jus naturale
ההשגה על סמך חזקוני לא רצינית. ראשית, חזקוני באותו אתר איננו "מעלה בכל חריפותו את מושג חוק הטבע". זו גוזמא ליבובייצ'יאנית אופיינית, שהרי אין כאן שום חריפות - בזמנו העמדה הזו רווחה גם בין הסכולסטים וגם בין חוקרי המשפט הרומי וקבצי יוסטיניאנוס, בהם מופיעה החלוקה בין JUS ל-FAS. החלוקה מובנית עמוק בשיטה המשפטית של אקווינס ומרסליוס ודנטה לא פסח עליה, הרבה לפני שגרוטיוס והובס נדרשו אליה מחדש [ראה חיים כהן, 1991, עמ' 34]. שנית, חוק הטבע הוא קשקוש בלבוש. שלישית, מה לנו אצל חזקוני כשזה נוגע לחוק הטבע? וכי הוא המחדש של החילוק, או אפילו אחד מהראשונים ש"העלו אותו בכל חריפותו"? כשלוש מאות שנים לפניו כתב רס"ג:
"מצאנו כי העיון מחייב שתינתן לנו תורה [...] לנהוג בצדק ובאמת וביושר ובמשפט, ולהיזהר מרצח אדם, ולאסור את הזנות והגנבה והרכילות והמרמה, ושיאהב המאמין את אחיהו כמו שאוהב את עצמו [...] וכל סוג מאלו שנצטווינו בו נטע בנו אהבתו, וכל סוג מהן שהוזהרנו עליו נטע בדעתנו ריחוקו [...] מן החכמה למנוע את הרצח בין בני אדם כדי שלא יהיה הדבר הפקר וישמידו זה את זה [...] ומן החכמה למנוע את הזנות, כדי שלא יהיו בני אדם כבהמות עד שלא ידע כל אחד את אביו שיכבדהו על כגמול על שגדלו, ויוריש לו האב מה שחננו ה' כמו שירש ממנו את מציאותו [...] ומן החכמה לאסור את הגנבה, לפי שאילו הותרה היו בני אדם סומכים על גניבתם זה מזה ולא ירכשו רכוש, ולא עוד אלא שאם הכל יסמכו על כך תבטל גם הגנבה בהעדר רכוש [...] ומן החכמה ואף ממושגיה הראשוניים אמירת האמת והרחקת השקר, כי האמת הוא אמירת הדבר כפי שהוא ומצבו" [רס"ג, או"ד, קיז].
רס"ג הבחין בין מצוות שמעיות לבין מצוות שכליות, אך גם הוא לא חידש זאת ולא העלה זאת בכל החומרה לראשונה. הרעיון שהחכמה יכולה להוביל את האדם לקביעות נורמטיביות רווחה עוד בעולם העתיק [ע"ע אמנמופה; אחיקר; משלי שלמה; בן סירא וכד'], אלא שבזמן ההוא לא הבחינו בין פיסיס לנומוס [ראה קארל פופר להלן], ולפיכך יש סוג מסוים, או תפיסה מסוימת, של משפט טבע כבר בעולם הקדום. מכל מקום, בהבחנה הנ"ל רס"ג הסתמך על הספרא:
"תנו רבנן, 'את משפטי תעשו': דברים שאלמלא לא נכתבו, דין הוא שייכתבו. ואלו הן: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם. 'ואת חוקתי תשמרו': דברים שיצר הרע מקטרג עליהן ואומות העולם משיבין עליהן, והן: אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח. ושמא תאמר: מעשה תוהו הם? תלמוד לומר: 'אני ה', אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן" [ספרא קדושים כ, כו; רש"י בראשית כו, ה].
