שיר לתחרות שירה חירשת

[מזכירת הארגון]

שיר לתחרות שירה חירשת

הם חושבים שהיא משוגעת הם חושבים שהיא מוזרה הם אומרים שהיא משוגעת הם מנידים בראשם למראיה הם יודעים שהיא לא שומעת. הם לועגים כשהיא מסתובבת תוהה מי דיבר האם זה אליה. הם צוחקים כשהיא מדברת בקול מרוסק בתנועות ידיה. הם צועקים היישר לאוזניה סבורים שתשמע את קול אדוניה. הם לוחשים כשמפנה את פניה סבורים שחירשות הקהתה את חושיה. הם חושבים שהיא מוזרה הם סבורים שהיא גם אילמת. הם מדביקים עליה תווית אומרים שחירשת ודאי מטומטמת. הם אומרים שהיא מוזרה הם חושבים שהיא משוגעת הם לועגים לה בשל חירשותה, כי איננה שומעת. 19.2.2004

 

[0ne Man]

שיר מס' 15 מתקבל בברכה! ../images/Emo13.gif

מעניין, האם מה שנכתב בשיר- נכון? מה דעתכם?

 

[other side of life]

לדעתי לא.

דברים כאלו בדרך כלל נובעים מההתנהגות של האדם. אם האדם חושב שיחשבו עליו דברים רעים בגלל הלקות, אז רואים את זה עליו וזה באמת קורה. הפסקנו לצחוק על אנשים בגלל מגבלות בערך בכתה ז'.

 

[0ne Man]

שימו לב- נשאר רק עוד שבוע

לסיום תחרות השירה החירשת! לתשומת לב כל מי שמתכנן להשתתף בתחרות ועדיין לא הגיש את השיר שלו לתחרות: המועד האחרון להגשת שירים לתחרות הנערכת בחסות חברת מהלב הוא 29.2.04 . לאחר מועד זה לא יתקבלו שירים חדשים לתחרות! בהצלחה!

 

[other side of life]

ביקורת בונה

משהו שקצת מפריע לקרוא בשיר היא החלוקה לשורות. נראה שניסית ליצור טון מסויים (טון מתנשף, טון של אחרי בכי) אבל הרעיונות שלך נכנסים למשפטים ארוכים מדי ולכן כל רעיון נשבר להרבה חלקים וקשה לעקוב. (יותר נכון: הרעיונות שלך נשזרים "שתי וערב", בצורה קצת מבולגנת, ושבירת השורות מקשה על התפיסה שלהם עוד יותר) את הטון אפשר גם להשיג בעזרת סימני פיסוק. אני ממליצה לתקן כך: הם חושבים שהיא מוזרה. הם אומרים שהיא משוגעת. הם מנידים בראשם למראהּ, הם יודעים שהיא לא שומעת. הם לועגים כשהיא מסתובבת. תוהה מי דיבר, האם זה אליה. הם צוחקים כשהיא מדברת, בקול מרוסק בתנועות ידיה. הם צועקים היישר לאוזניה, סבורים שתשמע את קול אדוניה. הם לוחשים כשמפנה את פניה, סבורים שחירשות הקהתה את חושיה. הם חושבים שהיא מוזרה. הם סבורים שהיא גם אילמת. הם מדביקים עליה תווית - אומרים שחירשת ודאי מטומטמת. (*) הם אומרים שהיא מוזרה. הם חושבים שהיא משוגעת. הם לועגים לה בשל חירשותה, כיוון שהיא אינה שומעת. (שיניתי קצת את הסוף בשביל המקצב. החזרה שם קצת מיותרת) (*) השיר כאן כבר מונוטוני משהו. כדי לשבור את זה אפשר לשנות ל: אומרים : "חירשת היא. ודאי מטומטמת."

 

[מזכירת הארגון]

את הניתוחים המלומדים שלך...

שמרי בבקשה לכיתת הספרות בבית הספר היסודי. את יכולה לשכתב את השירים שלך-עצמך - אבל את יודעת רק למתוח ביקורת, נכון? הרי לא כתבת מילה בעצמך. אז עזבי את השירים שלי בשקט. תודה.

