תפקידינו כהורים
- פותח הנושא לורליי43
- פורסם בתאריך
יש לי תשובה והיא קצת ארוכה
פתחת פה נושא מענין, ולדעתי גם חשוב. אתחיל עם סיפור - אני מכירה ילדה שהיתה מוזיקאית מוכשרת. כל כך מוכשרת שהמורה שלה לפסנתר אמרה ש"לתלמידה כזאת היא חיכתה 20 שנה". המורה הציעה להורים שהילדה תעבור לגור אצלה בבית כי "ככה היא תנשום מוזיקה ותתפתח הרבה יותר". ההורים סירבו, ולדעתי הם צדקו. היום הילדה כבר לא ילדה, מנגנת בפסנתר, אבל לא תראו אותה בקונצרטים. אפשר לומר שההורים פגעו ביכולתה של הילדה להתקדם, וחסמו אותה, ועשו לה עוול. אני רואה את זה קצת אחרת. ילד "נושם" את האוויר שיש בבית. בית שנושם תחרותיות, ייקח את הילד בכיוון הזה ויעשה הכל כדי לקדם אותו. בית שנושם דברים אחרים - יעביר לילד קני מידה אחרים. ילד ספורטאי (או אמן, או מוזיקאי, או גאון) צריך הרבה "גב" בבית. זה לא השאלה אם מסיעים אותו לתחרויות או לא, זאת שאלה רחבה יותר - מבינים את מה שהוא עושה? את ההישגים שהוא משיג? שמחים בשמחתו? עצובים כשהוא נכשל? ועוד ועוד. יש צורך במגוייסות מלאה לעניין. במקרה של צוציקגדול - זה יקרה, כי יש לאב מוטיבציה לעזור ולסייע, ועם קצת מאמץ גם שאר המשפחה תתגייס. מה קורה אצלי? אני לא מעודדת תחרותיות. אני לא מעודדת הישגיות. אפשר לומר אפילו שאני מעודדת בינוניות. לדעת במאמץ שילד משקיע במעבר מה-80 ל- 100 הוא יכול לפתח תחום אחר ולהגיע גם בו ל- 80, וכך הוא פיתח אצלו שני תחומים טובים (למרות שאין לו מדליה באף אחד מהם). בכל זאת הבן שלי ירש מאביו את ההתלהבות השחמט, ואת הכישרון. וכאן אני רואה עד כמה חשוב שגם ההורה "יחייה" את התחום לפחות כמו הילד, אם לא יותר. האבא הוא שמודע לתחרויות, לאימונים, להצלחות, לכישלונות, לניתוח הדברים. האבא (או האמא) צריכים להיות עוזרי מאמן, אם לא יותר מזה, על מנת להצליח. אני מנסה לאזן את הנושא ע"י דחיפה לתחומים נוספים, ולכן חשובים לי המקהלה וחוג הג'ודו. גם אם הבית נושם את עניין התחרותיות ככלל, ואת התחום המסויים כפרט, צריך לזכור שיש עוד אנשים בבית. לגבי ההורים - כבר אמרתי שזה תלוי בסדרי העדיפויות שלהם ואם הם בחרו ללכת על זה - כנראה שהחידק גם זורם בדמם. לגבי שאר הילדים זו בעיה קשה יותר, כי הם בהכרח ישלמו את המחיר. אי אפשר לדחוף שני תחומים שונים או יותר, ואם ילדם נוספים הולכים לאותו תחום שאחיהם הצטין בו - עלולה להיווצר תחרות לא בריאה בין האחים. רמת ההשקעה בילד ספורטאי אינה דומה להשקעה בילד עם קשיי קשב וריכוז או קשיי למידה. היא דומה להשקעה בילד פגוע מוחית או אוטיסט. צריך לסובב את כל הבית סביבו.
