אני דווקא מכחיש נמרצות
מעולם לא באתי לנגח את "היהדות" ובטח שלא לבדות אותה מליבי.
אני לא בא מרקע דתי, ואני אסיר תודה על כך, מה גם שאני אתאיסט ואני גאה בכך.
יחד עם זאת- אני יודע דבר מאד פשוט על היהדות- שהיא אוהבת אמת.
ככזו- אני מבקש לבחון האם היא יכולה לשאת אמיתות כבדות וקשות.
להבדיל מזאת- אינני מתעניין כלל בשאלה האם פרט זה או אחר (למשל אתה) מסוגל להכיל הן את האמונה הדתית והן אמיתות קשות וכבדות.
ברור לי, לאחר שיחה איתך, שעומק אמונתך רדוד, ואמונתך שברירית ופריכה כביסקוויט, ושהתלהמותך וקנאותך לסביבה סטרילית שבה לא תבוא לידי מבחן היא עדות לאי יכולתך האישית לאחד את הדת והאמיתות הכבדות והקשות.
ההבדל בינינו הוא שההתניה האופרטיבית של הדת פועלת על הכרתך באופנים שגורמים לך לנטיה לקיום מצוות- משמע החלק הלא מודע שלך חזק, והחלק המודע חלש, ואילו אצלי המצב הפוך- ההתניות האלו לא פועלות עלי, החלק המודע חזק, והחלק הלא מודע- חלש.
ואגב- יתרון גדול הוא לאדם להיות נפעל על ידי החלקים הלא מודעים שלו ואני מעריך מאד מאד את מקימי דת משה לדורותיהם על כך שזרעו זרעים מעולים כל כך בשדה זה.
המחלוקת בדיון שלי איתך אינה מחלוקת עם "היהדות" פשוט מכיוון שאין לך מונופול על היהדות ולמרות שאני מכיר בכך שאתה עשוי לייצג ענף זה או אחר של אמונה פופולארית, אני בא בגישה די בוטאנית לחקר האמונה, ומתעניין בזנים הטהורים ובעלי התכונות הקיצוניות ביותר. נפשי כמהה לניגודים קיצוניים המתקיימים בנפש אחת. העניין שלי ביהדות ובאמונה הוא פסיכולוגי, אם כן, אבל לא לשם פסיכולוגיה של נפש זו או אחרת אלא לשם גילוי פני אדם בלב המאפליה, והוא בא מתוך רצוני לחייב ולזכות ולו שמץ מהדברים ששלילתם והרשעתם היתה נחוצה לחופש הרוח של המערב במאות השנים האחרונות.
יש מספר נקודות שאני עומד עליהן בדיונים הנוגדים לדת:
ראשית- אני משוכנע שחשיבה רציונלית מתחילה מאתאיזם.
שמא תאמר "אתה בורא אל מליבך ואז שוללו" ובכך אתה מרפרר, מן הסתם, לתורת שלילת התארים.
טעות- הרי שלילת התארים אינה נימוק לתאיזם- שהרי מונח נטול תארים הוא מונח חסר משמעות (מילה שאי אפשר להגדירה, לקשר אותה למילים אחרות, אינה חלק מהשפה כלל!). חשיבה רציונלית אינה יכולה לאפשר מושגים חסרי משמעות בשפה, אלא אם מוסכם מלכתחילה שהמונח הוא ריק. אלא שאם הוא ריק- אין יסוד לגזור ממנו גזירה כלשהי או לשבצו בתיאוריה מדעית לגבי העולם.
שנית- אני נוטה דווקא אל הפרשנות השפינוזיסטית למקרא, שהיא זו שבעיני מכילה שלמות פילוסופית, ולא לאותה אותה שיטת ניגודים של ליבוביץ, אשר לכשלעצמם הם חשובים כשעשוע של הרוח בבואה ליטול על עצמה קטגוריות אריסטוטליות אבל אינם מביאים אותה במישרין לידיעת הטבע (אלא מפתחים את כוחה לעתיד לבוא).
פרשנות שפינוזיסטית זו גורסת שהתגלות האל במקרא היא אופן סיפורי אלגורי לביטויים של הטבע בבחינת עצם אינסופי. ידיעת ביטויי האינסוף מקנה לשכל את הכלים להערכת אי חישוביות (מה שאינו בר חישוב- אין לטרוח ולחשבו) ולכן היא משחררת את המוח מהבלים והוא יכול להתייחס לריאליה.
דוגמא- האל שואל את קין "אייכה?" לאחר שקין רוצח את אחיו. אין זה שהאל לא יודע היכן נמצא קין, אלא שהוא מתגלה אליו בשאלה. ליתר דיוק השאלה מכוונת לאינסוף- היכן אתה (ביחס לאחר שאינו קיים יותר), תשובה- באינסוף, באבדון. התגלות האינסוף בסיפור הזה היא בחשיפת אינסופיותה של הבדידות, ועצם השאלה, שהיא שיכלית, היא אור השכל המכיל אהבה ונגזר ממנו מוסר- עיקרון אי אלימות. השכל הוא מקור האור הפנימי, האהבה ומוסר, והוא ההתגלות של האל.