אוקי, המשך הפיק שלי
וואו
כבר הגעתי לפרק ח' וזה רחוק מלהיות גמור... הפעם זה פרק יותר קצר, יותר עם תיאורים וסאנגו+מירוקו.
נעם, אני מרשה לך לסקול אותי מראש
חלק ח': סאנגו ראתה כהרף עין את פיו המתמלא רוק רעיל וכמעט נשכבה על הבועה הרעילה, היא הסתכלה אליה וראתה את מירוקו מזיע, נטיפי זיעה גלשו במורד פניו והיה על פניו מבט מיוסר ומתאמץ, כשקלט את מבטה ניסה לחייך אך עיוות את פניו. "נו?!" חשבה סאנגו "למה היא מתעכבת?" קונגוקו צחק ובטעות נפלט לא רעל מהפה, לאדמה. האדמה נמסה והיה חור גדול, שהוביל למין בור-שחור-ללא-תחתית. סאנגו נבהלה. היא הרגישה לחוצה בין חיים ומוות, והרגישה שכל צעד שלה יגזול את גורלה, כאילו היא אחראית על חייה, היא מעולם לא חשה ככה. היא שוב הסתובבה וכמעט נפלה מרוב פחד, היא רעדה בכל גופה ופיה רעד בעוצמה כזאת, שזה נראה שהיא הרגע יצאה ממים קפואים כקרח, עיניה רעדו והיא עמדה לבכות. היא ראתה את הבועה, אבל כולה סגולה והסגול לא מפסיק לרדת. היא נשברה ונפלה על ברכיה. היא החלה לבכות כמו מטורפת ורעדה כולם, עיניה התנפחו ונזלת החלה לנזול ממרד אפה. היא ניגבה אותה בחטף בידה והשליכה אותה הצידה. היא לא שמה לב למה שקרה אחר כך כי היא הייתה יותר מידיי עסוקה בבכי. רק אחרי ששמעה את צעקתו המתייסרת של קונגוקו הרימה את ראשה בפעילה. היא ראתה אותו מחזיק את כף ידו והנזלת על אצבעו, באותו מקום הנזלת התלפפה סביב האצבע והחלה ללחוץ, עד שכל המקום נהיה אדום- זה התחיל לחלחל. קונגוקו נבהל מאוד, והשליך את זה על הבועה, הבועה החלה נמסה באותו מקום וסאנגו הבינה. לפני שהיא בכלל נשמה היא ראתה את קירארה רצה לעברה, בלי אף אחד על גבה- היא הבינה שאינויאשה העדיף להישאר עם קגומה המעולפת ושיפו- חשבה, בטח עסוק בהתייפחות ובבכי. היא קפצה על גבה של קירארה והסתחררה סביב הבועה, יורקת ממלוא גרונה. קירארה הבינה את המשמעות והחלה לירוק אש לעבר זה, אבל זה לא עזר אלה רק החמיר את המצב! היא אמרה לה בעדינות להפסיק ולהאט את המהירות והיא צייתה לה. סאנגו המשיכה לירוק כאילו חייה תלויים בכך- וזה היה נכון מבחינה מסוימת כי היא הרגישה שמירוקו הוא כל חייה ושהיא חייבת בכל מחיר לעזור לו, כשנגמר לה הרוק היא החלה לדמוע ועיניה נהיו נפוחות ואדומות. היא ראתה חור גדול בבועה ואת מירוקו שוכב מעולף באמצע, המגן המשיך לפעול בקושי והנוזל הסמיך והסגול התעכב מלהתעטף עליו בגלל הרוק. קונגוקו היה המום, נאראקו לא אמר לו שיש לו חולשה לרוק ונזלת של בני אדם! הוא הרגיש שאם יישאר- ייהרג וברח משם. סאנגו לא שמה לב- היה לה רק להציל את מירוקו בראש, היא קפצה מקירארה לתוך הבועה והתגלגלה בפנים- המעטפת הסגולה החלה לעטוף אותם והיא ניסתה לקחת את מירוקו בידיה. המעטפת התחילה יותר ויותר להיסגר והיא ראתה את קירארה מעיגול לא גדול מעצמה! וזה המשיך להיסגר! היא החלה להתייפח והבינה שלא תוכל להציל אותו ככה ורצה לפתח הנותר, היא חרקה ועצרה בזמן, כי שמה לב שהחריץ נעלם, מסביבה היה רק נוזל סגול והיא לא ראתה כלום חוץ מסגול, רק סגול. היא החלה להתייפח ולא ידעה מה לעשות. היא השלימה עם עצמה שתמות כאן, אבל התנחמה בזה שזה עם מירוקו. "מגיע לי למות" לחשה לעצמה כי חשבה שמירוקו התעלף "אני כל כך אגואיסטית, הלכתי והתאהבתי בבחור שאני לא מכירה ושהוא עבד עליי, וויתרתי על מירוקו, פצעתי את עצמי ואת קגומה, כמעט הרגתי את אינויאשה שניסה להגן עליי כל הזמן, ועכשיו מירוקו לכוד כאן שניסה לבוא ולנחם אותי..." היא הכתה באגרופיה בתוך הבועה והחלה לבעוט, לחבוט, לאגרף ולקפוץ בתוך הבועה, היא נסחפה נורא והיא התחילה לבכות, לקלל ואחר כך לצרוח