שנת שבעת החודשים
הרעיון המקורי לשנת 7 החודשים הובא בספרו של און זית "העם הישראלי" אני מביא פה את עיקריו: בעיית תיארוך יציאת מצרים בספר מלכים כתוב כי בית המקדש נוסד בשנה ה 480 ליציאת מצרים שהיתה השנה הרביעית למלכות שלמה (בסביבות 965-). בתורה כתוב כי הישראלים חדרו לכנען והתנחלו בה 40 שנה לאחר יציאת מצרים. קבלת נתונים מספריים אלה משמעה כי יציאת מצרים חלה בשנת 1445- בערך . וההתנחלות ב 1405- לערך. טענות אלה בעייתיות ממספר טעמים: 1. שרידי אתרי ההתנחלות מראים כי זו חלה רק בסוף המאה 13- (פער של כ 200 שנה) 2. לפי ספר שמות בנו העברים במצרים את הערים פיתום ורעמסס ערים אלו נבנו בימיו של רעמסס השני (מלך מ 1304- ועד 1236-) עולה מכך כי נתונים אלה סובלים מ"תסמונת הנפיחות" שנת שבעת החודשים באה לפתור בעייה זו. בספר מלכים כתוב על ירבעם "ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל בחמישה עשר יום בחודש השמיני, בחודש אשר בדה מלבו, ויעש חג לבני ישראל." ולכן מועלית ההשערה כי בשנה העברית הקדומה היו שבעה חודשים בלבד. כיצד ניתן לבדוק השערה זו? אם שנת שבעת החודשים תפתור את בעיית נפיחות השנים הן בספר שמות והן בספר מלכים הרי שיש דברים בגו. שנת יסוד המקדש היתה כאמור 965- ז"א שיציאת מצרים חלה בשנת 1235- כשנה לאחר מותו של רעמסס השני. נדידת בני ישראל במדבר הצטמצמה ל 22.64 שנים ולכן ההשתלטות על עבר הירדן המזרחי חלה בסביבות 1214-. הגילים העבריים הגילים העבריים הם משמעותיים מכיוון שסיפורים אלה סופרו לאנשים שהיו צריכים לקבל אותם כהגיוניים. על משה סופר כי היה בן 80 כאשר חזר ממצרים לשחרר את העברים (גיל של אדם ההולך לעבור מן העולם). עתה הצטמצם גילו ל 45 , גיל סביר למהפכן. כלב בן יפונה בן 22 כאשר הוא יוצא לרגל את הארץ (ולא בן 40) ובן 48 כאשר הוא מנהיג את המלחמה (ולא בן 85 ככתוב) אברהם נודד מחרן בגיל 43 ולא בגיל 75 וכאשר הוא מגיע למצרים המצרים אינם חושקים בזקנה בת 65 אלא באישה בת 37. כאשר שרה יולדת את יצחק היא אינה בת 90 אלא בעצם בת 51. יצחק אינו רווק מזדקן בן 40 כאשר הוא מתחתן עם רבקה אלא בחור בן 23 וכך הלאה. סוף המלוכה בישראל לירבעם השני מלך ישראל. אולם הנתונים הקודמים מראים כי עוזיה מלך בשנה ה 15 לירבעם: ירבעם מלך בשנה ה15 לאמציה מלך יהודה. אמציה מת לאחר 15 שנה לאחר שמלך 29 שנים לפיכך מת בשנה ה 15 לירבעם. כיוון שיהודה לא נשארה ללא מלך אזי עוזיה מך בשנה ה 15 לירבעם. אי התאמה זו נפתרת בקלות ע"י שימוש בשנת שבעת החודשים שכן 27 שנים כאלו שוות ל 15 שנות שמש. על עוזיה מדווח כי מלך 52 שנים. חוקרים שקבלו נתון זה נאלצו לסבור כי עוזיהו היה עוצר בימי אמציה וכי יותם בנו מלך ומת בעוד עוזיה חי וכי עוזיה