תהיות על מוות

[אייני]

תהיות על מוות

(תמיד רציתי לפתוח בכותרת דרמטית, תסלחו לי?

) אז בדיוק שבוע שעבר ראיתי את הטריילר של משחקי הרעב, והחלטתי שזאת הזדמנות לא רעה לקרוא את הספר (אם יש משהו שאני שונא זה לראות סרט שמבוסס על ספר לפני שאני קורא אותוXD). והאמת - הספר כתוב מעולה. זורם - ומלא אקשן. אבל (היה צפוי שיגיע "אבל" הא?) הפריע לי בו דבר אחד, ותהיתי אם לעוד מישהו זה הפריע. בעיקרון, אחד הדברים שהכי הכי עניינו אותי בספר וגרמו לי לקרוא כל הזמן - היה לראות מה יקרה כשקטניס תיאלץ להרוג מישהו שהיא התיידדה איתו, או לפחות יש לה כבוד כלשהו אליו, כמו רוש, או הבחור השני ממחוז 11 (ת'רש נראה לי?). לגבי פיטה פחות עניין אותי ההתמודדות של שניהם אחד עם השני כי פחדתי מהמצב ששניהם יישארו אחרונים - ואז פשוט ימצאו איזו דרך ששניהם ישארו בחיים, שזה דיי קלאסי (וזה מה שקרה בדיעבד). ומה שקרה בפועל זה שנורא איכזב אותי שכל פעם מישהו אחר הורג את בעלי הברית של קטניס, וקטניס עצמה לא צריכה להתמודד עם זה בכלל. והשיא היה כמובן עם פיטה - שהסוף הקלאסי קרה ושניהם נשארו בחיים. ואז, אחרי שסיימתי את הספר - פתאום קלטתי שזה לא רק זה - זה אפילו גרוע יותר. אם תשימו לב - אין אפילו מישהו *אחד* שקטניס הורגת/תוקפת בלי שהוא מאיים על החיים שלה או של חברים/בעלי בריתה באופן מיידי. אפילו בסוף הספר, כשהיא הורגת את הבחור האחרון - היא "במקרה" לא הורגת אותו בזמן שהוא נמלט מהזאבים - כי פיטה משתרך מאחור. מתי היא הורגת אותו? רק אחרי שהוא מאיים על החיים של פיטה. וזה צרם לי אפילו יותר - שהסופרת כ"כ התעקשה בעצם להשאיר את המצפון של קטניס טהור בצורה מושלמת - אין כאן אפילו מקרה יחיד שקטניס פוגעת במישהו שלא תקף אותה/את החברים שלה ראשון. וזה הרי משחקי הרעב - הייתי מצפה לקצת יותר קונפליקטים נוראיים כאלה. המינימום שהייתי מצפה זה שהיא תראה מישהו שהולך בדרך ופשוט תירה בו חץ ותקטול אותו. אבל אפילו זה לא קרה. ובעיניי - מעבר לעובדה שזה כבר קצת פוגע בסיפור עצמו (מישהו שמשתתף במשחקי הרעב ויש לו את הפריוולגיה להרוג רק אחרי שהוא מותקף - ועוד לנצח את המשחקים?) - זה מוריד באופן דרסטי מהפוטנציאל שיכל להיות לו לטעמי - היה אפשר לפתח את זה הרבה יותר לשם. (ובלי קשר לנושא - עוד משהו שרציתי לראות זה מקרה שבו בעל הברית של קטניס בסוף יבגוד בה וינסה להרוג אותה - שזה גם לא קרה, וגם זה היה פספוס קל לדעתי - אבל פחות קריטי - כי הספר היה יותר באווירת אקשן מאשר באווירת בגידות - אבל עדיין, היה גם כאן פוטנציאל אדיר ולא מממומש לדעתי) ואני תוהה - אני היחידי שזה הפריע לו?! כאילו, לא יודע - הקטע של הבגידות פחות, אבל הקטע של המוות ממש ממש צרם לי בסוף הספר. למרות שזה לא מוריד מהסיפור עצמו - שלדעתי מעולה בלי קשר. אבל עדיין! אה כן ואני חדשXD