פתחת פה נושא מענין, ולדעתי גם חשוב. אתחיל עם סיפור - אני מכירה ילדה שהיתה מוזיקאית מוכשרת. כל כך מוכשרת שהמורה שלה לפסנתר אמרה ש"לתלמידה כזאת היא חיכתה 20 שנה". המורה הציעה להורים שהילדה תעבור לגור אצלה בבית כי "ככה היא תנשום מוזיקה ותתפתח הרבה יותר". ההורים סירבו, ולדעתי הם צדקו. היום הילדה כבר לא ילדה, מנגנת בפסנתר, אבל לא תראו אותה בקונצרטים. אפשר לומר שההורים פגעו ביכולתה של הילדה להתקדם, וחסמו אותה, ועשו לה עוול. אני רואה את זה קצת אחרת. ילד "נושם" את האוויר שיש בבית. בית שנושם תחרותיות, ייקח את הילד בכיוון הזה ויעשה הכל כדי לקדם אותו. בית שנושם דברים אחרים - יעביר לילד קני מידה אחרים. ילד ספורטאי (או אמן, או מוזיקאי, או גאון) צריך הרבה "גב" בבית. זה לא השאלה אם מסיעים אותו לתחרויות או לא, זאת שאלה רחבה יותר - מבינים את מה שהוא עושה? את ההישגים שהוא משיג? שמחים בשמחתו? עצובים כשהוא נכשל? ועוד ועוד. יש צורך במגוייסות מלאה לעניין. במקרה של צוציקגדול - זה יקרה, כי יש לאב מוטיבציה לעזור ולסייע, ועם קצת מאמץ גם שאר המשפחה תתגייס. מה קורה אצלי? אני לא מעודדת תחרותיות. אני לא מעודדת הישגיות. אפשר לומר אפילו שאני מעודדת בינוניות. לדעת במאמץ שילד משקיע במעבר מה-80 ל- 100 הוא יכול לפתח תחום אחר ולהגיע גם בו ל- 80, וכך הוא פיתח אצלו שני תחומים טובים (למרות שאין לו מדליה באף אחד מהם). בכל זאת הבן שלי ירש מאביו את ההתלהבות השחמט, ואת הכישרון. וכאן אני רואה עד כמה חשוב שגם ההורה "יחייה" את התחום לפחות כמו הילד, אם לא יותר. האבא הוא שמודע לתחרויות, לאימונים, להצלחות, לכישלונות, לניתוח הדברים. האבא (או האמא) צריכים להיות עוזרי מאמן, אם לא יותר מזה, על מנת להצליח. אני מנסה לאזן את הנושא ע"י דחיפה לתחומים נוספים, ולכן חשובים לי המקהלה וחוג הג'ודו. גם אם הבית נושם את עניין התחרותיות ככלל, ואת התחום המסויים כפרט, צריך לזכור שיש עוד אנשים בבית. לגבי ההורים - כבר אמרתי שזה תלוי בסדרי העדיפויות שלהם ואם הם בחרו ללכת על זה - כנראה שהחידק גם זורם בדמם. לגבי שאר הילדים זו בעיה קשה יותר, כי הם בהכרח ישלמו את המחיר. אי אפשר לדחוף שני תחומים שונים או יותר, ואם ילדם נוספים הולכים לאותו תחום שאחיהם הצטין בו - עלולה להיווצר תחרות לא בריאה בין האחים. רמת ההשקעה בילד ספורטאי אינה דומה להשקעה בילד עם קשיי קשב וריכוז או קשיי למידה. היא דומה להשקעה בילד פגוע מוחית או אוטיסט. צריך לסובב את כל הבית סביבו.
לא מסכימה איתך בכלל
שזו שאלה של חינוך לתחרתיות כן או לא. זו שאלה של צורך של הילד. אם יעודו של הילד להיות ספורטאי, מוזיקאי, מתמתקאי או כל דבר אחר ברמה בינלאומית, אסור לנו, לדעתי, לעמוד בדרכו ולהעמיד את העקרונות שלנו מעל לצרכים האישיים שלו ולייעוד שלו בקשר לדוגמא ספציפית, לגבי לעבור לגור אצל המורה - בחיים לא הייתי מסכימה (עד גיל מסוים, כמובן, ואז רק אם הילד בעצמו רוצה בכך) וגם לא רואה שום צורך בכך. כן הייתי עוברת לגור בקרבת המורה, כן הייתי מסיעה בכל זמן ושעה שאצטרך, כן הייתי מזמינה את המורה אלינו הביתה במקרה הצורך. ברוב המקרים אפשר למצוא פתרון גמיש, שמצד אחד יאפשר לילד להתקדם במידה שעונה על צרכיו ומצד שני לא יהרוס את חיי המשפחה.