 

[moran f]

אבל היא כן, שני שירים - אחד לתחרות

 

[מזכירת הארגון]

אבל היא לא הבינה דבר וחצי דבר

קודם כל, אפילו אם כתבה משהו, זה עדיין לא מקנה לה את הזכות להתנפל עליי ולקטול את השיר שלי בצורה מכוערת כל כך. אפשר לכתוב ביקורת בונה באמת, ואפשר לשלוח מסר מושחז, עם חיצים מורעלים שנורים מהמותן, כפי שהיא כתבה, ונראה שהיא חשבה היטב על כל מילה שכתבה. ולמה שכתבה: ראשית, השיר הזה לא נכתב עליי והיא אינה יודעת מהי ההשראה שהנחתה אותי. שנית, כתבתי אותו במקצב שנראה לי (לא מתנשף, מתנגן דווקא...

, בשורות שנראו לי נכונות ובאופן שראיתי לנכון, ואם זה לא נראה לה - זכותה, אבל למתוח ביקורת קטלנית במסווה של "ביקורת בונה" לא תורם דבר לעניין. אנחנו לא נמצאים כאן בשיעור ספרות, נכון?! חוץ מזה, עברתי קצת על ההודעות כאן ולא ראיתי, שהגברת מתחה ביקורת כזו על אף אחד מ-14 השירים הקודמים. אז אולי היא תוכל להסביר לנו, למה היא נטפלת דווקא לשיר שלי? שלישית, חשבתי שהתחרות פתוחה ללקויי שמיעה, אבל מהכינוי של הנ"ל אני מבינה שמדובר בשומעת, אז מה לה ולתחרות שירה חירשת??? האם היא יכולה להבין מה אנחנו עוברים? לדבר על בעיותינו? ודאי שלא! רביעית, אם מישהו לא שם לב, החברה בארץ בכללותה - ואת זה כתבתי גם במסרים שבהם סיפרתי על כ.ש.ב. - עדיין אינה סובלנית לשום סוג של מגבלה - לא רק לחירשות - ומייחסת או קושרת מוגבלות שכלית למגבלה גופנית או חושית. אני רוצה לראות לקוי שמיעה שיקום ויאמר, שמעולם לא צחקו עליו, שלא הרגיש שלועגים לו מאחורי הגב, שמתייחסים אליו כאל שווה ובכבוד ומעריכים את האינטליגציה שלו כפי שמגיע לו. אינני יודעת למה אני טורחת בכלל להסביר. הרי איננו סופרים ומשוררים, וצר לי שמי שכתבה למעלה מנסה להפגין פה כישורים, שכלל אינם רלבנטיים לעניין. ואחרון חביב, וזה מופנה למנהל הפורום: אבקש לשנות את שם השיר ל"סטיגמה". תודה.

 

[0ne Man]

לבקשתך, שיניתי את שם השיר במאמרים

 

[moran f]

אז היא לא הבינה, קורה

את זו שכתבת לה שהיא לא כתבה כלום ולכןם אסור לה להגיב, לא? אז קודם כל זה לא נכון כי היא כתבה. חוץ מזה, גם למי שלא כתב מותר להביע את דעתו. אם צורת הביקורת לא מוצאת חן בעיניך, את מוזמנת לכתוב את זה ככה, ולא "להחזיר". השיר מוצא חן בעיניך כמו שהוא? יופי. זה לא אומר שלאחרים אסור להעביר ביקורת. כשעברת על ההודעות שמת לב שאחד מהשירים האלו הוא שלה? חוץ מזה, יכולות להיות הרבה סיבות לזה שהיא הגיבה דווקא לךשיר שלך ואם את רוצה לדעת מה הסיבה האמיתית כדאי שתשאלי אותה ולא אותי. מהכינוי את מבינה שהיא שומעת? זה מעניין, את מוכנה להסביר לי בבקשה איך הגעת למסקנה הזו? "החברה בכללותה לא סובלנית" - יופי, ו...? את לא רוצה לעודד שומעים לכתוב ולקרוא כן כדי שהם יראו את הצד שלך? גם אלו שדווקא כן סובלניים? שלום, אני לקויית שמיעה ואני לא מרגישה שלועגים לי, מתייחסים אלי כאל שווה (ולמרות זאת משתדלים לדבר אלי בצורה שנוחה לי) ומעריכים את האינטליגנציה שלי. אולי לא כולם, אבל רוב מי שמכיר אותי. זה שמישהו לא מקצועי אומר שאסור לבקר אותו? למה כתבת את השיר אם את לא משוררת (ואפילו חובבנית)?