 

[מורי לנצח]

קודם כל ברוך הבא

ודבר שני ,למה לה להרוג מישהו בלי שהוא יאיים לה על החיים או יאיים על מישהו שקרוב לה ? נכון שהמשחק הוא להרוג אבל היא ניסתה להשאר כמה שיותר אנושית והרגה רק כשהיא הייתה מוכרחה

 

[אייני]

תודה!

ונו - אבל זה הקטע! "למה לה להרוג מישהו בלי שהוא יאיים לה על החיים או יאים על מישהו שקרוב אליה" - כי בסופו של דבר הוא יעשה את זה! זה כל הרעיון במשחקי הרעב! *כל* אדם שם מסוכן, *כל* אדם שם עלול להרוג אותה. ונראה לי קצת חבל שהגיבורה לא הגיעה אפילו פעם אחת לדילמה הזאת של להרוג מישהו שהיה חשוב לה קצת - או אפילו סתם להרוג מישהו שעבר בדרך שלא חשוב לה בכלל ושהיא לא מכירה אותו. כאילו - זה לא קצת מוזר שאדם שמשתתף בתחרות כמו משחקי הרעב לא מגיע לדילמה הזאת אפילו פעם אחת ויחידה? לטעמי זה קצת צרם. זאת השאלה המרכזית שלי. לא הפריע לאף אחד מכאן שקטניס עוברת טורניר כ"כ אפוף מוות בלי שהיא אפילו צריכה להיכנס לדילמה הכי הכי זעירה של "ואו, עובר פה מישהו למטה, ואני עם חץ וקשת, אני יכולה לירות בו ולמנוע את זה שהוא יתקוף אותי בעתיד"? לדעתי זה קצת צרם, אני חייב להודות. ויותר מכך - מה שאמרת לא הכי נכון, למען האמת, שזה מה שהצחיק אותי בספר. הגיבורה עצמה אפילו לא מנסה להישאר אנושית. בסוף הספר למשל זה הכי בולט - הגיבורה עומדת לירות בבחור האחרון שנשאר - כשהוא בכלל לא תקף אותם אלא היה עסוק בלהציל את עצמו (מעשה כביכול לא מוסרי!

). ואז מה קורה? פיטה צריך אותה. ובסופו של דבר יוצא שהיא יורה בבחור האחרון רק אחרי שהוא תוקף אותם פיזית. ככה שזה גרם לי ממש להרגיש "ואו הסופרת פה ממש מנסה להציל את המצפון של הגיבורה הראשית"XDDDDDDDDD

 

[N o R i K o]

אבל זה לא מדויק,

קטניס -כן- בוחרת להפיל את קן הצרעות על הבחורה ממחוז 1 בידיעה ברורה שהן עלולות להרוג אותה. נכון שהיא ספציפית איימה על החיים שלה, ובכלל כל הקרייריסטים איימו על החיים שלה, אבל... כולם במשחק הזה מאיימים על החיים שלה. אבל הקטע הוא שקטניס לא נכנסה למשחקים במטרה לשחק אותם. היא נכנסה נטו כדי להציל את פרים. וכשפיטה אומר לה לפני הכניסה למשחקים שהוא עצמו לא הולך לשחק את המשחק ולהרוג חפים מפשע, היא דווקא מוחה ואומרת שבעיניה המשחקים הם לא הזדמנות להיות 'אצילים ויפיי נפש' ופשוט צריך לשחק אותם כדי לשרוד. היא לא הורגת את רו כי היא יותר מדי מזכירה לה את פרים- הנערה שהיא הגנה עליה מלכתחילה, היא כן פוגעת בקרייריסטים כשהם מנסים לפגוע בה, ואחרי המוות של רו היא מגיעה למסקנה שהיא לא רוצה לשחק את המשחק ושיש משהו בדברים של פיטה. ובכל זאת היא מאוד רוצה להרוג את קייטו בסופו של דבר... גם אני מאוד כעסתי על כך שהיא לא הייתה הזו שהרגה אותו בסופו של דבר אלא החיות האלו. ממש ציפיתי לדו-קרב פנים אל פנים. ~_~ אני חושבת שהעובדה שקטניס לא באמת שיחקה את המשחקים היא כי המשחקים עצמם לא היו המסר שהסדרה רצתה להעביר. העלילה האמיתית כביכול קורת אחרי היציאה מהמשחקים, בשני הספרים שאחר כך. זה שהם משמעותית פחות טובים (ואני אמנם מהמרת אבל בעיניי לפי הדעות שהצגת כאן ממש לא תעדיף את שני ההמשכים) זו כבר בעיה אחרת...