מרוב שנאה לעצמה "גם אם הוא שומע אותי" אמרה לעצמה "זה הדבר האחרון שישמע..." ואז סתמה את פיה "אפילו ברגעי האחרונים אני אגואיסטית..." אמרה בלחש "אני רוצה שהדבר האחרון שהוא ישמע זה צרחות איומות..." היא התיישבה במקומה, סגורה בעצמה, חיבקה את רגליה ובכתה לתוך ברכיה. היא נראתה כאילו היא מופרדת מהעולם, מין קירות שלא רואים אותם שמנתקים אותה מהעולם, היא כאילו לא שמעה קולות חיצוניים והתרכזה רק בעצמה. מירוקו לא האמין למשמע אוזניו, סאנגו, שכל הזמן הייתה רגועה, שלווה, חופשייה בדיבור ואהבת כולם, הייתה אחרת: התפרצה, כעסנית, פחדה, חושבת את עצמה לאגואיסטית... וזה הפליא אותו, בהתחלה חשב שהיא כמו כל הבנות: אבל אז הבין כמה דברים- היא לוחמת מעולה, מתחשבת, מתחברת כמעט עם כולם ובכיף... וחשב שהיא מיוחדת- עכשיו אימת את מחשבותיו. היא כעסה על עצמה בלי חשבון, היא דיברה לעצמה ושנאה את עצמה כמו שמירוקו לא ראה מישהו ששונא את עצמו עוד יותר. היא לא ניסתה יפתה את הדברים, להצדיק את עצמה, אלה כעסה על עצמה בלי שום עסק או חשבון! זה כמו לטפל בקוצים בידיים חשופות, ואז הוא חשב לעצמו שהוא צדק בבחירתו, שהיא באמת מיוחדת מכל הנשים שהכיר אי פעם... כל הזמן הזה שהיא חבטה, קיללה וכעסה על עצמה הוא שכב על הצד, מיוסר אבל עם עיניים פקוחות לרווחה והסתכל על הכל, אפילו פעם אחת היא לא הפנתה את ראשה למרות שהוא קיווה לכך, כי רצה להסתכל לה בעיניים, שהיא תהיה מופתעת ואז לומר לה: "דיי סאנגו... אני איתך והכל יהיה בסדר..." אבל כאילו להכעיס היא לא הפנתה את ראשה, והוא התאכזב. עכשיו ניסה לזוז וכאבה לו היד שהחזיקה במוט. הוא השמיע אנקת כאב קטנה והיא- שבדרך כלל הייתה דרוכה לכל רעש קטן, הייתה שקועה שוב בעצמה. הוא זז שוב והפעם התאפק מלומר משהו, הוא קם באיטיות והלך בצעדים קטנים, בשקט בשקט כמעט בלי קול, אחרי כל חריקה קטנה עצר, אבל הוא לא היה צריך לדאוג כי היא לא משה ממקומה. השניות שעבר כדי להגיע אליה בבועה נמשכו כמו נצח בשבילי, זה נראה כאילו הכל מסורבל כל כך ומתקדם באיטיות מטריפה, אחרי שהגיע אליה התכופף והתיישב לידה, היא עדיין לא שמה לב. הוא שלח יד מהוססת לעבר כתפה הרועדת מבכי, ולפתע כל החומר הסגול והאור שחודר והזילה הבלתי נפסקת נראתה לו מאוד רומנטית. היד הגיעה לכתף ונשענה עליה בחום, סאנגו קפצה והוא ראה את פניה, הן היו אדומות ונפוחות מבכי, וכל פניה היו שטופי דמעות, פיה וידיה רעדו, בעצם, כל גופה רעד. לחייה היו סמוקות בצבע אדום עז, לא בגלל הבושה, ידע מירוקו- אלה בכלל הבכי. היא הסתכלה עליו במבט מתבייש ושתקה. "שמעתי הכל" אמר בלחש מצמרר, היא הפנתה את פניה אליו והסתכלה עמוק לתוך עיניו, היא ראתה יופי שכמותו עוד לא ראתה אצל שום בן. "מה שמעת?" אמרה בזהירות ובלחש, הוא שם לב שקולה בוגד בה ורעד. "שמעתי" אמר "את כל מה שאמרת על עצמך..." היא השפילה מבט "וזה לא נכון..." מיהר להוסיף ועדיין מבטה היה מושפל. "איך אתה יכול" סיננה "לגונן עליי אפילו אחרי זה?" הוא היה המום, הוא ציפה שתחבק ותנשק אותו ותגיד תודה, אבל הוא לא איבד את הסבלנות. "אני" אמר "אוהב אותך כמו שאת, וזה לא נכון, כל הדאגה שלך עכשיו מעידה על כך..." לשמע המילים "אני אוהב אותך" היא הסתכלה עליו בהפתעה, מעולם הוא לא היה כזה ישיר, ועוד בקלות כזאת. היא הסמיקה מבושה והוא שם לב להרגשתה וחיבק את כתפיה. "למה?" לחשה בשנאה "למה התאהבתי בו?" לזה לא הייתה לו תשובה. הוא שתק וחיבק אותו, היא נשעה על כתפיו ואז צנחה על חזו מרוב עייפות. מירוקו בזהירות לקח את מטהו ועשה חומת מגן כחלחלה מסביב לשניהם, עכשיו הרגיש בהחלט מנותק ורומנטי....