תיקנתי את פרק י' והוספתי עוד כמה פרקים

[חיים פרידמן1]

תיקנתי את פרק י' והוספתי עוד כמה פרקים

 

[בר אiריין]

הערות קצרות

 

[פיקסעלע]

הגבתי בסוגריים עגולות בפרקים א ב ד ו ח

 

[אשר אטדגי]

א. המפורסמות אינן צריכות ראייה.. ובכל זאת

כפי שהעיר בצדק בר אוריין רבות (לא הייתי משתמש במילה רוב) מפעולות האדם אינן מודעות לו ככלל, והייתי מרחיק לכת ואומר שאף חלק מהחלטותיו אינן פרי מודעותו המובהקת. מגוון מחקרי דימות מוחי בבני אדם גילו לנו שפעילות מוחית הקשורה לקבלת החלטות מתרחשת בדרך כלל לפני הפעולה המודעת בחלקיקי שניות, דבר שעוד החוקר בנג'ימין ליבט חשף בשנות השמונים ובימינו ניתן לזה אישוש מה בדמות חשיפת מעגלים מצומצמים של נוירונים (מתוך המאות מיליונים) הפעילים בזמן קבלת החלטות מקדמיות וייתכן ולא ירחק היום שימצאו את אותו נוירון "דחף" האחראי לזה ישירות (ראה מחקרו המרתק של פרופ' גבריאל קריימן). וזו מהסיבה הפשוטה שרבות מפעולותיו של האדם הן תוצר רציותיו, ורציותיו הם פרימאריים. למרות שהמדע נותן עדיין הסברים חלקיים לעניין זה - מכל מקום דפוס הותצאות מורה על הכיוון הזה בהדיא.
והערה חשובה מאוד בהקשר זה - כולי האי, אינו קשור כלל לרצון החופשי או יותר נכון, לאחריות האדם על מעשיו והחלטותיו והכרעותיו. כשם שנחשפים והולכים המנגנונים הפרימאריים האלו, כך נחשפו אותם מעגלים עצביים המסוגלים לבטל פעולות או לדחות סיפוקים בננו שניות שבהן אנו עוסקים. ואדם אחראי על מעשיו. נקודה.

 

[חיים פרידמן1]

כל מה שקורה במוח שייך לרה"ר של ההכרה

ואילו ההחלטה לרה"י של ההכרה. ואין שתי מלכויות נוגעות זו בזו.

 

[אשר אטדגי]

לא במסכת סוטה עסקינן זו סטייה דקה ולא מן הדקה

משמעות ההחלטה לאדם והבנתה ידועה אך ורק לו ובאופן כזה ניתן לומר שאינה מובנת במשמעותה הפרטיקולרית לאחרים. אבל המנגנון העצבי המפעיל החלטה ידועה לכולי עלמא, וטכנית, לרשות הרבים יותר מאשר לו.

לומר את מה שאמרת עכשיו בנושא זה - זה לומר: הגידול הממאיר הזה ידועה רק לאדם ולא לזולתו. ודווקא אתה הבהרת היטב ונכון הדבר את משמעותו של הכאב. ובהקשר זה משמעות הכאב של הגידול המאיר הזה שאדם עצמו חש אותם ואך ורק הוא חש אותם. אבל לא הדבר כשלעצמו.

 

[חיים פרידמן1]

ההחלטה אינה אלא תודעה

מבחינת רה"ר של ההכרה מעשי האדם הם כולם התרחשויות.
הדבר כשלעצמו? עליו אני לא יודע כלום. אני יודע רק על הכרתי.
יש לי הכרה של גידול ממאיר שבה אני יכול להכיר גם את גידולו הממאיר של זולתי ויש הכרה של כאב בה אני יכול לדעת רק את כאבי.
יש הכרה בה אני כפוי ויש הכרה הזהה עם החופש.