כמובן שגם ספרא איננו המקור לחלוקה, שהרי זו נמצאת בעוד מקורות יהודאיים הלניסטיים הקודמים לספרא. בספר מקבים ישנו דיאלוג בין אנטיוכוס לאליעזר: "מדוע מואס אתה באכילת הבשר הטוב מאוד של החיה הזאת בעוד שהטבע הוא מעניק הטובה?" (מקבים ד, ה) - "אין אנו אוכלים בשר טמא, כי מאמינים אנו כי אף שהתורה היא דבר אלהים, יודעים אנו שהבורא מתחשב בנו גם לפי הטבע" (שם, כה). גם כאן מוצגת עמדה של יוס נטורליס: תשובתו של אליעזר מקבלת את הדיכוטומיה פיסיס-נומוס, אך היא קובעת שדבר האל תואם גם את הטבע. ההנחה שמונחת במקורות הנ"ל מצויה במשפט הרומי אשר הבחין בין MALUM IN SE ("רע בו", כשהכוונה היא לדבר רע כשלעצמו) לבין MALUM PROHIBITUM ["רע כי נאסר" – קונבנציה, מוסכמה, המפורסמות]. הרע כשלעצמו מוכרח מחוק הטבע, ואילו מה שנאסר קונבנציונלית איננו טבעי. אמנם גם המשפטנים הרומים אינם אלו שערכו את ההבחנה הזו לראשונה, מפני שזו הבחנה שחוזרת אחורה עד לבני הדור השני של הסופיסטים ביוון, אישים כקרטילוס, אנטיפון או היפיאס איש אליס, אשר הבחינו בין פיסיס לנומוס והציגו מודלים ראשוניים של אמנה חברתית [ראה כסנופון "זכרונות" 4.4.6 ו- 13.4.3; וכן "פאפירוס אוקסירינקוס" ט 1364, מובא אצל שקולניקוב ,1981, עמ' 166]. היטיב לתאר את זה קארל פופר:
"נקודת המוצא היא השלב שבו אין מבחינים בין חוקי טבע לחוקים נורמטיביים. אינך מבחין בין עונשים שהטילו עליךאנשים אחרים אם הפרת איסור נורמטיבי, לבין חוויות בלתי נעימות שסבלת מסביבתך הטבעית [...] התמוטטות השבטיות המאגית קשורה קשר הדוק בהבנה שאיסורים שונים הם בשבטים שונים, שהאדם הוא הכופה אותם ואוכפם, וכי אפשר לו לאדם להפרם בלא שיינזק אם אך יוכל להימלט מן העונשים שמטילים עליו ילודי אשה כמותו. הבנה זו מתגברת כאשר מתברר שמחוקקים ילודי אשה הם המשנים חוקים ויוצרים אותם [...] חוויות אלו עשויות להוליך להבחנה מודעת בין חוקים נורמטיביים הנאכפים בידי אדם, המיוסדים על החלטות או מוסכמות, לבין סדירויות טבעיות שאין לו שליטה עליהן. משעה שנבין בברור את ההבחנה הזאת נוכל לתאר את העמדה שאליה נגיע כשניות ביקורתית, או כקונבנציונליות ביקורתית. בהתפתחות הפילוסופיה היוונית שניות זו של עובדות ונורמות באה לידי ביטוי במושגי הניגוד שבין טבע למוסכמה - פיסיס ונומוס" [פופר, התשס"ה, עמוד 63].
