שכתוב
הארכתי כאן את הקטע. המשחק בעט היה אמור להראות אי נוחות, עצבנות, שנוצרה כתוצאה מהשאלה הישירה בנוגע לרגילה. מכיוון שזה לא עבד, והנקודה של מצב רוח המפקד חשובה יותר בדיאלוג הנוכחי כי גם הוא משתנה כאן, הוספתי לפני זה השפלת מבט. אני מקווה שעכשיו זה עובד? דני פסע לכיוון משרד הקצינים. עברו עליו שבועיים קשים, שבהם הוא והחיילים עליהם פיקד בהיותו סמל מחלקה נשאו בנטל רב, אך כעת הכל היה מאחוריו והוא תכנן בדמיונו מה יעשה ברגילה אליה הוא אמור לצאת למחרת. הוא דפק בדלת. "כן!", צעק אסף, מפקדו של דני. דני נכנס ומצא את אסף יושב מול השולחן. "קראת לי?" "כן", אמר אסף. "שב". דני התיישב ושאל "אני מניח שאתה רוצה שאני אעדכן אותך לפני הרגילה?" "רגילה ?" שאל אסף במבט מופתע. "כן, הרגילה שלי", אמר דני והרגיש את החשש מתחיל לנקר בו. אסף השפיל את מבטו והחל לשחק בעט שהחזיק בידו. "תיכף נגיע לזה. אני רוצה להתחיל עם הלו"ז לשבוע הבא". ליבו של דני החל לפעום בחוזקה. למה הלו"ז של שבוע הבא קשור אליו? הוא אמור להיות בחופש. "בשבוע הבא יהיו לנו הרבה ביקורים. ביום שלישי מגיע המג"ד, וביום רביעי מפקד האגד. סביר להניח ששניהם יעבירו כאן ביקורות". דני הנהן בראשו בעצבות. התחושה הרעה שהרגיש התגברה. "אני רוצה להעביר בעצמי ביום שני ביקורת , כדי לראות שהכל מוכן. ואני רוצה שהכל יהיה במצב מושלם לפני הביקורת. וזה אומר שכולם נשארים פה ועובדים". הוא עצר ולקח נשימה עמוקה. " זה כולל אותך. אני מצטער". דני הנהן בראשו, דמעות חונקות את גרונו. "תאסוף עכשיו את האנשים ותתחילו לעבוד, תדווח לי על ההתקדמות ,בסדר?". דני הנהן והחל לקום מהכיסא, ואז התחרט וחזר לשבת. "לא, לא בסדר", הוא אמר בקול חנוק מדמעות אך תוקפני. "סליחה?", אסף זקף את גבותיו. "זה לא בסדר", חזר דני. אסף נאנח. "אני יודע שעבדת קשה בשבועיים האחרונים", אמר בקול רך, "אבל אין ברי-". "אתה לא מבין כלום!", התפרץ דני לדבריו . "אתה חושב שאתה מבין, אתה חושב שאתה יודע הכל. אבל אתה לא". אסף הזדקף וקולו עלה תוך כדי דיבור. "אני מציע שתרגע. אל תשכח ש*אני* עדיין המפקד *שלך*". "אז מה תעשה?", שאל דני בהתרסה. הצער עזב אותו ונשאר בו רק כעס, שהצטבר במשך חודשים והת]רץ עתה. "אתה גם ככה לא נותן לי לצאת הבייתה . רוצה לשלוח אותי לכלא? נראה אותך מספר לכל המחלקה שהם נשארים עוד שבוע בלי לצאת לחופשה ועוד גורם להם לעבוד לקראת הביקורת". אסף לקח נשימה עמוקה. "סיימת?", הוא שאל בקול שקט אך תקיף. דני הנהן. "אז במקום לצעוק ולסכן את עצמך במשפט תסביר לי מה אתה חושב שאני לא מבין". "אתה לא מבין כמה התפקיד שלי קשה!", דני החל לצעוק אך השתלט על עצמו והמשיך בקול רועד. "כל יום אני צריך להתמודד עם חיילים מותשים שרוצים רק לצאת הבייתה. לא מעניין אותם מבצעיות. כל בוקר אני צריך להתווכח עם הרס"ר על התורנויות של כל המחלקה, ואח"כ להתווכח עם החיילים כי הם חושבים שהם שומרים יותר מדי. אני צריך לפקח על כל החיילים ולראות שהם עושים את העבודה כמו שצריך. אני צריך להתווכח איתך על המטלות שאתה נותן לנו בשם החיילים ואז להתווכח עם החיילים על אותן מטלות בשמך. ובזמן הזה אף אחד לא שומר עלי! כולם רק באים אלי בתלונות. " דמעות החלו לבצבץ בעיניו. "כל כך רציתי את הרגילה הזאת כדי לנוח קצת.." דממה שררה למשך מספר שניות, ואז אסף אמר בטון רך : " חבל שלא אמרת את הדברים האלו מוקדם יותר. אני מבטיח לך שאני אתייחס אליהם . אני לא יכול לדעת דברים אם אתה לא אומר לי אותם, אתה יודע את זה". דני הצליח רק להנהן, הדמעות חונקות את גרונו. "דבר ראשון אני רוצה עכשיו שתלך ותנוח", המשיך אסף. "כשתתאושש תבוא הנה. אנחנו נעביר את הביקורת הזאת כי אין ברירה, זה משהו מלמעלה. אבל אני אוציא אותך לרגילה בהזדמנות הרגילה. בסדר?" "בסדר", אמר דני בשקט, קם ועזב את החדר. אסף פלט אנחת רווחה.