 

[אשר אטדגי]

גם הזברה מחליטה.. האמן לי

הדברים שלך, כן, אותו אידאליזם אפיסטימולוגי, שאף אני אוחז בו, אינם ולא מידי בהקשר זה. להכרה הכפויה הזו קוראים ידיעה (אע"פ שאינה אלא וכו וכו'). נו, החלטות שאדם מקבל כשהוא לא מודע להן, וברבים מן המקרים הוא לא מודע להם, הן פרי רצונו, שייתכן ואף הוא אינו מודע לו בעת ההחלטה. המנגנון הזה כלל אינו קשור להכרה בדבר עצמו, אלא לידיעתו (בהקשר ההוא). אל תרחיק עדותך למחוזות טרמינולוגיים - ענה לעניין.

 

[חיים פרידמן1]

לא הבנתי. לרצון הלא מודע קוראים ידיעה?

לעצם העניין, אני לא יודע מה זה רצון לא מודע. מנגנונים עצביים הם מנגנונים עצביים. אני לא מבין מה לזה ולרצון. הרצון הוא תודעה.
לגבי הזברה, אה"נ. אני לא יודע שהזברות אינם מודעים לרצונם.

 

[אשר אטדגי]

הנותן לאדם "דעת" ומלמד לאנוש "בינה"

