דיאלוגים חד מימדיים,
ודברים חד מימדיים בכלל, הם דברים שבהם מה שיש זה כל מה שיש. דיאלוגים חד מימדיים הם דיאלוגים שבהם מה שנאמר זה כל מה שנאמר. שורה חד מימדית בדיאלוג אומרת את הכוונה של המדבר. אני נכנס לחדר שלי, רואה שאחותי השתלטה על המחשב, ורוצה לסלק אותה: "עופי מהחדר, סתומה," אז השורה הזאת היא חד מימדית. אין לה עומק. אין לה עוד מימד. אין לה מעוף. אין לה כלום. היא בקושי מצדיקה את האורך של השורה. אם היא לא רוצה לקום ואומרת "לא רוצה", גם השורה הזאת חד מימדית. אין בה שום דבר. הייתי יכול לכתוב אלף שורות אחרות שהמלים "לא רוצה" לא מופיעות בהן ועדיין יגידו "לא רוצה". קל להגיד "לא רוצה" בלי להגיד "לא רוצה". כתוצאה מכך, השורה שלה היא שורה מבוזבזת, כי באותו מקום ובאותו מחיר ומבלי שאני מאבד אינפורמציה, הייתי יכול להכניס עוד אינפורמציה. אינפורמציה על מי היא, על איך היא מתנהגת, או אפילו מידע על משהו אחר. כל זמן שמשמעות הפעולה שלה היה אומר "לא רוצה". אם בתמורה אני אחר כך אתחיל לצעוק "קומי ועכשיו!", הרי שככותב דיאלוגים פישלתי בגדול. למה? כי כבר אמרתי את זה, כי בדיוק אותו הטקסט כבר נאמר, כי בדיוק אותה הפעולה כבר נעשתה. בזבזתי שורה, בזבתי ניר, בזבזתי את זמן הקוראים, וסביר שגם עייפתי אותם. במקום לחזור על אותו דבר שוב, הייתי יכול לגוון, לשנות, להתקדם, וכן הלאה. הייתי יכול לכתוב שורה ש*לא* אומרת את הפעולה אבל פועלת את הפעולה, ובכך הייתי יכול להוסיף רובד טקסטואלי נוסף, עוד מידע, על הדמות, על מה שקרה, על מה שיקרה, על הכוונות - כל מני דברים. ה*פעולה* שכרגע נאמרת בטקסט נעשית באמצעות ה*פעולה* ולא הטקסט. העובדה שאת משתמשת בטקסט כדי להגיד משהו שכבר אמרת היא עבודה מלוכלכת, מיותרת, חד מימדית. את לא השתמשת בכל הכלים שעמדו לרשותך ורואים את זה על הטקסט שכתבת. ואם אחותי תגיד "כבר אמרתי לך שלא" - אז כל מה שאמרתי בפיסקה הקודמת נכון גם פה. הנה, אני אעתיק ואדביק, ותראי שלא אצטרך לשנות מילה: שככותב דיאלוגים פישלתי בגדול. למה? כי כבר אמרתי את זה, כי בדיוק אותו הטקסט כבר נאמר, כי בדיוק אותה הפעולה כבר נעשתה. בזבזתי שורה, בזבתי ניר, בזבזתי את זמן הקוראים, וסביר שגם עייפתי אותם. במקום לחזור על אותו דבר שוב, הייתי יכול לגוון, לשנות, להתקדם, וכן הלאה. הייתי יכול לכתוב שורה ש*לא* אומרת את הפעולה אבל פועלת את הפעולה, ובכך הייתי יכול להוסיף רובד טקסטואלי נוסף, עוד מידע, על הדמות, על מה שקרה, על מה שיקרה, על הכוונות - כל מני דברים. ה*פעולה* שכרגע נאמרת בטקסט נעשית באמצעות ה*פעולה* ולא הטקסט. העובדה שאת משתמשת בטקסט כדי להגיד משהו שכבר אמרת היא עבודה מלוכלכת, מיותרת, חד מימדית. את לא השתמשת בכל הכלים שעמדו לרשותך ורואים את זה על הטקסט שכתבת. אז נכון שיש המון ויכוחים בחיים (בעיקר בגילאים צעירים יותר) של 'כן נכון, לא נכון', של 'כן רוצה, לא רוצה'. אבל זאת לא סיבה להכניס את הדיאלוג ליצירה. ביצירה אנחנו יכולים לנפות. ביצירה אנחנו יכולים להוסיף. אנחנו חייבים להתקדם ולא לחזור על עצמנו בלי סיבה באמת טובה. אנחנו יכולים לנצל שורה אחת של טקסט שתעשה שלושה דברים ולא רק דבר אחד. ואפילו אם את לא מאמינה לי, ואפילו אם את לא קונה את מה שאמרתי, תנסה לכתוב כמה דיאלוגים באמצעות השיטות שציינתי, ותראי מה יקרה. אני ברור?
