וכשהוא מתקדם... הוא לעולם לא יישכח כיצד הם זעקו ורצו לכול עבר. הוא בן שתים עשרה, האיכרים באים עם הקילשונים, מאיימים עליו ועל חייו. אימו מופיעה וצועקת על האיכרים שיעזבו אותו. הבן של הטוחן בועט בה והיא קורסת, צועקת לו שיברח, היא תהיה בסדר. קגומה הסתכלה על אינויאשה. במשך כול השתיקה היא ראתה ילד, הילד שאינויאשה לא הספיק להיות. היא הניחה את כול המעצורים בצד, מודעת לכך שברגע זה אינויאשה זקוק לה יותר מתמיד, הוא זקוק לה כדי לאחות את הצלקות שבליבו. היא חיבקה אותו ולחשה לתוך אוזנו "לא משנה מה עשו האנשים האלה אתה לא מפלצת אלה אדם/שד מדהים ואסור לך להתייחס אל העבר. אני כאן איתך לא משנה מה יאמרו אחרים לעולם אל תשכח את זה." אינויאשה הסתכל אל תוך עיניה. היא הביטה אל תוך עיניו הזהובות. "תודה קגומה" אמר בשקט "אני לעולם לא אשכח".
"אני מרגישה רסיס" קגומה אמרה בקול מתרגש. "איפה? איפה?" שאל אינויאשה בהתרגשות. קגומה עצמה את עיניה והתרכזה בתחושה. "שם"היא אמרה והצביע לכיוון צפון. ליבו של אינויאשה צנח. "את בטוחה?" שאל בקול מהסס, לא בטוח. "כן" היא אמרה בעליצות, מדוושת באופניה מהר יותר. אינויאשה לעומתה האט. "קרה משהו?" שאל מירוקו ששם לב לשינוי בהתנהגותו של חברו. "לא כלום" אינויאשה מלמל. לאחר כחצי שעה הם ראו מרחוק כפר. "איזה כפר יפה לא?" התפעלה קגומה. "כן" הסכימו סאנגו,מירוקו ושיפו. אינויאשה הביט בהם. "מה שתגידו" אמר בקול חלול. הם התקדמו לעבר הכפר ובפתח חבורה של זקני הכפר קיבלה את פניהם. מירוקו הציג את כולם, את כולם חוץ מאינויאשה שנעלם. "איפה אינויאשה?" שאלה קגומה את סאנגו בלחש. "אני כאן" אמר אינויאשה ממרומי העץ שבשערי הכפר וירד ממנו באי רצון בולט. זקני הכפר הסתכלו עליו בתדהמה. "המפלצת חזרה! נוסו על נפשותיכם!" קרא אחד מהם ותוך דקה כול הכפר הסתתר בביתו. אינויאשה הסתכל על הבתים המבוצרים ונחר נחרת בוז מלווה בפנים אדישות אבל קגומה ראתה את מה שהסתתר מאחורי האדישות. כאב שאינו ניתן לתאר במילים. "בואו נחזור כשיכנס בהם מעט אומץ להתמודד עם העבר" הוא אמר ונעלם מעיניהם. קגומה הסתכלה על חבריה. להתמודד עם העבר? למה אינויאשה מתכוון? היא איתרה נהר והתקרבה אליו על מנת למלא את המיימיה שלה. על גדותיו ישב אינויאשה. היא התקרה אליו בעדינות. "מה קרה לך היום ליד השער?" היא שאלה אותו בשקט. אינויאשה המשיך להסתכל על הנהר. "הם תמיד התנהגו ככה, לא משנה מה עשיתי... לא משנה מה לא עשיתי" הוא דיבר אל עצמו יותר מאשר אל קגומה. "מי התנהג ככה?" היא שאלה, אף על פי שהיא כבר ידעה את התשובה מראש. אינויאשה הביט בה ושתק. הזיכרונות צפו בו ועלו... הוא בן ארבע, כול הכפר חוגג את חגיגות האביב, כולם נרתמים לעבודה בשדה. הוא מנסה להתקרב אבל האיכרים מגרשים אותו משם, מאיימים עליו בקילשונים. הוא בן חמש, הוא עובר את הלילה ללא ירח בפעם הראשונה בחוץ. הוא מטייל בכול הכפר, מתוודע לתחושות הישנות בתור אדם, בחושים החלשים. האיכרים יוצאים מהבתים וכמה ילדים זורקים עליו אבנים, מודעים לכך שהוא לא יכול להרע להם. הוא בן שבע, הוא רואה קבוצה של ילדים משחקים בכדור. הוא גם רוצה להשתתף אבל הילדים רק מצביעים על ראשו הלבן ועל אוזניו המוזרות, מחזיקים באוזניהם בהתגרות וכשהוא מתקדם... הוא לעולם לא יישכח כיצד הם זעקו ורצו לכול עבר. הוא בן שתים עשרה, האיכרים באים עם הקילשונים, מאיימים עליו ועל חייו. אימו מופיעה וצועקת על האיכרים שיעזבו אותו. הבן של הטוחן בועט בה והיא קורסת, צועקת לו שיברח, היא תהיה בסדר. קגומה הסתכלה על אינויאשה. במשך כול השתיקה היא ראתה ילד, הילד שאינויאשה לא הספיק להיות. היא הניחה את כול המעצורים בצד, מודעת לכך שברגע זה אינויאשה זקוק לה יותר מתמיד, הוא זקוק לה כדי לאחות את הצלקות שבליבו. היא חיבקה אותו ולחשה לתוך אוזנו "לא משנה מה עשו האנשים האלה אתה לא מפלצת אלה אדם/שד מדהים ואסור לך להתייחס אל העבר. אני כאן איתך לא משנה מה יאמרו אחרים לעולם אל תשכח את זה." אינויאשה הסתכל אל תוך עיניה. היא הביטה אל תוך עיניו הזהובות. "תודה קגומה" אמר בשקט "אני לעולם לא אשכח".
אני חייבת להודות שמתי שהוא הצמיד אותה לקיר, הוא בייטח ינשק אותה או משהו XDDD האם המשך יבוא....?