הקושיא של ספרא "שמא תאמר מעשי תהו הם" לא זוכה למענה, מכיוון שבמקום לענות על השאלה - הביטוי "אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן" מחריף את השאלה בעשרות מונים. לא משתמע מזה אם הגזירה מנומקת אם לאו, בניגוד למדרש על קהלת המחלק בין 'טעם' ל'חוקה' ["אמרתי אחכמה והיא רחקה ממני" ע"ש]. לעומת זאת ישנם מדרשים שקיבלו את הדיכוטומיה בין פיסיס לנומוס ומתוכה הגיעו להכרעות נורמטיביות שונות: "מניין שלא יאמר אדם 'אי אפשי ללבוש שעטנז אי אפשי לאכול בשר חזיר' ... אבל אפשי ואפשי, מה אעשה ואבי שבשמיים גזר על-כך" [ספרא קדושים, יא]. לפיכך משמע שהגזירה היא גזירת מלך ולא נגזרת של חכמה המעיינת בטבע. עמדה זו עולה בקנה אחד עם דברי ריב"ז: “חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקדוש ברוך הו: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי, דכתיב: 'זאת חוקת התורה'” [במדבר רבה, פרשה יט]. כשהרמב"ם נדרש לבאר את זה הוא קבע כי "אותם אשר תועלותיהם ברורים אצל ההמון נקראים משפטים, ואלה שאין תועלתם ברורה אצל ההמון נקראים חוקים" [מורה נבוכים ג, כו], ברוח דברי הרס"ג. אלא שיש לדייק בדברי הרב: הוא הבחין עצם הדבר לבין כינוי הדבר והראיה היא דבריו בפרק בחלק השני:
בשכל הוא מבחין בין אמת ושקר ואילו מגונה ויפה הם מן המפורסמות ולא מן המושכלות, שהרי אין אומרים "שמים כדוריים - יפה", ו"הארץ שטוחה - מגונה", אלא אומרים "אמת" ו"שקר". גם בלשוננו (העברית) אנו אומרים על הנכון והכוזב אמת ושקר ועל היפה והמגונה טוב ורע. והנה בשכל מכיר האדם את האמת מן השקר, וכן הוא בכל הדברים המושכלים. כאשר היה במצבו השלם הגמור ביותר, הרי חרף טבע-בריאתו ומושכלותיו ... לא היה לו בכלל כוח המיועד לעסוק במפורסמות. הוא לא השיג אפילו את הברור ביותר בין המפורסמות לגנאי והוא חשיפת הערווה. דבר זה לא היה מגונה בעיניו והוא לא השיג את הגנאי שבו [...] לכן נאמר: והייתם כאלהים ידעי טוב ורע, ולא נאמר: יודעי שקר ואמת או משיגי שקר ואמת. לגבי ההכרחי אין טוב ורע כלל, אלא יש שקר ואמת".
ההבחנה של הרמב"ם מפוקחת יותר מהעמדות האחרות, מפני שאדם בן ימינו שיקרא את דברי רס"ג ימצא בנקל את ההנחות המובלעות שהוא הניח בטיעונו. אלו נורמות חברתיות שהופנמו עד שהן נראות טבעיות לחלוטין. השוואה בין דברי רס"ג לבין דברי אפלטון, שנסמכים גםן על השיקול השכלי מראים זאת. במדינה האוטופית שאפלטון משרטט ב”רפובליקה" הוא מציע שבמעמד השומרים לא יהיו נישואין וכולם ילדו ילדים לכולם. אם תונהג מדינה כזאת אי פעם אזי שבה לא יהיה "מן החכמה" שלכולם יהיה אב מיודע "כדי שלא יהיו בני אדם כבהמות עד שלא ידע כל אחד את אביו שיכבדהו על כגמול על שגדלו". ייתכן שאדם שיוולד בכזו מדינה לא יעלה חלופה אחרת, שעה שהיא נראית לרס"ג כה טבעית.
באשר להערה של הציטוט ה"נכון" אענה לך שאין דבר כזה ציטוט נכון אלא יש דרכים מוסכמות לצטט. וכי כללי APA נכונים יותר מ-MLA או משיקגו? החשוב הוא לא להיצמד לדקדוקי עניות אקדמיים אלא להפנות למקור באופן שהקורא ימצא את ההוצאה, השנה, הדף והעמוד שמשם נלקח הציטוט. ההערה אינה נשמעת כהערה לעניין אלא כקינטור וזה לא מוסיף לא לדיון ולא לכבודו של זה שמעיר את ההערה. \
חיים כהן. “המשפט". ירושלים: מוסד ביאליק. 1991.
קארל פופר, "החברה הפתוחה ואויביה”, הוצאת שלם. ירושלים: התשס"ה.
שמואל שקולניקוב. "תולדות הפילוסופיה היונית: הפלוסופים הקדם-סוקראטיים”. תל אביב: יחדיו. 1981.
כסינופון. “זכרונות”. תרגום והערות מבוא: אריה סימון. י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית. תש"ך.
רמב"ם. "מורה נבו