שזו שאלה של חינוך לתחרתיות כן או לא. זו שאלה של צורך של הילד. אם יעודו של הילד להיות ספורטאי, מוזיקאי, מתמתקאי או כל דבר אחר ברמה בינלאומית, אסור לנו, לדעתי, לעמוד בדרכו ולהעמיד את העקרונות שלנו מעל לצרכים האישיים שלו ולייעוד שלו בקשר לדוגמא ספציפית, לגבי לעבור לגור אצל המורה - בחיים לא הייתי מסכימה (עד גיל מסוים, כמובן, ואז רק אם הילד בעצמו רוצה בכך) וגם לא רואה שום צורך בכך. כן הייתי עוברת לגור בקרבת המורה, כן הייתי מסיעה בכל זמן ושעה שאצטרך, כן הייתי מזמינה את המורה אלינו הביתה במקרה הצורך. ברוב המקרים אפשר למצוא פתרון גמיש, שמצד אחד יאפשר לילד להתקדם במידה שעונה על צרכיו ומצד שני לא יהרוס את חיי המשפחה.
לדעתי, פשוט אין כל אפשרות
לענות על השאלה הזאת באופן תיאורטי. יש אנשים מיוחדים, שכל משמעות החיים עבורם היא המשהו הזה שהם נולדו לעשות. לא משנה למה תנסי לחנך ואילו פשרות להציע - הם אף פעם לא יהיו שלמים ומאושרים, ואף להפך, אם לא תעשי הכל כדי לאפשר להם להיות מי שהם מרגישים צורך להיות. אם הייתי רואה שילד כזה סובל והפתרון הוא אפילו להרחיקו ממני כדי שירגיש מאושר (למשל, פנימייה ללימוד בלט - סתם דוגמא מטורפת), כנראה שהייתי הולכת על זה. אבל כאן באמת מדובר במקרים קיצוניים ונדירים, שבהם מצד אחד הילד הוא באמת מאוד יוצא דופן ומצד שני אין כל תנאים בבית להיענות לצרכים שלו במידה מספקת, וברוב המקרים, כאמור, ניתן למצוא פתרון סביר מבלי לשבור את כל הכלים והכללים.
לענות על השאלה הזאת באופן תיאורטי. יש אנשים מיוחדים, שכל משמעות החיים עבורם היא המשהו הזה שהם נולדו לעשות. לא משנה למה תנסי לחנך ואילו פשרות להציע - הם אף פעם לא יהיו שלמים ומאושרים, ואף להפך, אם לא תעשי הכל כדי לאפשר להם להיות מי שהם מרגישים צורך להיות. אם הייתי רואה שילד כזה סובל והפתרון הוא אפילו להרחיקו ממני כדי שירגיש מאושר (למשל, פנימייה ללימוד בלט - סתם דוגמא מטורפת), כנראה שהייתי הולכת על זה. אבל כאן באמת מדובר במקרים קיצוניים ונדירים, שבהם מצד אחד הילד הוא באמת מאוד יוצא דופן ומצד שני אין כל תנאים בבית להיענות לצרכים שלו במידה מספקת, וברוב המקרים, כאמור, ניתן למצוא פתרון סביר מבלי לשבור את כל הכלים והכללים.
תראי זה מוקדם לדעת אבל אין לי
ספק שאם הוא יתחיל ויילך לו ונעודד את זה זה יכול להפוך למשהו שואב (ואם גם אני אחדש את הפעילות שלי, אין לי ספק שהוא יישאב). עכשיו לגבי: גדלתי ליד הים, אבי התחיל להפליג וצירף אותי לשייט, הפלגנו בחורף ובקיץ בסתיו ובאביב, כאשר בגרתי לנער, הוא קנה לי גלשן רוח, למדתי גלישה מחוברת מצויירת בגרמנית, גלשתי בכל תנאי מזג אוויר (ואני מדבר על סופות חורף מפחידות), מעבר לקניית הגלשן הראשונית אבי לא עודד אותי לא עזר לי לא דחף אותי. עשיתי דברים מוטרפים לגמרי על גלשן רוח (כמו הפלגת שארם-אילת, תל-רודאן שזה עזה ראש-הנקרא, התחרתי, זכיתי במקומות ראשונים, נסעתי בטרמפים לתחרויות עם גלשן רוח, ללא ציוד נורמלי, גלשן כבד ומיושן, ללא אביזרי עזר וזכיתי. בצבא עשיתי דברים עוד יותר מוטרפים. עליתי על מטוסים לחו"ל עם גלשן מתחת לבית השחי כשעוד לא ידעו מה זה הלוח הזה. נשאבתי ועכשיו אני בירושלייים, שפוי לחלוטין. אני חושב שעם קצת עזרה, קצת עידוד הייתי מגיע למיצוי ולסיפוק בתחום - לא הרבה דרך אגב.