 

[אייני]

זו לא הייתה הכוונה שלי

הבחורה ממחוז 1 (וגם ממחוז 4 האמת

) - איימו באופן ישיר על החיים של קטניס. כלומר, זה לא שהן סתם עברו ולא שמו לב לקטניס. הן באו לעץ ורצו להרוג אותה. כלומר - יש כאן איום מיידי. במקרה כזה - אפילו בלי משחקי הרעב (נגיד שלא היה את משחקי הרעב והן היו באות לעץ הזה ומאיימות על החיים שלה בלי קשר) כל אדם היה אומר לקטניס שמה שהיא עשתה היה מוסרי, ככה שזה פשוט לא מעניין. אם זה מוסרי בוודאות ונטול דילמות - אז זה "משעמם" במובן כלשהו. וזאת בעצם הנקודה שלי - קטניס תמיד הורגת או פוגעת במישהו - רק לאחר איום מיידי. אין מצב בסיפור הזה שקטניס רואה מישהו, שלא מאיים עליה באופן מיידי (כי הוא בכלל לא מודע אליה) ואומרת לעצמה "טוב, אם לא אהרוג אותו עכשיו, הוא יהרוג אותי אח"כ, אז אירה בו", וזה ממש חבל לדעתי. (ועל מקרה יותר רציני כמו זה שקטניס צריכה להרוג מישהו שהיא מכירה יותר ולא סתם מישהו שעבר בדרך - כבר אין על מה לדבר). הדברים היחידים שהיו זה שמישהו בא - תוקף את קטניס/בעלי בריתה או מאיים באופן מיידי עליה - ורק אז היא פוגעת בו. וזה בדיוק הקטע - קטניס רוצה לשחק את המשחקים כדי לשרוד. היא לא יפת נפש, ולא כלום. היא אמנם הייתה בדיכאון אחרי מותה של רו - אבל היא בהחלט שידרה אדם שיילך אחרי המטרה שלו עד הסוף ולא משנה כמה היא קשה - ככה שהשאלה הכי מסקרנת בספר בעצם הייתה - עד כמה היא תלך עד הסוף? איפה הגבול עובר? האם היא הייתה הורגת אדם אקראי שפשוט לא שם לב אליה? האם היא הייתה הורגת מישהו כמו ת'רש שהוא לא בעל ברית אפילו, אבל כן יש לה איזה כבוד אליו? האם היא הייתה הורגת את רו? או אולי היא פשוט לא הייתה מונעת מרו למות אם רו הייתה נפצעת קשה לקראת הסוף? איפה הגבול עובר? איפה היא הייתה נשברת? ובאופן דיי עצוב ומוזר - אפילו הדילמה הכי הכי הכי בסיסית של אדם זר לא הייתה. הסופרת פשוט התחמקה ממנה שוב ושוב וסידרה לקטניס את החיים הכי קלים שאפשר וזה היה נורא מעצבןXD

 

[N o R i K o]

אין לי מה לומר לך, אתה צודק

 

[אייני]

זה הרגע לשחצנות בסגנון "אני תמיד צודק"?XDDDDD

 

[N o R i K o]

זה בסדר, אני מרשה לך XD

גם אני קצת כזו... בחורה רנדומלית בפורום: "לדעתי בלה בלה בלה פיטה וקטניס..." אני: "דעתך לא נכונה

" חח סתם

 

[אייני]

יש לי אישור מהמנהלת!!!!!!!!!