המשיך למלוך בימי אחז נכדו. אם נשתמש בשנת 7 החודשים נגלה כי עוזיה מולך 30 שנה ומת שנה בלבד לאחר המלכת יותם (עקב הצטרעות עוזיה). יום ואחז מולכים 9 שנים כל אחד. בממלכת ישראל ירבעם השני עולה ב 784- ומולך 36 שנים (ולא 64). מנחם מולך בשומרון 6 שנים (במקום 10). פקח בן רמליהו מולך על ישראל 11-12 שנים (ולא 20). כל הנתונים הללו פותרים את בעיית הנפיחות המוכרת של סוף תקופת המלוכה. מצבת מישע במצבת מישע כתוב "וירש עמרי את ארץ מהדבא וישב בה ימיו וחצי ימי בנו, ארבעים שנה" אך על פי התנ"ך מלך עמרי 12 שנה ואילו אחאב מלך 22 שנים ז"א ש"ימיו וחצי ימי בנו" מסתכמים ב 23 שנים. אך 40 שנים בנות 7 חודשים שוות בקירוב ל 23 שנים מלאות. סיכום כנראה כי עד סוף תקופת השופטים שימשה בישראל שנת 7 החודשים כמעט בבלעדיות.אין ספק עם זאת שהעם הישראלי הכיר את שנות השמש שהיו בשימוש אצל חלק מהעמים שמסביב. עם יסוד המלוכה החלה שנת השמש לשימוש יותר ויותר. בתחילה רק אצל פקידי הממשל אך לאט לאט נכנסה השנה השמשית לשימוש נרחב יותר. תקופה מסויימת היו שתי השיטות בשימוש במקביל (סוף תקופת המלוכה) או לחלופין הקטעים בתנ"ך הנוגעים לתקופה זו הגיעו מ"ספר דברי הימים למלכי ישראל" שם כנראה שימשה שנת 7 החודשים תקופה ארוכה יותר. בזמן עריכת התנ"ך כבר לא היתה השנה בשימוש ואף אחד גם לא זכר כי איי פעם היתה בשימוש.
הרעיון המקורי לשנת 7 החודשים הובא בספרו של און זית "העם הישראלי" אני מביא פה את עיקריו: בעיית תיארוך יציאת מצרים בספר מלכים כתוב כי בית המקדש נוסד בשנה ה 480 ליציאת מצרים שהיתה השנה הרביעית למלכות שלמה (בסביבות 965-). בתורה כתוב כי הישראלים חדרו לכנען והתנחלו בה 40 שנה לאחר יציאת מצרים. קבלת נתונים מספריים אלה משמעה כי יציאת מצרים חלה בשנת 1445- בערך . וההתנחלות ב 1405- לערך. טענות אלה בעייתיות ממספר טעמים: 1. שרידי אתרי ההתנחלות מראים כי זו חלה רק בסוף המאה 13- (פער של כ 200 שנה) 2. לפי ספר שמות בנו העברים במצרים את הערים פיתום ורעמסס ערים אלו נבנו בימיו של רעמסס השני (מלך מ 1304- ועד 1236-) עולה מכך כי נתונים אלה סובלים מ"תסמונת הנפיחות" שנת שבעת החודשים באה לפתור בעייה זו. בספר מלכים כתוב על ירבעם "ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל בחמישה עשר יום בחודש השמיני, בחודש אשר בדה מלבו, ויעש חג לבני ישראל." ולכן מועלית ההשערה כי בשנה העברית הקדומה היו שבעה חודשים בלבד. כיצד ניתן לבדוק השערה זו? אם שנת שבעת החודשים תפתור את בעיית נפיחות השנים הן בספר שמות והן בספר מלכים הרי שיש דברים בגו. שנת יסוד המקדש היתה כאמור 965- ז"א שיציאת מצרים חלה בשנת 1235- כשנה לאחר מותו של רעמסס השני. נדידת בני ישראל במדבר הצטמצמה