תפקידינו כהורים

[Kalla]

אני דווקא חושבת שהיה קורה.

אני חושבת שהילדות שלו הייתה מאוד מתוסכלת ואומללה אם הוא לא יכול היה להגשים את המאוויים הכל כך חזקים ובלתי נשלטים שלו. זה היה גורם נזק כמו כל צורך אמיתי שלא בא על סיפוקו. במיוחד בילדות, כשקשה יותר לדחות סיפוקים ויש פחות הבנה מערכתית של מה אפשרי ומתי, זה היה בעל פוטנציאל לגרום נזק מסוים לנפש רכה. ולגבי מה שכתבת בסוף - ברור שיש גבול להשקעה, השאלה אם באמת מגיעים אליו מחוסר ברירה או שמים אותו באופן מלאכותי כי לא מוכנים לטרוח יותר. אני יודעת שהייתי עושה את כל מה ש-humanly possible. היות ואני ובני משפחתי רק בני אדם, כמובן שקיים גבול, אך לא היינו עוצרים, כך אני מקווה, ולו סנטימטר לפניו.

 

[ציפי ג]

אם כבר

אבא שלך הוא הדוגמא לכך שכאשר הילד מאוד רוצה, התמיכה של ההורים היא פחות אקוטית. הילד יסתדר. אם הוא אובססיבי הוא ימצא את הגרוטאה לפרק, ואת החומרים לשכלל. אם הוא לא מאוד מעוניין, אבל ההורים מאוד מעונינים הוא יהי מאוד מסכן. אם הילד מעונין וההורים מעונינים, כאן מגיעות השאלות הדקיקות של האיזון.

 

[צוציקגדול]

נכון לחלק מהתחומים ומאוד לא לחלק

גדול של התחומים.

 

[Kalla]

אבל לא בכל תחום "הילד יסתדר".

במקרה, בתחום של אבא שלי, התאפשר לו למצוא חומרים הדרושים לעבודתו. אך מה, למשל, אם היעוד של מישהו הוא החלקה על הקרח במדינה שבה לא ניתן פשוט לרדת עם המחליקיים לאגם הקפוא? מישהו צריך לדאוג שהוא יגיע למקום שבו ניתן לערוך אימונים, ולעשות זאת באופן תדיר וסדיר, אולי, למשל אפילו לעבור לגור בראש פינה או קריית שמונה. אותו הדבר עם שחייה, התעמלות אמנותית, מוזיקה, ועוד תחומים רבים שבהם החומרים או הדברים שניתן לעשות לבד בבית הם מאוד מוגבלים במקרה הטוב ולא קיימים כלל במקרה הרע.

 

[ציפי ג]

כפי שאמרתי ללא כחל וסרק

כל תחום הפיתוח הגופני נכנס אצלי לתוך הקטגוריה של : זה נחמד מאוד, ותו לא. לא ג'דוד תחרותי. לא כדורסל תחרותי. לא ריקוד, לא בלט ולא קפוארה. הגוף שלנו הוא כלי. ככלי הוא צריך לעבוד ולעבוד טוב. ספורט תחרותי הוא מקום בו הגוף עובד בד"כ מעל ומעבר לצרכים שלו. מרבית הספורטאים הגדולים סובלים מפציעות למכביר, וגופם מזדקן בטרם עת. הרקדניות המובילות הן סמל ודוגמא לאינסוף בעיות מפרקים. לשם מה אני צריכה שהילד שלי יהי נכה בגיל 40? מה זה יתן לו בדיוק? תהילת הרגע?

 

[נועה לביא]

כמו שאמרתי בשרשור קודם

בגלל דברים כאלה, וגם אחרים, תמיד צריך להיות עם היד על הדופק לגבי המאמן. אני חושבת שה"מרבית" זה דבר שכבר עבר מהעולם, זו פאשלה של מאמן, לא דבר מחויב המציאות.

 

[Kalla]

אבל לא מדובר בך, אלא בו.