איזה כבוד!

והיי, זה הכי כיף לעשות את זהXDDDDDDDDDD

 

[N o R i K o]

ברוך הבא!

אלו -בדיוק- היו המחשבות שלי לאורך הספר. בדיוק. שים לב שהכלללל מכוון לטובת קטניס. לא רק שהיא לא הייתה צריכה להרוג אף אחד וכולם נהרגו בשבילה, פרט לאנשים שאיימו על חייה ועל חיי בעלי הברית שלה- גם כל שאר הדברים מסתדרים כדי לגרום לה לא לעשות את הצעד בעצמה אלא לתת לעלילה להתקדם. כמו למשל, העובדה שהקפיטול הוא זה שהחליט שקטניס ופיטה יכולים להישאר יחד עד הסוף. גם אם בשניה האחרונה הוא ביטל את החוק הזה ואז קטניס קיבלה את החלטת הגרגירים המפורסמת שלה, למה זה היה צריך להיות ככה? ממש הפריע לי שקטניס לא החליטה בעצמה שבכך שהיא חוברת לפיטה כבן ברית היא מחזירה לו את חוב הלחמים על חייה, ושרק כשהחוקים השתנו לטובתה היא החליטה שהיא חוברת אליו. אני חושבת שהפואנטה הייתה עוברת יפה מאוד גם אם קטניס הייתה מגיעה למסקנה הזו לבד, ואז הם היו נותרים שניהם, בלי לבטל אף חוק בשניה האחרונה, ומחליטים את החלטת הגרגירים. אני לא רוצה לאכזב או לספיילר, אבל אני יצאתי מכל סדרת הספרים בתחושה שחוץ מאת ההחלטה להחליף את פרים ואת צעד הגרגירים, קטניס לא עושה כלום בספרים האלה. הכל זז לטובת העלילה, כדי למנוע ממנה לעשות את הצעד.

בכלל, לספרים האלה יש המון פוטנציאל לא ממומש. אבל גם אני נהניתי מהם בסופו של דבר, על אף שהם לוקים בחסר.

 

[אייני]

למען האמת - אני חושב שהסוף הכי טוב היה אם קטניס הייתה הורגת את פיטה. כאילו, אולי אני נשמע סדיסטי או מגעיל - אבל באמת שזה היה מקפיץ את ההערכה שלי אל הסופרת בעשרות מוניםXD (אם זה היה כתוב טוב כמובן) האמת, כשאני חושב על זה - הבעיה בעצם היא יותר עמוקה מזה. בשביל כל מה שאני חופר כאן - קטניס צריכה להיות (לפחות בספר הראשון, לא יודע איך היא בספרים הבאים) - דמות הרבה יותר עגולה. כלומר - לדבר יותר על הרגשות שלה, לפתח את עצמה וכד' - ואז אפשר להתמודד עם הדילמות האלה, ואפשר לפתח אותן גם. אבל קטניס דמות דיי שטוחה שם - ויותר מתארת מה שקורה ואת מה שהיא חושבת בצורה שטחית - מאשר את מה שהיא מרגישה. דמות שכ"כ לא חושפת את הרגשות שלה - קשה להראות את ההתמודדות הרגשית שהיא עוברת כשהיא צריכה לפגוע באנשים שהיא כן אוהבת, אז אי אפשר להביא אותה לקונפליקטים כאלה...

