שרשור שאלות לדוקטור מירה חניק

[מאז]

בלינקה, אפשר לענות לך מה דעתי?

(אני עוד במצברוח התוקפני, אז תסלחי לי)- יש סיבה שהחוק אסר על מעביד פוטנציאלי לשאול שאלות כאלו, של כניסה לרחם. נכון שאולי זה עלול להשפיע על המעביד שלך. ובכל זאת זה לא לגיטימי (ואפילו עבירה פלילית) אם הוא יברר את זה. כי אנחנו כחברה לא יכולים להרשות לעצמנו להדיר נשים בגיל הפוריות ממקומות העבודה.זה פשוט רע. וזה מה שיקרה אם ניאלץ לדווח על כל תכנון של הריון. אגב, אני יוצאת מנקודת הנחה שההריון עצמו לא מונע ממך לעבוד, אלא שאח"כ תבוא לידה... (ואגב- אין ערובה שתכנסי להריון מיד כשתרצי. אז מה, "מגיע לך" לא להתקבל לעבודה רק כי את רוצה להכנס להריון?)

 

[בלינקה]

אני מסכימה איתך

והם לא ישאלו. מצד שני, כבר נכוויתי. לא רוצה לעבוד, להיכנס להריון, שהם ירגישו (בצדק או שלא בצדק) נבגדים, מרומים או אני לא יודעת מה, ויפטרו אותי. אני ממילא עובדת. השאלה היא אם להמשיך לעבוד כמו היום (חמש שעות ביום, שכר בהתאם, מעסיק שאינו מקצועי) או לעבוד יותר שעות (לא יום מלא, הבהרתי את זה כבר מזמן), עם שכר טוב יותר משמעותית ועבודה מעניינת ומגוונת יותר. ואני בכלל לא רוצה להיות עו"ד

אגב, מאז, תספרי לי (במסר, כמובן) במה בעצם את עובדת?

 

[מירה ח.]

רואים שאת עו"ד ../images/Emo8.gif

בלינקה, את צודקת, וגם מאז צודקת. מצד אחד (כפי שאת אומרת) את רוצה להיות ישרה ולא לגרום להם להרגיש "נבגדים". מצד שני, כפי שאומרת מאז - אין לאף אחד רשות להיכנס לרחם שלך - ואת לא חייבת להכניס אותם לשם מיוזמתך. אבל אם נחשוב על יחסי עבודה ארוכי טווח, כשיש אמון הדדי עם המעסיק (ולא כפי שגולשת אחרת כאן שאלה - במצב של ראיון עבודה) יכול להיות שאת תרצי לשתף את המעסיק שלך ולשקול יחד איתו את עתידך המקצועי לאור ניסיונך להרות. אם יש לך קשר טוב עם אחד הבוסים שלך, אולי תרצי באמת לשתף אותו כפי שמשתפים חבר ולפרוש בפניו את הדילמה שלך, לבקש שיסייע לך להבין ולהחליט, וגם לבסס את עצמך באירגון למרות המצב. אני יודעת שיהיה כאן כאלה שיחלקו עלי, אבל לדעתי אם את רוצה לבנות את עתידך בחברה - אולי עדיף לך לשתף ברמה זו או אחרת כדי שהממונה שלך ייקח חלק מהאחריות להעסקתך ולקידומך במצב הנוכחי. לגבי השאלה שלך כאן אם להעלות את חלקיות המישרה ואת המחוייבות שלך - זאת באמת אינני יכולה לייעץ לך - זה נתון לשיקולייך האישיים. מאחלת לך הצלחה, מירה

 

[Arfilit]

הערה מנסיון אישי מדכדך

אני ביחסים מצויינים עם המעביד שלי, או לפחות כך חשבתי. אבל כשהודעתי על ההריון השני, למרות שכולם שמחו ברמה האישית, שמתי לב לשינויים קטנים, מרגיזים, ביחס אליי (שמצטרפים לדרדור שהחל עם חזרתי לעבודה אחרי חופשת הלידה). בדיעבד, הצטערתי שסיפרתי על ההריון מוקדם כל כך.