זאת אומרת, שלשיטתך אין הבדל בין אדם ובהמה כלל, ואף הן, הזברות, ה'ציאוואות והגרבילים וכיוצא בהם, יש מקצתם שיאמינו באלוהים, ויש מקצתם שלא, ושמעתי שבסוואנה, אוקספורד מערתית קיימא. הרדוקציה לאותו אידיאליזם אפיסטימולגי שעשית, שבו כדברי בוהר, הטבע הוא לא מה שהוא כשלעצמו, אלא מה שאנו יכולים לומר עליו. ובשל כך, לא תיתכן דיכטומיה ברורה בקטיגוריות החשיבה, כלומר, לפחות לא מובהקת וברורה, נו טענה כזו, אמר עליה המדען הדגול סיר ויליאם הרשיל לפני כמאתיים שנים: "אינני יכול להפריך אותה, אבל בהחלט אני יכול לאשפז את מי שטוען אותה".
ועתה, מעבר לסארקזם שהוכרח עתה, כדי להגחיך טענה זו, הבה ננסה לבדוק באמת מדוע מותר האדם מן הבהמה. תצפיתנו על העולם דרך איברי חישה מסויימים, גם ווסקולאריים, היא תוצר חשיבתנו, והיא נתון במציאות הזו, שאינו מוסבר עד ימינו, אלא זו המציאות שאליה אנו חשופים (ר"ל: מדוע זהו הנתון כך אינו מוסבר, אבל כל המנגנונים המפעילים אותו, וכיצד זה הגיע עד הנה אנו בהחלט מכירים: אבולוציה, אלוהים אם תרצה, שילוב השניים וכו כו). תצפית זו דרך איברי החישה (לאו דווקא ראייה כן) מתורגמת במבנה אורגני מורכב שעיקרו פעילות כימית ונוירונית עצבית לידי פרקטיקה מסויימת שאינה מכרחת פעולה, אלא שוב תרגום זה הוא נתון במציאות (על פי רוב, אנו יודעים שתרגום זה הוא פרקטי ומחוייב להשרדות הגנום, אך ייתכן ואינו מוכרח). אדם צריך לאכול, צורך זה הוא מנגנון ביולוגי המכריח את בעליו, והוא מכני לחלוטין, שאינו מצריך ידיעה או חשיבה או כל כיוצא בזה, ועל כן אדם אוכל את המונח בפניו. נו, מה קורה אם דדי אימו לו מוגשים לו עד פיו? הוא נדרש, שוב על ידי אותו צורך עצמו, למעבר לקטיגוריה אחרת, וכאן הוא מתחיל לחשוב חשיבה אלמנטרית, מה ראוי לאכילה ומה לא? מה ראוי לאכילה ומה לא, זהו תוצר חשיבתי מובהק. וכאן ידידי, אין הפרש בינו לבין הפינצ'ר, ומותר האדם מן הבהמה אין. גם הכלב "חושב" מה ראוי לאכילה ומה לא. ועל כן, ניתן בהחלט לומר שגם הפינצ'ר "רוצה" לשתות דווקא את המים האלו שנקוו בשלולית, ולא את השתן שהבולדוג הותיר לידה. אלא מה תאמר? זה שהכלב רוצה לשתות את המים ולא את השתן הוא בשל המנגנון הביולוגי הטבוע בו והכפוי עליו אשר האותות הכימיות מורים לו בפירוש מה ראוי ומה לא. ראשית, מי יימר לך? שנית, מדוע זה מנגנון זה אינו אותו מנגנון גם אצל האדם. כלומר, ביני וביני, עדיין אין הפרש בינותינו. אז מדוע יש הפרש בינינו. מדוע "רצונו" של הכלב לשתות מהך ולא מאידך, אינו שונה מרצוני לשתות את אותו הדבר. מדוע תצפית זו על הכלב היא אתולוגית ואינה אנתרופלוגית. הסיבה כפי שאנו מבינים אותה פשוטה והיא קרויה תודעה. כלב אינו מודע לרצונו זה, ואילו האדם כן. נמצאנו למדים: שתודעה אינה "רצון", אלא תודעה היא המודעות לרצוננו זה. ומכיוון שכל התגובה הזו אלמנטרית עד אימה, נסביר גם מה זו מודעות לרצוננו. אם כן, באדם, קיימת תוספת, ולא משנה כרגע כיצד הגיעה אותה תוספת או מה סיבתה, הנותנת לו תמונת מראה על עצמו. "מראה" זו, שכנראה (כנראה), על פי תוצאות המחקרים בשלושים השנים האחרונות "מצוייה" דווקא בחיבור שבין שתי האונות (כמובן באינטראקציה סינפסית עם שאר חלקי המוח), והיא, "מראה" זו "מאפשרת" לאדם לדמיין את עצמו שותה. כלומר יכול "לראות" אותו שותה, אע"פ שאינו שותה, וגם כשהוא שותה. כלומר יכול לדמות את הסיטואציה הזו. דימוי זה הוא בעל משמעות עצומה לאין ערוך והוא המבדיל בינינו לבין החיה העוף והרמש הרומש על הארץ, והוא זה שהביא לנו את אריסטו, שייקספיר, הרמב"ם, אינשטיין, הגר"ע יוסף וקאנט. ובעולם הזואלוגי הביא לנו את השלשול, המקאו והחתול. כאמור, תוצר תודעתי זה הקיים באדם, ובאדם בלבד, אשר התפתח בתהליך אבולציוני ארוך שנים, הוא המבדיל ביננו לבין החיה. אשר לרצונו של האדם, הוא אינו כלום. אשר למודעתו לרצונו הוא הכול. ובמישור האמוני ובכלל, לא לחינם היה פרופ' לייבוביץ נוחו עדן, היה אובססיבי עד זרא בצטטו את הפסוק החותם את "נעילה" - משום שהוא עיקר: "ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכול הבל..", אבל "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך". הכרה זו היא התודעה שבאדם, והיא המבדילה אותו בינו לבין הבהמה. יש שיטענו, שלא אלוהים הוא זה האחראי למודעותו של האדם, טענתם טענה, ואיני יכול להפריך אותה ובפרפראזה, גם איני יכול לאשפז אותם בשל כך, אבל אף הם אינם יכולים לטעון אותה טענה כנגדי ולאשפזני, באשר דבר זה - שבגדול קוראים לו "הבעיה הפסיכופזית" - לא רק שאינו מוסבר אלא לעולם לא יכול להיות מוסבר.

 

[חיים פרידמן1]

למעשה מה שאתה טוען הוא שלאדם יש יכולת להכיר את הכרתו

וזו סיבת הכרתו את רצונו.
אבל עובדה היא שבאותה הכרה בה האדם מכיר את רצונו, ההכרה היא עצמה הרצון, כלומר ההכרה מכירה את רצונה היא. ובאותה הכרה יכול האדם להכיר את החופש המוחלט. ובאותה הכרה בלבד מקומה של כל חשיבה אתית. סליחה - ערכית.

