תקשיבו בבקשה, אני צריכה חיזוק../images/Emo182.gif
טוב, אז החלטתי להיות גלויה כמו נטלי, אז בבקשה: החיים שלי נראים ממוצעים, ממוצעים מאוד. בית-ספר, החבר'ה, האינטרנט וכו'... אבל זה לא ככה; בתקופה האחרונה, ולא רק, אני די סובלת. תבינו, אני בחוג דרמה ותאטרון כבר 5 שנים, השתתפתי והתפרסמתי בהרבה דברים, אני טובה מאוד במשחק, אבל איכשהו אני לא מרוצה. יש לי חברה שם, איזו בר אחת. היא היתה חברה מאוד טובה שלי בכיתה ט' ו-ח', ב-2 השנים שעברו. אבל עכשיו זה שונה - היא החלה להיות פאקצה מעל הרמה, כזאת Wanna be, 'רוצה להיות'. ביחד עם זאת, היא החלה לגלות את כל הסודות שלי, התחילה להגיד 'שמעת עליה? איזה מכוערת פחד....' שזה במקרה היה המשפט שבגיל 10 קבענו שלא נגיד אותו יותר בחיים (וגם קבענו שבחיים לא נגיד 'בחיים לא', חחח...). היא תפסה את החבר שלי, ובגדה בו. עדיין, היא מקובלת מאוד. בכלמקרה, היתה לי חברה, לא שיש לי, היתה לי. עכשיו אני מסתובבת כמו סתומה, מנסה לחפש דבר אחד יחיד ומיוחד שישמח אותי בחיים שלי. לפני כחודש אובחנתי כבעלת תסמונת אחת (ששכחתי איך קוראים לה) שיש לי לפעמים טיקים (אני קופצת כמו משוגעת למשך עד דקה). אני נמצאת בטיפול, שבו כל כמה ימים מזריקים לי חומר מיוחד (שלי בעצמי אין מושג מהו) למשך כל החיים. לפני כשבוע הודעתי על כאב ראש חזק שמתרחש אצלי כבר שנה, אך ככל שהזמן חולף לו, הכאב מתגבר ונהיה עצוב וכואב יותר. אובחנתי ונבדקתי, וכראו שיש לי גידול מוחי. אל תדאגו, זה לא גידול ממאיר (ז"א גידול שמתפשט בכל הגוף), אלא רק גידול שיש להסירו ולקחת גלולות משככי כאבים במשך כחודש. כבר שנתיים אני פסימית נורא, לא יודעת למה. כבר אמרה לי הפסיכולוגית שזה גיל ההתבגרות, אבל זה לא. ככל הידוע לרופא הבודק, הוא אמר שכל מי שיש לו את התסמונת שיש לי הנ"ל, לא עובר את גיל ההתבגרות כפי שצריך; השינוי הפיסי מתחיל להתרחש בגיל מאוחר יותר, בערך בגיל 16, עוד שנה, והשינוי הנפשי בכלל לא מתחיל. אני כבר חמישה שנים בחוג לדרמה ותאטרון, שלושה שנים בחוג טניס ושנה בחוג ריקוד ופיתוח קול. בטניס עשיתי הפסקה בגלל הגידול המוחי שלי, בריקוד התעלפתי כפעמיים, הוסעתי לבית החולים בניידת חירום והיו לי טיקים נוראיים. בפיתוח-קול הקול שלי נגמר לעיתים תכופות, הרופא התסמונתי אמר שזה בגלל התסמונת שלי, וכאב הראש שלי מתגבר (לכל הבורים בעולם - כששרים, מתחילה להיות קצת סחרחורונת והראש מתחיל לזמזם לו, ובמקרה שלי בראשי יש גידול מוחי). חוג הדרמה הוא בעצם החוג היחיד שאני עדיין לומדת ונהנית ללא טיקים כרוניים, כאב ראש גדול וגידול מוחי מעצבן. לכן אפשר להסיק שהחיים שלי בחרא - הפרספקטיבה הפסיכולוגית והנפשית שלי לא משהו, והמבט הגופני שלי מפחיד. לכן, אני מבקשת חיזוק מכם. אני מבקשת שתנסו איכשהו לחזק אותי וללמד אותי איזה עולם נפלא יש בחוץ, קשה לי לסבול עוד את החיים. לא, אני לא אתאבד, אם כבר עדיף רצח ממבט שני מאשר התאבדות עצמית. אני פשוט מנסה לחיות חיים נורמליים, והפסיכולוגית שלי לא ממש עוזרת. אודה לכם אם תעזרו לי, SiM GirL ה'מאושרת'.