 

[בלינקה]

עצוב לי מאד לשמוע ברמה האישית

ברמה הפחות אישית, מכעיס אותי מאד לשמוע. אבל אצלך זו הידרדרות נמשכת עוד מאז החזרה מחופשת לידה, לא? וגם - את חושבת שאם היית מספרת מאוחר יותר זה היה משנה?

 

[בלינקה]

מוזר...

ז"א, למה לגבי הריון כן ולגבי חלקיות משרה לא? למה כאן את כן יכולה ליעץ ובשני זה נתון לשיקולי האישיים? אני לא שואלת מתוך קנטרנות, אלא מנסה להבין. ולא שאלתי לגבי חלקיות משרה. כבר מזמן עשינו החלטה משפחתית לגבי כמה מבלים בבית, ואני לא מהססת להבהיר את המצב לכל מעסיק פוטנציאלי כבר בשלב ראיון העבודה. חבל להתחיל יחסי עבודה, לטעמי, אם בעניין כזה מהותי יש חוסר הבנה.

 

[מירה ח.]

שאלה מסובכת

משום שהחלטה לגבי הוספה או הורדה של חלקי מישרה היא שאלה מאד מאד אישית ואני לא מכירה אותך, את נסיבות חייך ואת השיקולים האישיים שלך, ולכן כל מה שאומר פה הוא רק מהרהורי ליבי ולא יתרום לך הרבה. ואולי לא הבנתי את שאלתך לפרטיה, ותרצי לשאול שוב כדי שאבין.

 

[אמא של א וגם של ר]

../images/Emo29.gif ערב טוב לדר' חניק, ולשאלתי:

אני בת 36, אם לשניים (5:4, 1:5). אני מועסקת ב-3 מקומות עבודה מאוד "נשיים", משתדלת להיות בבית ב-16:00, אבל ממשיכה את העבודה בבית, בלילה, לפחות 3 פעמים בשבוע, כהקטנים ישנים. הדילמה שלי: אני משתדלת כל הזמן להתמקצע, ובהתאם לכך גם מקודמת, אבל התהליך הזה דורש ממני הרבה השקעה, ובכלל, המקצוע שלי דורש הרבה מאוד שעות נוספות בבית. לפעמים, ברגעי משבר, בא לי להיות בתפקיד אחר, "ראש קטן", לחזור הביתה בלי להסתובב עם העבודה בראש כל הזמן. מצד שני, ברור לי שבתפקיד שהוא "ראש קטן" אני אשתעמם ותהיה לי בעיה קשה עם הדימוי העצמי, שאצלי מאוד מושפע מהערך שלי בעבודה. וכאן השאלה:

האם הגיוני הדבר, שדימוי עצמי יושפע כל כך מתפקיד/מקצוע/מקום עבודה? משום מה יש לי תחושה שבהיבט הזה נמצאות הנשים ברגרסיה - זכינו באפשרות לפתח קריירה, אבל לא הקלנו על עצמנו בעול של תפעול הבית ודאגה לילדים (ובמקרה שלי, אבא שלהם מ-א-ו-ד מעורב בגידולם) תודה על הקדשת הזמן.

 

[מירה ח.]