 

[N o R i K o]

אבל המטרה של הסופרת הייתה

לגרום לקטניס בסופו של דבר לעשות צעד שיערער את הקפיטול ויוציא אותם טיפשים. קטניס היא כלי משחק די גדול בידיים של קולינס. היא שם בשביל לגרום לדברים לקרות, ובאותה מידה אפשר היה לשים שם כל דמות אחרת. אני לא חושבת שהיא שטחית, אני פשוט חושבת שהעומק שלה הוא הפשטות שבה... למה אני בכל זאת אוהבת אותה? כי היא הנערה הממוצעת. הזו שבסך הכל רצתה להציל את אחותה. הזו שמפחדת להרוג. הזו שבניגוד לפיטה לא יצאה בהצהרות פלצניות לפני הכניסה למשחקים ולא הייתה לה בעיה להרוג, אבל בכל זאת השתדלה להמנע מזה. אולי אני אהבתי את זה בדיוק כי -לא- חיפשתי את הסאדיזם אלא את האנושיות במציאות הזו. אולי כי באיזשהו מקום כטינאייג'רית (זה שבזמן קריאת הספר הייתי מבוגרת מקטניס בכמה שנים טובות זה משהו אחר

) אני מרגישה שאם חלילה הייתי נקלעת למציאות הזאת הייתי רוצה להתנהג כמו קטניס ולצאת עם ידיים נקיות מהסיפור- ככה הרי יותר קל להתחבר אליה. בסופו של דבר קטניס בעצמה אומרת שהיא לא תהרוג את פיטה כי היא יודעת שהמחוז שלה אף פעם לא יסלח לה... אבל גם אני ציפיתי לכך שפיטה יבגוד בה בשניה האחרונה, שיהיה איזה מהפך, שמשהו יקרה ויגרום לה... לקבל כאפה אחת גדולה שתאפס אותה על המציאות. אבל... לא קרה. מה שנקרא "כל הבאסה." ו... זה ספר לבני נוער, אחר הכל. אי אפשר לצפות לכך שיהיו שם סצנות רצח מזוויעות.

ומעבר לספר אלים, זה ספר פוליטי, רק שהפוליטיקה באה לידי ביטוי בעיקר בשאר הספרים, אבל שוב, כמו שאמרתי, גם הם מאוד מאכזבים במקום כלשהו.

 

[אייני]

אני חושב שהשתי שורות האחרונות שלך

דיי מסכמות בתכלס את התשובה לכל מה שאני מתבאס עליוXDDDDDD כאילו, בתכלס - זה ספר לבני נוער, ויותר מכך - את ציינת בעצמך - בין יתר הדברים, מה שהקל עלייך להתחבר לקטניס הייתה העובדה שהיא יצאה נקייה. (לא רק - אבל גם). אני מסכים איתך לגמרי - גם אני אהבתי בדיוק את האנושיות ואת הפשטות שלה, וזאת הסיבה בעצם שאהבתי את הסגנון של הספר - אבל באיזשהו מקום היה לי חסר חוסר ההתבגרות שלה. אבל אולי זאת הבעיה - הספר הוא לבני נוער שעדיין לא חטפו את הכאפה מהחיים - אז גם הגיבורה הראשית לא חוטפת אותהXDDDDDD (אם להשתמש במילים שלך