טוב, אז החלטתי להיות גלויה כמו נטלי, אז בבקשה: החיים שלי נראים ממוצעים, ממוצעים מאוד. בית-ספר, החבר'ה, האינטרנט וכו'... אבל זה לא ככה; בתקופה האחרונה, ולא רק, אני די סובלת. תבינו, אני בחוג דרמה ותאטרון כבר 5 שנים, השתתפתי והתפרסמתי בהרבה דברים, אני טובה מאוד במשחק, אבל איכשהו אני לא מרוצה. יש לי חברה שם, איזו בר אחת. היא היתה חברה מאוד טובה שלי בכיתה ט' ו-ח', ב-2 השנים שעברו. אבל עכשיו זה שונה - היא החלה להיות פאקצה מעל הרמה, כזאת Wanna be, 'רוצה להיות'. ביחד עם זאת, היא החלה לגלות את כל הסודות שלי, התחילה להגיד 'שמעת עליה? איזה מכוערת פחד....' שזה במקרה היה המשפט שבגיל 10 קבענו שלא נגיד אותו יותר בחיים (וגם קבענו שבחיים לא נגיד 'בחיים לא', חחח...). היא תפסה את החבר שלי, ובגדה בו. עדיין, היא מקובלת מאוד. בכלמקרה, היתה לי חברה, לא שיש לי, היתה לי. עכשיו אני מסתובבת כמו סתומה, מנסה לחפש דבר אחד יחיד ומיוחד שישמח אותי בחיים שלי. לפני כחודש אובחנתי כבעלת תסמונת אחת (ששכחתי איך קוראים לה) שיש לי לפעמים טיקים (אני קופצת כמו משוגעת למשך עד דקה). אני נמצאת בטיפול, שבו כל כמה ימים מזריקים לי חומר מיוחד (שלי בעצמי אין מושג מהו) למשך כל החיים. לפני כשבוע הודעתי על כאב ראש חזק שמתרחש אצלי כבר שנה, אך ככל שהזמן חולף לו, הכאב מתגבר ונהיה עצוב וכואב יותר. אובחנתי ונבדקתי, וכראו שיש לי גידול מוחי. אל תדאגו, זה לא גידול ממאיר (ז"א גידול שמתפשט בכל הגוף), אלא רק גידול שיש להסירו ולקחת גלולות משככי כאבים במשך כחודש. כבר שנתיים אני פסימית נורא, לא יודעת למה. כבר אמרה לי הפסיכולוגית שזה גיל ההתבגרות, אבל זה לא. ככל הידוע לרופא הבודק, הוא אמר שכל מי שיש לו את התסמונת שיש לי הנ"ל, לא עובר את גיל ההתבגרות כפי שצריך; השינוי הפיסי מתחיל להתרחש בגיל מאוחר יותר, בערך בגיל 16, עוד שנה, והשינוי הנפשי בכלל לא מתחיל. אני כבר חמישה שנים בחוג לדרמה ותאטרון, שלושה שנים בחוג טניס ושנה בחוג ריקוד ופיתוח קול. בטניס עשיתי הפסקה בגלל הגידול המוחי שלי, בריקוד התעלפתי כפעמיים, הוסעתי לבית החולים בניידת חירום והיו לי טיקים נוראיים. בפיתוח-קול הקול שלי נגמר לעיתים תכופות, הרופא התסמונתי אמר שזה בגלל התסמונת שלי, וכאב הראש שלי מתגבר (לכל הבורים בעולם - כששרים, מתחילה להיות קצת סחרחורונת והראש מתחיל לזמזם לו, ובמקרה שלי בראשי יש גידול מוחי). חוג הדרמה הוא בעצם החוג היחיד שאני עדיין לומדת ונהנית ללא טיקים כרוניים, כאב ראש גדול וגידול מוחי מעצבן. לכן אפשר להסיק שהחיים שלי בחרא - הפרספקטיבה הפסיכולוגית והנפשית שלי לא משהו, והמבט הגופני שלי מפחיד. לכן, אני מבקשת חיזוק מכם. אני מבקשת שתנסו איכשהו לחזק אותי וללמד אותי איזה עולם נפלא יש בחוץ, קשה לי לסבול עוד את החיים. לא, אני לא אתאבד, אם כבר עדיף רצח ממבט שני מאשר התאבדות עצמית. אני פשוט מנסה לחיות חיים נורמליים, והפסיכולוגית שלי לא ממש עוזרת. אודה לכם אם תעזרו לי, SiM GirL ה'מאושרת'.
