סבאח אל חצב.
בבוקרו של חצב בודד ניצב גאה מול אימת השמש האוגוסטית,
לאחר ליל ממטרים כאלה ואחרים, יצאתי אל ריצת הבוקר שלי.
אני אוהבה טבע, לא תתפלאו לשמוע שיש לי בין הספרים
הרבים, גם מגדירי צמחים. כזו אני, פלצנית סקרנית מהגיהנום.
והחצב הוא יצור גאה במיוחד, מעבר ליעודו לבשר על בוא הסתיו.
יש בו אשכולות פרחים, הנדמים לרגע כפנינים ממש.
אשכול, ועוד אשכול.
יש
למאיר שליו ספר מופלא ביופיו. כה פיוטי ומהפנט במילותיו,
שמו:
גינת בר. ובו יש חלק המייחד את פלאו של החצב.
בדומה לספר של המשורר הפולני, הרברט זיבגנייב:
טבע דומם עם רסן, ספר שכולו אוצר ושיר הלל לטוליפים.
מיותר לציין שעל שניהם אני כה ממליצה.
הייתי קולדה לכם גם שירה צרופה, פראנסאווית על
נושא זה, ותקופה זו בשנה, אבל אני חוששת
שמהדף פלצנותי אתם תמריאו לעננים, ואללה לא
יסייע לכם לרדת משם.
אבל, לא על כך עסקינן כלל. שאללה יחודני, רציתי לומר
דבר מה אחר בכלל.
רציתי לגלות לכם סוד, ולעשות טיזיג, או פרומו לסוף העונה.
בה אקלוד את גדול המניפסטים על אחת. אחת ויחידה.
כן, לא קשה לנחש. אני מדברה על המנהלה, מריאני האלה.
ושם אולי לראשונה תבינו מדוע אני מכנה אותה כך,
ואיך זה בכלל אפשרי. ובכן, זה בלתי נמנע. כי כזו היא.
אני אחשוף בפניכם כפרומו רק דבר פעוט אחד.
אם יש דבר מה שאני מבינה בו בחיי, זו שירה.
רבות קלדתי על כך במהלך השנים, והידע שלי נרחב.
ותאמינו או לא, המנהלה שלכם משוררה.
והאמינו לי, שאין סיכוי שאעניק שם תואר כזה או
כתר ואיפיון כזה לשווא. כי בשירה ובמשוררים,
אני נאצית של ממש.
אז, אחת הסיבות מדוע אני גרגר אבק למרגלות
גלימתה של מריאני, זה בגלל כישרונה, בגלל
אופיה, בגלל פשטותה של שירתה המופלאה.
בסוף העונה תדעו מהן הסיבות הנוספות,
והאמינו לי הלסת שלכם תשמט לאדמה.
אז סבאח אל חצב, שיהיה לכם יום נטול אובך אוגוסטי,
ועשיר בהומור, לי יש סדר יום מעט שונה.
אתגלם, מלשון גולם, במטבח, ובין לבין אעסוק בפוליטי פוליטי הזה.
ולמריאני שלי, התיאה, האהובה אלחש חרש:
אלוהים אוהב אותך, מאמי. והיום אעשה הכל כדי
שתווכחי בכך.
עוגיית חמאה מפוסלת של חצב טרם פסלתי, אבל עוגיית חמאה של טוליפ, כן.
וכן, בהשראת אותו ספר שהוזכר.
נתראה.