) טוב, אולי הבעיה המרכזית שלי היא שקראתי *המון* ספרי פנטזיה בתקופת חטיבת הביניים והתיכון. (אבל באמת ממש ממש ממש המון), ופשוט בשלב מסויים כבר התחלתי לקלוט את כל הקטעים הרגילים והצפויים של הספרים האלה (בגלל שבטוח שכולם מכירים את ה"פ כאן אז אני אתן דוגמא קלאסית+ספויילר משם - אני הייתי בתיכון מהמעצבנים האלה שהסבירו לכולם בה"פ בסוף הספר החמישי למה דמבלדור חייב למות בספר השישי גג תחילת השביעי, ואני הייתי זה שהסביר לכולם בסוף הספר השישי למה סנייפ 100% לא בוגד וכאלהXDDD) ככה שהחל מאותה נקודה - התחלתי להעריך יותר ספרים ששוברים את הפנטזיה הקלאסית ומצליחים להפתיע אותי מאשר ספרים שמנציחים אותה, ומטולקין, סלבטורה ודומיהם עברתי להעדיף יותר סופרים כמו טרי פראצ'ט או ניל גיימן שלא רק שהם מרסקים את כל הרעיונות של הפנטזיה הקלאסית - הם גם קופצים על החתיכות אח"כXDDDDDDD ככה שגם שנים אחרי שכבר כמעט הפסקתי לקרוא פנטזיה, כשאני קורא ספר פנטזיה, באיזשהו מקום תמיד קופץ לי "הו, פיטה וקטניס בטוח יישארו בחיים איכשהו, זה כ"כ כ"כ קלאסי. טוב. נקווה שהסופרת תשבור את זה!". בגלל זה ממש התלהבתי כשפתאום הקפיטול הודיעו כשהם מבטלים את החוק, ואז התאכזבתי שוב כשהם החזירו אותו והכריזו עליהם כמנצחיםXDDDDDD שלא לדבר על כל הקטע המאכזב ההוא של ההתחמקות מהדילמותXD (וכן, אני חופר

)

 

[N o R i K o]

לזה אתה קורא חפירה? זה ממש לייט

אני אגיד לך מה, אני נופלת בקלות לקלישאות סטייל ה"פ, אבל בHG לא נפלתי בכלל. לרעת הסדרה הזו יאמר שהיא לא שנונה. אין פה דברים שנרקמו שנים מראש. הכל די צפוי, ואם הוא לא צפוי אז הוא עשוי בצורה מגוחכת. הספר השני משחזר את הספר הראשון. הספר השלישי סתם גרוע. לזכות ה"פ כן יאמר שאפשר לראות שרולינג חשבה המון המון קדימה... קולינס, לעומת זאת, מבליחה כמה רמזים פה, כמה רמזים שם, הסוף. כל השאר צפוי. אני צפיתי המון דברים שלא רציתי שיקרו, וכל כך כל כך קיוויתי שבסוף הסדרה הבלתי-צפוי יקרה. לא קרה. בה"פ לעומת זאת צפיתי דברים אבל כן רציתי שהם יקרו. כמו לגלות שסנייפ הוא לא הרע בסופו של דבר... ואי אפשר שלא לומר שהקטע עם האהבה שלו ללילי פשוט מדהים ומפתיע בטירוף. בחיים לא הייתי עולה על זה. הדבר היחיד שניסיתי לקרוא של ניל גיימן היה Neverwhere... אבל פשוט לא הצלחתי

למרות שבשורות טובות ממתין לי על המדף ואני עומדת לקרוא אותו בקרוב מאוד

כך שאני לא יכולה להסכים איתך או לחלוק עליך במקרה הזה...

 

[ellendili]

מה באמת...?

(וסליחה שאני מגיבה על החלק הכי פחות חשוב של ההודעה שלך

) אבל איך לא עלית על סיפור האהבה עם לילי...? זה היה ברור לחלוטין עוד מהקטע ההוא בספר החמישי כשהארי מציץ לזכרון של סנייפ... ותכלס... סנייפ הוא אחת הדמויות הכי אהובות עלי באופן כללי, נראה לי שהייתי סולחת לו גם אם הוא כן היה הבוגד בסוף

 

[N o R i K o]

לא יודעת, הייתי תמימה ככל הנראה

ילדה בכיתה ז' קוראת על מישהו קורא למישהי "בוצדמית", כשאת יודעת שכל ה-Good Guys שונאים אותו והיא אחת מה-Good Guys. נראה לי הגיוני וסביר, כאילו הוא היה אומר את זה על כל אחד אחר במידה והוא באמת לא היה טהור דם

הייתי ממש- "O_______O וואו" כשקראתי את The Prince Tale. מה שכן, זה כן גרם לי לחשוב שג'יימס וסיריוס היו פוצים רציניים ~_~ אבל סלחתי להם

וגם לסנייפ.