 

[moran f]

תיקון טעות

אני לא מרגישה שלועגים לי וכן מרגישה שמתייחסים אלי כאל שווה וכו'.

 

[מזכירת הארגון]

סליחה, זו לא את שלא אוהבת ניתוחים??

למה את כל כך תוקפנית? כשמותחים עלייך ביקורת, את מתקומת, את לא אוהבת את זה, את קופצת ומוחה. כשמישהי מותחת עליי ביקורת, ועוד בצורה ארסית כזו, אז זה בסדר, זה מותר, זה לגיטימי?? שימי לב למה שאת כותבת. יש לך סטנדרטים כפולים, ואני לא כתבתי שיר כדי שיתקיפו אותי כאן. יש הבדל בין משוררים מקצועיים ובין אנשים שכותבים שירים, ואני לא מתיימרת להיות "משוררת". אני גם לא תקפתי אותך, ולא את מי שכותבת בכינוי שלמעלה, ולמה את מגינה עליה? היא לא יכולה להגן על עצמה? רק עוד הערה: לנתח יצירה ספרותית כלשהי אפשר, אחרי שמכירים ויודעים משהו על הסופר או המשורר, על אופיו, על סגנון כתיבתו ועל דרך חייו. אי אפשר להסיק מסקנות על מי שלא מכירים, וזה נכון גם לגבייך. ואת דעתי על "ניתוחים מלומדים" מהסוג הזה את יכולה ללמוד ממאמר שפרסמתי בעיתון לאישה לפני שנים. מצ"ב הקובץ, להנאתך.

 

[moran f]

אני לא אוהבת פסיכולוגיה בגרוש

ניתוח שירה זה משהו אחר לחלוטין ואם הייתי מפרסמת כאן שיר היה ברור לי שמותר (ורצוי) לבקר אותו. את לא כתבת שיר כדי שיתקיפו אותך, אבל את פרסמת שיר במקום ציבורי ובהחלט מותר לבקר אותו (אותו, לא אותך - לא הייתה שם ביקורת עליך). מה הקשר למקצועיות? מותר לבקר יצירות של אנשים מקצועיים ולא מקצועיים. בלי ביקורת, איך אפשר להשתפר? אני אחזור על מה שכתבתי - אם אין דבר העומד בפני הרצון, מה עושים כשחסר רצון? לא צריך לדעת כלום על אופיו של המשורר. יצירות אמורות לעמוד בפני עצמן, כיצירות ספרותיות וזהו. לכן ספרות ופסיכולוגיה הם שני מקצועות שונים. איפה כאן ניסיתי להביע את דעתי על מישהו שאני לא מכירה? אני לא מנסה להגן על אף אחד, אני פשוט חושבת שגם לי מותר להביע כאן את דעתי.

 

[bobcat]

מה היינו עושים ללא הסטנדרט הכפול?

הרבה מאוד הודעות בפורום מכילות את הסטנדרט הכפול הזה. לשמחתי יש גולשים בפורום שטרם נדבקו בזה.

 

[bobcat]

חוששני שהקובץ ריק, לא?

 

[other side of life]

יש להבדיל.

בתור כותבת-פרילנסרית שמכירה גם אנשים שעוסקים בפסיכולוגיה .. יש פער גדול בין ניתוח פסיכולוגי, שעליו להיערך רק על ידי אדם שהוסמך לכך (תואר שני + הסמכה) לבין ניתוח של שיר, שיכול להיות מאוד איכותי גם אם לאדם יש תעודת בגרות. לא מתחתי ביקורת. הביקורת הבונה שהעברתי (יש הבדל סמנטי עצום בין מתיחת ביקורת והעברתה) היא בהחלט לא היתה ארסית. ביקשתי ממך להסביר איך היא היתה ארסית ואת התחמקת מתשובה. בנוסף, לא ניתחתי את היצירה ולכן לא הייתי צריכה להכיר את הכותב. כתבתי ביקורת בונה על הכתיבה מהפן הטכני, ולא על הפן הרעיוני.