מה אם, לרוע מזלך, אחד הילדים שלך הוא יחיד סגולה במקצוע ספורטיבי מסוים ואומר שהוא לא יכול לחיות בלי להגשים את הפוטנציאל שלו בתחום זה וללכת עד הסוף? תמנעי ממנו לממש את ייעודו הטבעי כי את אנטי ספורט תחרותי?

 

[ציפי ג]

לא אמנע

אכוון. לכתחילה אני לא אשתף פעולה עם תחרויות. רוצה לשחק - בכיף. לא לצורך הנצחון.

 

[Kalla]

אבל... אבל... התחרותיות זורמת

בעורקיו, הוא נבנה ממנה. יש אנשים כאלה. שוב, לא מדובר בך ובהעדפות שלך אלא בו ובהעדפות שלו. שום דבר שתגידי לו לא ישנה את העובדה הבסיסית שהילד שלך נולד לנצח בתחרויות ספורט ושאת זה הוא חי ונושם, ובלי זה הוא כבוי ונבול. הוא לא עושה לך דווקא, אלא הולך בעקבות נטיית לב חזקה מכל הפצרה הגיונית. מה תעשי במקרה כזה: תעבירי את המדיניות שלך ותתעקשי עליה בכל מחיר אלא תראי בשלב כלשהו שהילד שלך שונה ממה שציפית ומה שהיית רוצה ואינו מסוגל לוותר על מה שבדמו ותתמכי בו בבחירות שלו, אולי אפילו תעזרי לו (מבחינה כספית ולוגיסטית) להגשמת החלום היחיד שיכול להפוך אותו לאדם שלם ומאושר?

 

[ציפי ג]

אני פשוט לא אהיה שם

לא אקח, לא אוביל, לא אסיע, לא אחזיר לא אעשה ארון לגביעים ולא שום דבר. הוא רוצה משהו שלא מוצא חן בעיני - שיאבק עליו.

 

[Kalla]

קשה לי מאוד להבין זאת.

הרי זה לא שהילד עושה מעשה נפשע או לא מוסרי, הוא בסך הכל מנסה להגשים חלום לגיטימי שבמקרה לא מסתדר עם מה שאת היית בוחרת עבורו. אני חושבת שהתנגדות או אדישות וחוסר תמיכה של הורה בדבר כל כך חשוב ומרכזי עבורו יכול מאוד להזיק לילד מבחינה רגשית ואף ליצור נתק בינו לבינך. לא חבל?

 

[תּמר]

לי נראה שתחרותיות

והשתתפות בתחרויות לא קשורה ממש למיצוי עצמי. בעיני זאת דרך לא נכונה למיצוי עצמי, ולכן אני אישית לא אתן לזה תמיכה פעילה, אלא רק תמיכה פאסיבית. בעיני עדיף שהילד יעשה אותו דבר - אבל לא כדי להתחרות באחרים אלא כדי לספק את עצמו ולמצות את כישוריו. לא נראה לי שזה יכול לגרום נתק ביני לבין הילד, כי בסה"כ הוא גדל באווירה לא תחרותית ומגיל אפס יונק מחלב אימו (

) את חוסר העידוד לתחרות לשם תחרות, בדיוק כמו שאנשים תחרותיים מטמיעים בילדיהם את הרצון להתחרות. כמו שיש אנשים שמוכנים לעשות הכל על מנת להכניס עוד פרוטה לכיסם (המלא/ריק - לא משנה), ויש כאלו שיעשו את המינימום כדי שיכנס לכיסם המינימום להוצאות הנצרכות ובלבד שיהיה להם זמן להנות מתחביבים ללא מטרות רווח. שני הצדדים נוקטים בדרכים שמתאימות להם, וכנראה לא יבינו אחד את הגישה של השני.

 

[ציפי ג]

מעשים לא מוסרים ונפשעים

אינם הדברים היחידים שאני מסתיגת מהם. אני חושבת שילד בגיל 5 6 גיל בו מתחילים לאמן ספורטאים מוכשרים, הוא גיל בו הורים בהחלט מטווים את הדרך שהילדים ילכו בה, והם יכולים לנתב את התחרותיות של הילד למחוזות שיותר מוצאים חן בעיניהם מאשר ספורט.