אני = העבודה שלי

שלום "אמא של..." אני מסכימה איתך שאצל א\נשים רבים\ות הדימוי העצמי מושפע מאד מן העבודה. כבר נאמר איפה שהוא "your are what you do". פרויד אמר שיש לו לאדם 2 אזורים בהם הוא מגשים את עצמו: אהבה ועבודה. המקום של העבודה בחיי האישה המודרנית הוא מרכזי ומשמעותי מאד, משום שיש שם הזדמנות להתמודד עם אתגרים ולהיות יצירתית בדרכים שאיננו יכולות לממש במקומות אחרים. לכן אני חושבת שזה הגיוני שתרגישי כך. ולגבי ההתלבטות שלך עם העבודה: כן, זה הגיוני שתרצי להגשים את העצמאות שלך דרך העבודה, ואם זכית ויש לך בן זוג שלוקח חלק בגידול הילדים ובניהול הבית, את יכולה להרשות לעצמך להעמיד את הקריירה שלך במקום חשוב בלי להרגיש שאת מזניחה משהו אחר. כל המחקרים מראים שנשים שהקדישו רבות לקריירה לא מתחרטות על כך בערוב ימיהן (לעומת אחרות שהיו עקרות בית - שהוא תפקיד חשוב מאין כמוהו! - אבל מצטערות בגיל מבוגר שלא פיתחו עיסוק חיצוני). הערכתי לך, מירה

 

[אמא של א וגם של ר]

../images/Emo45.gifתודה על התגובה המעמיקה,

ובכל זאת, מחדדת את השאלה - האם יש מוצא לכמיהה שלי מדי פעם - בערך אחת לשבוע-שבועיים - "לזרוק" הכל, ולהיות פועלת ייצור קטנה (בלי לפגוע כמובן בפועלות הייצור, מובא רק כדוגמא), שבשניה שהיא יוצאת ממקום עבודתה היא 'חופשייה'? האם אי אפשר בימינו להיות "אשה קטנה" בעלת דימוי עצמי סביר? (ולא הזכרתי משכורת אחת)

 

[מירה ח.]

בעיה של כולנו

ומה אם אומר לך, אמא, שגם אני (ואני בטוחה שגם המון א\נשים אחרים\ות) כמוך, מתחשק לי מדי פעם (אצלי זה אולי פעם בחודש, אבל מי סופר?) לזרוק הכל ולהיות מגעילה ולעשות מה-בראש-שלי? ואני יכולה להעיד על עצמי שאני אוהבת מאד מאד את מה שאני עושה - שיש לי את העבודה הכי נפלאה ומאתגרת ומצמיחה ומרתקת בעולם כולו - אבל אני לפעמים מרגישה כך בגלל דברים מסויימים שאני לא אוהבת. זה מאד סביר לרצות לפעמים להיות "ראש קטן" ושראחרים יפרנסו אותי, וכו'. בשביל זה קיבלנו חיים די ארוכים (תוחלת החיים של אישה היום היא 90 שנה!) ויהיו לך הזדמנויות לשחק את האישה הקטנה או להיות ראש קטן, וכד'. תרשי לעצמך להיות לפעמים ככה, ולפעמים ככה. זו זכותך!

 

[אמא של א וגם של ר]

../images/Emo9.gif../images/Emo51.gif (90 שנה../images/Emo12.gif?)

 

[מעיןבר]

תודה רבה לדר' חניק ../images/Emo140.gif

שאמנם הבטיחה להיות כאן עד חצות, אבל אני לא אהיה כאן

אז זאת הזדמנות שלי להודות בשם כולנו. תודה רבה על התשובות המושקעות במיוחד והקישורים. מבטיחה לרכז מאמר עם הכל ולהעלות למאמרי הפורום בהקדם

 

[מירה ח.]

אני עדיין כאן עד חצות כפי שהבטחתי|מ

 

[שרון של לוטן]

מעתיקה את תשובתי לכאן

כי היא נבלעה למעלה בשרשור (בהמשך לשאלתי לגבי עבודה עם תינוק): תודה מירה!

האמת היא שמהיכרותי עם עצמי יהיה לי קשה מאוד לעבוד בריכוז תוך כדי טיפול בתינוק. עם זאת, נושא מקומות העבודה שמשלבים גידול תינוקות מאוד קוסם לי. מה דעתך האישית בעניין? נניח שמדובר רק על עבודות משרדיות יותר, אשר בחלקן אפשר לעזוב לרגע את המחשב ולהתפנות לתינוק. האם האופציה הזו מקדמת נשים במקומות העבודה שלהן ומאפשרת להן לשמור על מקום עבודתן, או שמא באמת מהווה פתח לעבודה באיכות נמוכה בשל חוסר ריכוז? האם את רואה מקום למשרה מסוג כזה במקומות עבודה בארץ? האם יש פתיחות לגישה כזו? ושוב - תודה לך גם על תשובתך וגם על התארחותך בפורום!