שאני אמנם לעולם לא אצליח לאהוב בלב שלם כי הילדה הקטנה שבי שנאה את המורה הרשע, אבל עכשיו אני כבר קשורה אליו >;

 

[ellendili]

זה מדהים

כמה התחושות שלנו לגבי הספר הזה שונות ועדיין שתינו אוהבות אותו

אני אהבתי את סנייפ מההתחלה! הוא היה דמות כ"כ מעולה ברשעותה ובציניות שלה שלא יכולתי לעמוד בפניו. ואפילו קצת שנאתי את הארי על זה שהוא מתחצף וכל הזמן מאשים את סוורוס בכל פשעי העולם

אה וג'יימס וסיריוס אכן פוצים!! חיבבתי את סיריוס למרות זה כי הוא פשוט ילד שלא התבגר ונשאר תקוע בגיל 15 רק עם עוד 15 שנים של כלא נוראי בתור משקע. זה הפך את הדמות שלו למרתקת- השילוב הזה בין ילדותיות מטומטמת לפעמים לדכאוניות של אדם שעבר הרבה כאב וצער. אבל האהבה האמיתית שלי בחבורה הזאת זה רמוס. בכלל יש לי חולשה לאנשי זאב (לא של דמדומים!!

) ובשילוב עם האופי הביישני והשכל המבריק והאומץ שלו וסיפור האהבה הבלתי אפשרי עם טונקס... ארורה תהיי, רולינג, על מה שעשית להם!!!

 

[N o R i K o]

שמעי, אני התחלתי לקרוא בכיתה ב'

ואת התחלת בגיל בו אני סיימתי את הסדרה... אני תמיד אומרת שאם הייתי מנסה לקרוא ה"פ בגיל 16 זה היה הורג אותי משעמום כי הייתי יותר מדי מרגישה שזה לילדים @_@ אני גם תמיד אומרת שאני שפוטה של היוצרים. אני מרגישה בדיוק את מה שהם רוצים שאני ארגיש. אם רולינג רצתה שאני אשנא את סנייפ- הנה, אני שונאת את סנייפ... מצד שני באפילוג שלה לא הייתי שמחה בכלל >_> והיא גם לא גרמה לי להרגיש שזה באמת יהיה בסדר אם הילדים של הארי ישלחו לסלית'רין...

בHG אגב זה היה בדיוק ההפך. הבנתי שקולינס נורא נורא מנסה לגרום לי להתאהב בפיטה. ופשוט לא רציתי לתת לזה לקרות. היא כן הצליחה לגרום לי לרחם על קטניס, וכן הרגשתי רע עבורה לא פעם, אבל גם היו מספיק פעמים בהן רציתי לדפוק לה מחבת בראש

והיי, את ממש לא עשית עכשיו השוואה בין אנשי זאב לבין היצור השעיר מדמדומים. הקשר היחיד בין השניים הוא הכותרת 'אדם זאב'. כאן זה נגמר. כנ"ל ערפדים @_@

 

[ellendili]

לגבי דמדומים.

איפה רמוס ואיפה ההוא-מה-שמו-עם השיער הארוך-שבסוף-יש-לו-שיער-קצר

 

[אייני]

אני חייב למחות

כל קשר בין אנשי הזאב והערפדים ה*אמיתיים* לבין טימטומים - הוא מקרי בהחלט, אז באמת שאין צורך אפילו להוסיף את ההערה הזאת בסוגריים! (ותכלס, אם יש לך חולשה לאנשי זאב, ראית את "מלחמת האופל"? זה אחד ה-סרטים הטובים שראיתי בנושא אנשי זאב וערפדים! מומלץ בטירוף. ההמשכים אבל לא הכי משהו, אז אל תטרחי ממש לראות, אבל הראשון גאוני!)