ל 22.64 שנים ולכן ההשתלטות על עבר הירדן המזרחי חלה בסביבות 1214-. הגילים העבריים הגילים העבריים הם משמעותיים מכיוון שסיפורים אלה סופרו לאנשים שהיו צריכים לקבל אותם כהגיוניים. על משה סופר כי היה בן 80 כאשר חזר ממצרים לשחרר את העברים (גיל של אדם ההולך לעבור מן העולם). עתה הצטמצם גילו ל 45 , גיל סביר למהפכן. כלב בן יפונה בן 22 כאשר הוא יוצא לרגל את הארץ (ולא בן 40) ובן 48 כאשר הוא מנהיג את המלחמה (ולא בן 85 ככתוב) אברהם נודד מחרן בגיל 43 ולא בגיל 75 וכאשר הוא מגיע למצרים המצרים אינם חושקים בזקנה בת 65 אלא באישה בת 37. כאשר שרה יולדת את יצחק היא אינה בת 90 אלא בעצם בת 51. יצחק אינו רווק מזדקן בן 40 כאשר הוא מתחתן עם רבקה אלא בחור בן 23 וכך הלאה. סוף המלוכה בישראל לירבעם השני מלך ישראל. אולם הנתונים הקודמים מראים כי עוזיה מלך בשנה ה 15 לירבעם: ירבעם מלך בשנה ה15 לאמציה מלך יהודה. אמציה מת לאחר 15 שנה לאחר שמלך 29 שנים לפיכך מת בשנה ה 15 לירבעם. כיוון שיהודה לא נשארה ללא מלך אזי עוזיה מך בשנה ה 15 לירבעם. אי התאמה זו נפתרת בקלות ע"י שימוש בשנת שבעת החודשים שכן 27 שנים כאלו שוות ל 15 שנות שמש. על עוזיה מדווח כי מלך 52 שנים. חוקרים שקבלו נתון זה נאלצו לסבור כי עוזיהו היה עוצר בימי אמציה וכי יותם בנו מלך ומת בעוד עוזיה חי וכי עוזיה המשיך למלוך בימי אחז נכדו. אם נשתמש בשנת 7 החודשים נגלה כי עוזיה מולך 30 שנה ומת שנה בלבד לאחר המלכת יותם (עקב הצטרעות עוזיה). יום ואחז מולכים 9 שנים כל אחד. בממלכת ישראל ירבעם השני עולה ב 784- ומולך 36 שנים (ולא 64). מנחם מולך בשומרון 6 שנים (במקום 10). פקח בן רמליהו מולך על ישראל 11-12 שנים (ולא 20). כל הנתונים הללו פותרים את בעיית הנפיחות המוכרת של סוף תקופת המלוכה. מצבת מישע במצבת מישע כתוב "וירש עמרי את ארץ מהדבא וישב בה ימיו וחצי ימי בנו, ארבעים שנה" אך על פי התנ"ך מלך עמרי 12 שנה ואילו אחאב מלך 22 שנים ז"א ש"ימיו וחצי ימי בנו" מסתכמים ב 23 שנים. אך 40 שנים בנות 7 חודשים שוות בקירוב ל 23 שנים מלאות. סיכום כנראה כי עד סוף תקופת השופטים שימשה בישראל שנת 7 החודשים כמעט בבלעדיות.אין ספק עם זאת שהעם הישראלי הכיר את שנות השמש שהיו בשימוש אצל חלק מהעמים שמסביב. עם יסוד המלוכה החלה שנת השמש לשימוש יותר ויותר. בתחילה רק אצל פקידי הממשל אך לאט לאט נכנסה השנה השמשית לשימוש נרחב יותר. תקופה מסויימת היו שתי השיטות בשימוש במקביל (סוף תקופת המלוכה) או לחלופין הקטעים בתנ"ך הנוגעים לתקופה זו הגיעו מ"ספר דברי הימים למלכי ישראל" שם כנראה שימשה שנת 7 החודשים תקופה ארוכה יותר. בזמן עריכת התנ"ך כבר לא היתה השנה בשימוש ואף אחד גם לא זכר כי איי פעם היתה בשימוש.
