תרגיל - התחלות - 1

[goshdarnit]

הו-האם.

1 - את לא חייבת לספר לקרואים על מה הסיפור ובשום מקום פה לא כתבתי דבר כזה. אבל את מספרת איזה סוג של סיפור, מה ניתן לצפות, איך הדמויות בנויות, במה מדובר, מאיזה מצוקה אנחנו מתחילים (כלומר, למה הסיפור מתחיל דווקא פה), מה הסגנון, באיזה רבדים רגשיים את תגעי, איזה רבדים פילוסופיים יש לסיפור, וכו'. לכל אחד מהדברים האלה התייחסתי בפתיל, בתגובה לסיפורים השונים. אם לא קראת את כולם, אנא תקראי ותראי איך זה מתבטא בפתיחות שונות ואיך זה משפר את הסיפור כשזה שם. 2 - הנה מה שאני כתבת על אווירה: אווירה היא דבר מדוייק. אם אנחנו משתמשים בתיאור כדי ליצור אווירה, אנחנו לא יכולים ליצור מין אווירה כללית שכזאת. את רוצה להיות אווירה? את חייבת לדעת בדיוק איזה אווירה את רוצה ליצור, במה היא שונה מכל אווירה אחרת שאי פעם קראת או יצרת. את צריכה לדעת לתאר אותה באותו *דיוק* שיידרש ממך אם אני אשאל אותך בדיוק מה את מרגישה: 'עצובה', 'שמחה', 'בדכאון' אלה תשובות כלליות מדי, לא ברורות, ולא אומרות שום דבר. כסופרת, את צריכה להעביר תחושה מדוייקת לקורא. תהיי סופר ספציפית, סופר ברורה. יותר מדי פעמים, כותבים מתחילים מתחילים סיפור באווירה כללית שכזאת. זה רע. אווירה זה טוב, אבל כדאי מאוד שתדעי מה היא בדיוק. בואי נעבור על הפתיחה שלך משפט משפט: "איתי דורון חש את הרוח המתגברת מבעד למעיל הצמר הישן, ובתנוכי אוזניו." אז הוא חש את הרוח המתגברת. איזה מן אווירה זה אמור להשרות? לא ברור לי בכלל. אווירה משרה *אפקט*, היא נותנת מטען רגשי לקוראים. איזה מטען רגשי זה מביא לי? כלום. אני רק מקבל אינפורמציה: קר, רוח, מעיל צמר (ישן), ומאוד קר (תנוכי אוזניו.) המשפט הבא:" צלליות העצים במדשאות הקמפוס שמאחוריו השחירו ונמוגו בחשכה, עת עננים כבדים כיסו את פני הירח." שוב. איזה מטען רגשי את מעבירה לי? גם אם לצללים לחשיכה לעננים ולירח יש מטען רגשי, הוא מועבר פה בצורה כללית מאוד. תבררי בינך לבין עצמך מה התחושה שאת מנסה להעביר (תחושה! נפשית! אצל הקורא!) ותעבירי אותה. או לחילופין תמצאי איזה תחושה נפשית קיימת אצלך שאת רוצה להעביר, תמצאי מה התחושה *בדיוק*, תגדירי אותה *טוב* ואז תמצאי את הדרך הכי טובה להעביר אותה. כי זה לא מה שעשית. בנוסף, הסיפור אומנם לא על הדמות הזאת, אבל למיטב ידיעתנו הוא כן. בנוסף, *עכשיו* את מספרת עליו, אז *עכשיו* זה הסיפור *שלו*, ולכן חייבת להיות סיבה (מבחינתו) שהסיפור *שלו* מתחיל *פה*. חייבת. הסיפור שלו מתחיל עכשיו. אז הוא יסתיים עוד שתי פסקאות, אז מה? את רוצה שאני אזדהה איתו ואחטוף מכה בבטן מהמוות שלו? אז כדאי מאוד שהסיפור יהיה שלו ושהתחלת הסיפור שלו תבהיר למה אנחנו מתחילים דווקא עכשיו. ואחרו אחרון חביב, אל תביאי לי דברים שאת מראש אומרת לעצמך שאת לא יכולה לשנות, גם אם תסכימי עם מה שיש לי להגיד. זה מיותר ובזבז את זמני ואת זמנך. בנוסף, אין דבר כזה "אני לא יכולה להחליף את הפתיחה" של סיפור שאת יודעת את כולו. אין דבר כזה. כמו שכתבתי בתחילת תרגיל - התחלות - 2 טעות מאוד נפוצה של כותבים מתחילים ומנוסים כאחד היא שהם משוכנעים שהסיפור חייב להתחיל בנקודה מסויימת גם אם זה מוביל לדברים בעייתיים אחר כך. קחי את הזמן שלך ותמצאי את הדרך להתחיל את הסיפור שלך כמו שצריך, מהנקודה שצריך, באופן הטוב ביותר, כך שגם שמה שבא אחר כך זורם יותר טוב. תוציאי על זה שבוע, שבועיים, חודשים, חודשיים, עד שתמצאי. אם הסיפור שלך טוב, אז קיימת לו גם פתיחה אידיאלית. ואם זה אומר שאת צריכה להפוך את כל הסדר בסיפור, אז את צריכה להפוך את כל הסדר. ואם זה אומר שאת צריכה לוותר על סצנה שאת אוהבת, את תוותרי עליה, אבל הסיפור יהיה הרבה יותר טוב. שיפור של פתיחה קיימת בעייתית היא לא בעייה, היא מצווה.