ספק שאם הוא יתחיל ויילך לו ונעודד את זה זה יכול להפוך למשהו שואב (ואם גם אני אחדש את הפעילות שלי, אין לי ספק שהוא יישאב). עכשיו לגבי: גדלתי ליד הים, אבי התחיל להפליג וצירף אותי לשייט, הפלגנו בחורף ובקיץ בסתיו ובאביב, כאשר בגרתי לנער, הוא קנה לי גלשן רוח, למדתי גלישה מחוברת מצויירת בגרמנית, גלשתי בכל תנאי מזג אוויר (ואני מדבר על סופות חורף מפחידות), מעבר לקניית הגלשן הראשונית אבי לא עודד אותי לא עזר לי לא דחף אותי. עשיתי דברים מוטרפים לגמרי על גלשן רוח (כמו הפלגת שארם-אילת, תל-רודאן שזה עזה ראש-הנקרא, התחרתי, זכיתי במקומות ראשונים, נסעתי בטרמפים לתחרויות עם גלשן רוח, ללא ציוד נורמלי, גלשן כבד ומיושן, ללא אביזרי עזר וזכיתי. בצבא עשיתי דברים עוד יותר מוטרפים. עליתי על מטוסים לחו"ל עם גלשן מתחת לבית השחי כשעוד לא ידעו מה זה הלוח הזה. נשאבתי ועכשיו אני בירושלייים, שפוי לחלוטין. אני חושב שעם קצת עזרה, קצת עידוד הייתי מגיע למיצוי ולסיפוק בתחום - לא הרבה דרך אגב.
צורך קיומי?לא הגזמנו קצת? ../images/Emo13.gif
צורך קיומי זה אהבה וחום ואוכל ומים ובמעגל הבא גם חינוך. הבכור שלי מאד מוכשר מוסיקלית. לא ידעתי עד שהובא לידיעתי ע"י מוריו למוזיקה בבי"ס תחת ההגדרה "זה ילד של מוזיקה - כל כולו, הוא חי את זה, הוא נושם את זה זה הוא". לא ידעתי עד כמה עד שקראו לי בביה"ס וסיפרו לי שיצרו עבורו תכנית מיוחדת, שמייעדים אותו לתיכון עם מגמה מצליחה במיוחד במוזיקה, שרוצים שימשיך אח"כ לרימון... הילד אוהב את זה, מוכשר בזה, מצליח בזה. אנחנו עושים מה שאפשר. השגנו שיעורים במחיר שאפשר לעמוד בו, השגנו כלי באותה מסגרת, נשיג מלגה אם אותן מסגרות לימוד יספקו אותנו אקדמית, נאפשר לו את ה"זורם בדמו" הזה עד כמה שאפשר בלי שיבוא על חשבון לימודים ועתיד. אולי הוא גאון מוזיקלי, אולי אחותו באמת כשרון בתאטרון ומחול כפי שמציינים מוריה. אולי. אני לא אעמוד בדרכם לטיפוח ה"הובי". כן, הובי. אני אדם בוגר ויודעת שמהובים כאלה לא מתקיימים. אני המבוגר האחראי שיודע שעם כל ה"צורך הקיומי" - מחובתי לספק להם קודמקול חינוך ועתיד וגם העשרה והרחבת אופקים ועידוד בכל אשר ירצו. אבל את סדרי העדיפויות אני קובעת. כשיש "מיוחדים" (קונצרטים מחוץ לעיר וכד') שותפים גם אחיו ואחותו להתרגשות. כשלנסיכה היה אותו הדבר עם מחול הפכו הופעותיה לאותו "אירוע משפחתי" גם עבורו - הם שותפים זה למאמציו של זה, זה להתרגשותו של זה, גאים זה בזה. מרצונם הם מפרגנים זה לזה למרות הקנאה, והיא שם.