 

[bobcat]

לי זה נראה רעיוני

כשהצעת: השיר כאן כבר מונוטוני משהו. כדי לשבור את זה אפשר לשנות ל: אומרים : "חירשת היא. ודאי מטומטמת." למחברת השיר מותר לכתוב כך. כשאת כותבת כך, גם אם רצית רק לתקן את השורה, זה נראה כלעג למחברת השיר. ככותבת מומחית וודאי ידוע לך גם שהנקודה האחרונה צריכה לבוא אחרי המרכאות ולא להיפך.

 

[other side of life]

התיקון הוא טכני גרידא.

בנוגע לנקודה, זה תלוי-הקשר. כאן הנקודה באה בדברי הלועגים. אין פה לעג למחברת השיר. היא רצתה להלין על כך שהחברה מזלזלת בה, אני שיניתי את זה למשפט שמלין על כך שהחברה מזלזלת בה.

 

[bobcat]

הנקודה תמיד באה אחרונה

להלן דוגמאות להבדלים: הוא שאל אותי: "למה אתה לא שומע??!!" עניתי לו: "בגלל שאני כזה".

 

[מזכירת הארגון]

סליחה, נשמט הקובץ. הנה הטקסט. תיהני

RESHIMA8.DOC למה מתכוון המשורר? לעתים נחה עלי המוזה. כשזה קורה, אני אבודה. לא יעזור לי כלום: גם אם השעה שתיים בלילה ואני כבר בטראנס שלפני שינה, גם אם אני מתה מעייפות או באמצע עשייה של דבר אחר. הרעד הזה באצבעות, הקול האומר לי: קומי כתבי, אי אפשר להתעלם ממנו. אז אני קמה וכותבת, בכל מקום ובכל מצב. לא תמיד נחה עלי המוזה, אבל אתמול היא כן. ומכיוון שכך, אני מוכרחה לשתף אתכם ביצירת המופת שכתבתי. הנה זה בא: אתמול פגשתי ג'וק באמבט והוא רמז לי: לכי לאט סיממתי אותו בגז חרדל אך הוא בכלל לא נבהל ורק ברח לי ונאבד כדי שבלילה עלי ינחת מלמעלה... הו, הו, אני כבר יכולה לתאר לי את תילי-התילים של פרשנויות וניתוחים במדורים הספרותיים, ואיך מבקר נכבד זה או אחר יורד לעומק כוונותיי. כן, אלה שיודעים תמיד "למה התכוון המשורר". ואת ההתקפות מימין ומשמאל; ובטח יהיו צדיקים, שיקראו לי "גזענית" ו"שונאת ערבים", ואחרים יציעו לי להגר לאמריקה. ואיך שיפשפשו בקרביים של שירי האומלל ויכנוני "משוררת הדלות" ואולי "משוררת הגדלות"; וינתחו כל מלה ויהפכו בו ראשו למטה ומשושיו למעלה וידפיסו אותו שוב ושוב כדי להוכיח את טענותיהם המלומדות; ובטח גם ילמדו אותו לקראת בחינות הבגרות בשנה הבאה לצד ביאליק וטשרניחובסקי, ואז דורות של תלמידים יידעו, אלא מה, למה התכוונתי! ואולי, אולי אפילו ישתמשו בו כג'ינגל בבחירות, ואז – אולי-אולי - גם יזמינו אותי ל"זה הזמן" ול"סיבה למסיבה"... הו, האפשרויות הטמונות בו גורמות לי סחרחורת! אני אהיה מפורסמת ועשירה בגלל שיר גאוני קטן אחד!!! אוף! כל מה שהתכוונתי, אבל באמת, זה לכתוב שיר על ג'וק. סתם ג'וק קטן שפגשתי בלילה באמבטיה והוא ברח לי. באמת-באמת לא התכוונתי לשום דבר אחר! זמזמו לכם את הפואמה הזו בנוסח מנגינה של "משינה", או, להבדיל, מתי כספי, ותבינו מה יש לי בראש. אבל אם לא הבנתם, תמיד כדאי לשאול את המבקרים... פורסם ב"לאשה", 31.10.1988.