 

[לורליי43]

ואין פרופורציה בין מס' הילדים

שהנושא באמת בדמם, לעומת אלה שהנושא "בדם הוריהם"... כמו שכתבת- ההורים מטווים את הדרך.

 

[Kalla]

אבל למה את מתעקשת לחזור

למשהו שמראש אמרתי שזה לא המקרה? אמרתי שנניח שהמקרה הוא שזה בפירוש בדמו של הילד. יש אנשים כאלה. הם מעטים, נכון, ואני מאוד מקווה שילדיי לא יהיו ביניהם, אבל גם אם כן, ואני אראה שזה מה שעושה אותם מאושרים בחיים, האושר שלהם יהיה לי יותר חשוב מהעקרונות שלי.

 

[לורליי43]

כי זה בפרוש ענין של פרשנות

ויכול להיות הורה שיגיד בדיוק כמוך, אבל בפועל הענין יהיה בדמו ולא בדמו של הילד.

 

[Kalla]

אבל שוב, אני לא יודעת איך להסביר

זאת טוב יותר, אבל אני מדברת כרגע ברמה התיאורטית, שבה אין כל ספק שהרצון הוא של הילד. נגיד שהוא זה שהבהיר לך בצורה חד משמעית שזה מה שנותן משמעות ואושר לחייו. (ברור שהורים יכולים לטעות בפרשנות בכל תחום בחיים ובחינוך, אך אני כרגע מנסה לבודד משתנים כדי להבין את העניין מבחינה עקרונית). מה אז?

 

[לורליי43]

באמת קשה לי להתייחס לזה כי זה כל כך

תאורטי. מה שאני יכולה לחשוב, שיכול להיות שיש בזה משהו גנטי (כמו אצל צוציק למשל)- ושזה לא "יפול" על סתם משפחה, ואז לא תהיה בעיה. אני מניחה גם שאז הילד יהיה מוכן להרבה מאוד השקעה מצידו. שוב, במקרים הנדירים האלה- באמת אין לי מושג.

 

[Kalla]

ראיתי פעם סרט על ילד שהמונח המקצועי

לתסמונת שהוא לקה בה הוא "SAVANT". הילד הזה סבל מנכות פיזית ואף מפיגור כלשהו ו/או אוטיזם, פרט לזמנים שבהם הוא ניגן, שאז היה נראה שכל מגבלותיו נעלמות כלא היו. הוא היה גאון בנגינה ודרך המוזיקה הוא הצליח לבטא רגשות שלא הייתה לו כל יכולת לבטא בחיי היומיום. אמו, חד הורית כפרית ענייה ופשוטה, אך חכמה, הביאה אותו ואת אחיו (הנורמלי) לעיר גדולה שבה היה בית ספר מיוחד שאליו היא רצתה להכניס אותו כי היא הבינה שזו הדרך היחידה שבה יוכל להתקדם בחיים ולהיות מאושר. תחילה לא היו מוכנים להכניסו לבית הספר ובינתיים המשפחה, ובמיוחד האם, עברה תלאות נוראיות כדי להתפרנס ולהתקיים בדוחק. לאחר מאבקים רבים היא הצליחה לגרום שיקבלו אותו וראו כמה טוב זה עשה לאותו ילד ולחייהם כמשפחה. היה כתוב שזה סרט המבוסס על סיפור אמיתי, אם כי אני מניחה שפרטים רבים, ואולי גם חשובים, שונו לטובת עיבודו למסכים.

 

[לורליי43]

סיטואציה קשה

לא פעם, הורים לילדים עם קושי או מוגבלות כזו, שממילא הופכת את כל חיי המשפחה על פיהם ואין ממש סיכוי לחיים רגילים- עושים המון כדי להביא את אותם ילדים למצב שבו יוכלו לתפקד. נדרשות תעצומות גוף ונפש, אבל חיים נורמלים אין שם.