צורך קיומי זה אהבה וחום ואוכל ומים ובמעגל הבא גם חינוך. הבכור שלי מאד מוכשר מוסיקלית. לא ידעתי עד שהובא לידיעתי ע"י מוריו למוזיקה בבי"ס תחת ההגדרה "זה ילד של מוזיקה - כל כולו, הוא חי את זה, הוא נושם את זה זה הוא". לא ידעתי עד כמה עד שקראו לי בביה"ס וסיפרו לי שיצרו עבורו תכנית מיוחדת, שמייעדים אותו לתיכון עם מגמה מצליחה במיוחד במוזיקה, שרוצים שימשיך אח"כ לרימון... הילד אוהב את זה, מוכשר בזה, מצליח בזה. אנחנו עושים מה שאפשר. השגנו שיעורים במחיר שאפשר לעמוד בו, השגנו כלי באותה מסגרת, נשיג מלגה אם אותן מסגרות לימוד יספקו אותנו אקדמית, נאפשר לו את ה"זורם בדמו" הזה עד כמה שאפשר בלי שיבוא על חשבון לימודים ועתיד. אולי הוא גאון מוזיקלי, אולי אחותו באמת כשרון בתאטרון ומחול כפי שמציינים מוריה. אולי. אני לא אעמוד בדרכם לטיפוח ה"הובי". כן, הובי. אני אדם בוגר ויודעת שמהובים כאלה לא מתקיימים. אני המבוגר האחראי שיודע שעם כל ה"צורך הקיומי" - מחובתי לספק להם קודמקול חינוך ועתיד וגם העשרה והרחבת אופקים ועידוד בכל אשר ירצו. אבל את סדרי העדיפויות אני קובעת. כשיש "מיוחדים" (קונצרטים מחוץ לעיר וכד') שותפים גם אחיו ואחותו להתרגשות. כשלנסיכה היה אותו הדבר עם מחול הפכו הופעותיה לאותו "אירוע משפחתי" גם עבורו - הם שותפים זה למאמציו של זה, זה להתרגשותו של זה, גאים זה בזה. מרצונם הם מפרגנים זה לזה למרות הקנאה, והיא שם.
לא תנבל כפרה, תיבול אולי...
וגם זה מן הסתם לא, כי אני אשקיע עד כמה שנראה לי נכון, הילד עצמו ייתן את כל מה שנשמתו חפצה, ובהמשך, כבוגר, כשיתפנה לעניין מחובותיו בתיכון/צבא - יהיה חופשי בעידודי המלא - להגשים אתת משאלות ליבו. לא מדובר על לאסור, מדובר על כמה "פוש" וגב יקבל ממני למשהו שגם ככה "בוער בעצמותיו". והתשובה היא - יקבל, לא אאסור - אבל את סדרי העדיפויות להשקעה אני קובעת - כאם לעוד ילדים וכמי שבידיה ה"מנדט" לתת לו כלים לעתיד מנקודת המבט של אדם בוגר המסוגל לראות לטווח ארוך.
וגם זה מן הסתם לא, כי אני אשקיע עד כמה שנראה לי נכון, הילד עצמו ייתן את כל מה שנשמתו חפצה, ובהמשך, כבוגר, כשיתפנה לעניין מחובותיו בתיכון/צבא - יהיה חופשי בעידודי המלא - להגשים אתת משאלות ליבו. לא מדובר על לאסור, מדובר על כמה "פוש" וגב יקבל ממני למשהו שגם ככה "בוער בעצמותיו". והתשובה היא - יקבל, לא אאסור - אבל את סדרי העדיפויות להשקעה אני קובעת - כאם לעוד ילדים וכמי שבידיה ה"מנדט" לתת לו כלים לעתיד מנקודת המבט של אדם בוגר המסוגל לראות לטווח ארוך.
זאת אומרת שאם יהיו לו מבחן
בהיסטוריה ומבחן ברימון באותו יום ולשניהם הוא צריך להשקיע 20 שעות אימון/למידה את תגידי לו שבתוך הורה את מחליטה שמבחן בהיסטוריה יותר חשוב? פה מחקתי הרבה או_ים, או שתחשבי בליבך הרי פריק להיסטוריה הוא לא יהיה, אבל אולי אמן ג'אז כן יהיה. (אני אגיד לו שגם היסטוריה חשוב אבל אצפה שיתכונן ביחס של 2 ל-8 ולמחרת אשאל לגבי המבחן ברימון קודמכל...)
בהיסטוריה ומבחן ברימון באותו יום ולשניהם הוא צריך להשקיע 20 שעות אימון/למידה את תגידי לו שבתוך הורה את מחליטה שמבחן בהיסטוריה יותר חשוב? פה מחקתי הרבה או_ים, או שתחשבי בליבך הרי פריק להיסטוריה הוא לא יהיה, אבל אולי אמן ג'אז כן יהיה. (אני אגיד לו שגם היסטוריה חשוב אבל אצפה שיתכונן ביחס של 2 ל-8 ולמחרת אשאל לגבי המבחן ברימון קודמכל...)
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.