 

[חיים פרידמן1]

חשוב לי לחדד שוב

שכשאני מדבר על פעולה עצמית אין זה משום שאכן יכל האדם לפעול אחרת, אלא אך ורק בשל אותה התודעה שאני הוא הפועל. כשאני מדבר על בחירה חופשית איני מדבר כלל על אותה הבחירה שהרמב"ם עוסק בה (טבע האפשרות) אלא על אותה תודעת בחירה שקיימת גם לדעת הדטרמיניסט שפינוזה. דעתי בזה כל' ולא כרמב"ם. שאין הערכים תלויים בטבע האפשרות אלא בתודעת הבחירה בלבד. ועכשיו אני שואל את עצמי מהו הערך. ועונה שכיוון שמקור החשיבה הערכית הוא בהכרת הפעולה העצמית הרי שהכרה זו היא עצמה הערך.

 

[חיים פרידמן1]

ולאחר קריאה שנייה ושלישית של דבריך אני מתקשה להבין

א. אם הבנתי נכון, מותר האדם מן הבהמה הוא הכוח המדמה, מדוע החשיבה הערכית קשורה אליו?
ב. בנוגע לחיבור בין שתי האונות, איך הגיעו לזה? הפרידו למישהו בין שתי האונות וראו שהוא הפך פתאום לחסר דמיון?

 

[חיים פרידמן1]

ולאחר ששוב קראתי את כל תגובותיך

אני בכלל לא בטוח שאנו משתמשים במונחים "חשיבה" / "רצון" באותה המשמעות.
בעיני שני המונחים האלה שייכים לרה"י של ההכרה. אני ממש לא יודע מה קורה אצל יצורים אחרים. פעילות מוחית אינה לא רצון ולא חשיבה. זו פשוט פעילות מוחית.
אני טוען טענה שאיני בטוח שהבנת. טענתי היא הכרתית גרידא. אני טוען שהמודעות לרצון זהה עם הרצון והרוצה. כלומר התודעה היא "אני" רוצה. כלומר התודעה מזוהה עם הרצון והרוצה. כל פעילות אנושית שאינה מודעת אין אני מכנה פעילות אלא התרחשות. בדיוק כמו זרימת הדם בגוף.

 

[אשר אטדגי]

פתחת נכון, וסיימת פחות

רצוני ומודעות לרצוני הם שני דברים נפרדים - רצוני יכול להיות חסר מודעות, אבל הוא עדיין רצוני. אדם הבוחר בערכים מסויימים שהם תוכן חייו, מודע לבחירתו זו. למעשה, לא ייתכן כלל לומר שהוא אינו מודע לבחירה בערכים שהם תוכן חייו, אלא אם כן הוא לא שפוי.

 

[חיים פרידמן1]

והבחירה = פעילות מוחית?

 

[אשר אטדגי]

לא. פעילות השלפוחית (אגב, נראה שאצל מירי רגב זה כך וצ"ע)

 

[חיים פרידמן1]

ז"א, כשאתה טוען בלהט שהרצון אינו תודעה

האם וויכוח סמנטי בינינו או שאתה מכחיש את זה שבהכרה "אני" רוצה. כלומר יש הזדהות של המכיר אם המוכר?
במילים אחרות, האם בשבילך כוונה ורצון שייכים לרה"ר של ההכרה?
כי אם כן, הרי שהוויכוח בינינו הוא "טענו בחטים והודה לו בשעורים".

 

[אשר אטדגי]

אני חוזר ואומר: לעיתים, אני רוצה בדבר ללא שאני מודע אליו כלל

כוונה זה כבר עניין אחר לגמרי. כשאני מתכוון למשהו אני מודע לכוונתי זו. אני פשוט לא מבין, המציאות זרה לך? אתה לא מכיר אנשים (במובן ההכרה, אוקיי) שפועלים ללא כוונה, ואחרים אשר פועלים בכוונת מכוון? מעולם לא נתקלת בסיטואציות שבהן אתה עצמך עשית דבר שלא התכוונת לעשותו, אע"פ שעשייתו העידה על רצונך לעשותו?

 

[חיים פרידמן1]

איך ווייס נישט אויף וואס דו רעדסט

אולי אצל המתנגדים האמונים על "מלומדה". יש פשלות. הכוס לפעמים נופל לי מהיד. אבל ממש לא רציתי שזה יקרה.