 

[מירה ח.]

עניתי לך למעלה../images/Emo163.gif

 

[בימבילי]

שלום ד"ר חניק.

אני קוראת את התשובות שלך וחייבת להגיד לך שזה ממש מרגש לראות איך את עונה בצורה כל כך נעימה ומקצועית ומקיפה לכל אחת. ואם כבר אני כאן - מה דעתך לגבי סוגית הפרטים האישיים בקורות חיים? האם לציין מעמד משפחתי? (המעמד שלי הוא שאני חיה עם בן זוג ויש לי שני ילדים קטנים). לילה טוב, דנה

 

[מירה ח.]

חן-חן ../images/Emo140.gif

ולסוגיית הפרטים האישיים: אני ממליצה באופן כללי לא לספק שנת לידה, מצב משפחתי, מספר ילדים וכד' בקורות החיים. הטיעון שלי: הם לא רלוונטים לכישורי העבודה שלי. אני מביאה איתי כישרונות, ידע, השכלה, מיומנות, וכד', הילדים לא באים לעבודה!

 

[mummy]

גם לגברים יש משפחה וילדים

שלום ד"ר חניק, קראתי את השאלות והתשובות שניתנו עד עכשיו, ואני רוצה לשאול, משהו שמציק לי כבר המון זמן, אולי תוכלי את להאיר מנסיונך: למה זה תמיד "נשים וקריירה"? מה צריך לעשות כדי שיבינו שהשילוב בין משפחה לעבודה הוא אתגר שעומד בפני שני המינים, ולא רק נשים? שהמשפחה היא לא רק של נשים, והעבודה היא לא רק של גברים? בהתבסס על הניסיון שלך והמפגש שלך עם עולם העבודה, האם את רואה איזו שהיא תזוזה - ולו מינימלית - בהתייחסות של מעסיקים לסוגיה הזו? יש איזה שהוא סיכוי שמתישהו (בקרוב) יבינו כאן שזה לא רק בעיה של נשים, ושגם גברים נדפקים מהסידור הזה כלומר - יום עבודה של 12 שעות; תרבות ארגונית שלא מאפשרת הפרדה לגיטימית בין חיי עבודה לכל השאר; אין באמת זמן לחופשה מסודרת ונורמלית במשך השנה; והכי עצוב - ילדים שנולדים וכבר צריכים להכנס למסגרת טיפולית ולצאת מהבית; וכן הלאה. האם את מכירה מקומות שבהם לא רק שיש הבנה כזו, אלא שהיא גם מקבלת ביטוי בפועל (ולא רק כשמדובר בגברים גרושים שיוצאים מוקדם מהעבודה ביום שלהם עם הילדים... למה צריך להתגרש כדי להיות עם הילדים אחה"צ? זה באמת לא מובן לי

).

 

[מירה ח.]

העולם לא הוגן

הי מאמי, אני מסכימה איתך כמעט בכל הנקודות שהעלית. גברים אכן משלמים מחיר לא פשוט עבור מיקומם בעולם הקריירה. במידה והם מחליטים לשחק על פי הכללים הנהוגים - הם מפסידים בגדול את הקשר עם הילדים, שוחכים לעיתים לטפח את הזוגיות וגם משלמים מחיר בבריאותם הכללית. לא בכדי הגבר הישראלי בגיל הביננם נראה "על הפנים" - שמן מדי, לא מטופח וכד'. כנראה שהאקלים האירגוני הוא כה מסמם (או משכנע - תלוי איך מסתכלים על זה) - שהגברים ברובם שוכחים מה באמת חשוב בחיים - עד שהם מגיעים לגיל גבורות ואז מתחרטים ואומרים - חבל שלא הייתי שם כשהילדים שלי גדלו...