 

[abcdme]

נסיון

שלושה אנשים, אחת מהם ילדה, הרהרתי לעצמי. זה יקח זמן. הידיעה שנטלתי את חייהם של ילדים תמיד השפיעה עלי קשה כשהייתי במצב חשוף, ועיכבה את ההתאוששות. סדרת הטלויזיה האהובה עלי מתחילה בעוד שעה וחצי, אני צריך להתחיל אם אני רוצה לסיים בזמן. ידעתי שבעוד מספר דקות, אני החשוף יחוש בחילה במחשבה על השיקולים האלו, אבל זה לא שינה כרגע. התיישבתי על הכיסא , קשרתי את החגורות ולחצתי על הכפתור. כמו תמיד , התחושות החלו להגיע לאט ואז, פתאום, התגברו. העצב, הכעס , השינאה העצמית. צרחתי.

 

[goshdarnit]

שלום לך,

הממ, אני נמצא במצב מוזר. כי מצד אחד, זה לכאורה מה שביקשתי. אבל מצד שני, משהו... משהו לא מתאים. אני אגיד לך מה אני חושב. אני חושב שכתבת קטע חזק, אבל לא קטע שהוא מהבטן שלך (ראה תרגילי דם אחד עד שלוש). ולכן הוא חורק. ולכן הפתיחה חורקת. אל תשחק על קטעים 'חזקים' כי הם חזקים. לך על משהו שאצלך הוא יותר חזק מאשר אחרים. לך על משהו שהוא ייחודי שלך. אתה הלכת על משהו כללי יותר, וזאת הבעייה לדעתי. תעבור שוב על תרגילי דם ונסה שנית. טוב?

 

[abcdme]

שלום גם לך

ותודה על התגובה. כתבתי את הקטע על משהו שהוא בטן אצלי - השפעת הרגשות על ההתנהגות, וזה שאנחנו מודעים לזה. כשמישהו עצבני הוא יכול לצעוק על כל הסביבה שלו סתם אבל הוא ידע בפנים שהוא עושה את זה בגלל שהוא עצבני ולא כי זה מגיע להם - אבל לא תמיד זה יגרום לו להפסיק - לפעמים הוא ימשיך אבל בפנים ידע שזה לא אשמתם (לפחות אצלי זה ככה ). בצד השני, אנשים במצב רוח שמח עוזרים לפעמים לאנשים שהם לא היו עוזרים להם סתם ככה, ואנשים מאוהבים עושים שטויות כדי להרשים את אהובתם גם אם הם יודעים באותו רגע שזה שטויות ושהם עלולים להתחרט על זה. בנאדם בדיכאון יכול להרגיש שכל מה שהוא עושה זה רע ושעה אחרי זה כשמצב רוחו ישתפר אז הכל נראה כשורה. רציתי בסיפור להדגיש קונפליקט בין שני "אני" - אני שפועל רק תחת רגשות חיוביים ואני שחשוף גם לרגשות השליליים - כל אחד מה"אני" האלו יודע מה האני השני היה מרגיש בנוגע למה שהוא חושב עליו, אבל הוא לא מרגיש את זה. אני חושב שאולי זה יצא חורק כי ניסיתי להדגיש את הקונפליקט יותר מדי (בחיים האמיתיים לא יצא לי לרצוח שלושה אנשים ביום ). אני אחשוב על איך אפשר להציג את הנושא בצורה אחרת (שינויים בפתיחה או סיפור שונה לחלוטין) ואעלה את זה כשזה יהיה מוכן.

 

[goshdarnit]

מה שאתה מתאר

אכן דורש הרבה מחשבה ובנייה נכונה של סיפור. ונראה לי שאתה יודע מה לעשות עם זה ולאן לחת את זה. אבל אני רוצה להתעכב על עניין ה'בטן'. הדרך היחידה להעביר בטן היא בספציפיות. כשאני צועק, זועק, צורח, כואב, בדיכאון, בוכה, וכו', זה תמיד בטן בשבילי. אבל אף אחד מהדברים שציינתי לא יהוו כתיבת בטן, לא כמו שכתבתי אותן. 'זועק' זה לא מספיק. 'כואב' לא מספיק. צריך להיות סופר ספציפי. צריך להעביר משהו בתהליך, משהו בתחושה, משהו בדבר עצמו, שרק בן אדם שזאת בטן בשבילו יכול לכתוב או להבין. הספציפיות הזאת חסרה לי. ברגע שאתה כותב דברים בכלליות (נאמר, בא לי לרצוח שלושה אנשים ביום), זה לא אומר שום דבר חוץ מרעיון כללי. בטן היא *אישית*, היא *מיוחדת*, ותיאורים כללים אינם כאלה.