תרגיל - התחלות - 1

[N Y]

עוד שתי הערות:

א. זו פתיחה מסוג "X חשב שהמאורע העצוב/נורא/איום/נורא ואיום שקרה לו היה הגרוע בחייו, אבל אז קרה Y/הוא-הבין-שטעה/רק-אז-התחילו-הבעיות-האמיתיות-שלו". פתיחות שכאלה נפוצות מאד, ולמעשה הן כבר נחשבות לקלישאיות למדי. בדרך כלל, כיום, יעשה בהן שימוש רק אם למחבר יש איזה טוויסט עצבני להוסיף להן - לא לסיפור, לפתיחה עצמה. בדרך כלל הן גם קיצוניות בהרבה: "מותו של משה בתאונת קורקינט הרגיז אותו מאד, אבל מהר מאד הסתבר כי זו הפחותה בבעיותיו." בקיצור - אני ממליץ מאד לא להגרר לשבלונה הזו אלא אם יש לך משהו חדש באמת להוסיף לה. ב. אתה אמריקאי? חיית באמריקה? אתה מכיר אמריקאים? אתה יודע היסטוריה אמריקאית? כי אם לא - מדוע אתה כותב על אנשים וארץ שאתה לא מכיר?

 

[נע ונד]

תגובה להערות

תודה, אבל: א. לא קרה לו משהו יותר גרוע, להפך, כתוצאה מכך קרה לו משהו טוב. ב. למרות שהשמות מטעים לא מדובר בארה"ב, לא מדובר בספר על חברה שמוכארת לנו. אני בהחלט לא יודע מספיק על התרבות האמריקאית כדי לכתוב סיפור עם רקע אמריקאי. בקשר לשמות - הם לא סופיים, גם לפני ההערה שלך ידעתי שאני אצטרך לשנות אותם. אבל תודה על ההערה.

 

[goshdarnit]

מה שיפה זה,

שדברים קלישאתיים, כמו אלה ש-NY מדבר עליהם, גם לא מתאימים להנחיות שרשמתי למעלה (או בכלל לכללים לכתיבה טובה). כך שאפשר להסתכל על זה כעל 'אל תעשה X', או אפשר להסתכל על זה כעל 'אם תעשה Y הסיפור יצא יותר טוב.' שתי ההתחלות שלך וההתחלה הרעה ש-NY נתן כדוגמה אומרות לקורא: לסופר איכפת רק מלהפתיע אותך ולא מיותר מזה. הפתעות זה דבר מצויין, ועדיף שיהיו כמה שיותר, אבל השאלה היא איזה סוג של הפתעה. תיכנס לסיפור שהוא שלך, תיכנס לעומק הסיפור, ותפתיע בכך שהוא נוגע בדברים חדשים. סיפור צריך להיות שלך, ולא רק טוויסט עלילתי. הטוויסט העלילתי הוא בונוס *אחרי* שהסיפור הוא ייחודי ושלך.

 

[ליונל]

ההתחלות שלי

להלן שלוש פתיחות מסיפורים שכתבתי בשנים האחרונות: 1 משהו הטריד את אקאזאר. הוא לא ידע מה בדיוק, אבל היתה לו תחושה חזקה שמשהו מאוד לא תקין. הוא קם מהמיטה, פסע לעבר החלון העגול והקטן והביט החוצה. 2 בואו, ידידיי, והניחו לעצמותיכם העייפות להתחמם ליד המדורה. זהו אכן לילה קר. אולי ברצונכם לשמוע סיפור? יש לי סיפור שיחמם את לבכם ויצמרר את עורכם. 3 הקירות התנשאו מעליו כמו ענקים לבנים. הוא דחף מעליו את השמיכה וקם מהמיטה, על גופו מכנסיים קצרים בלבד. האוויר היה חם. מאוורר תקרה הסתובב בעצלתיים במרכז החדר. הוא חש לחץ בחזהו, וניסה לנשום לאט ובנשימות קצובות, אבל תחושת הקלאוסטרופוביה הפכה חזקה יותר ויותר עם כל שנייה.

 

[goshdarnit]

שלום ליונל,

אני שמח שהצטרפת אלינו. מצד שני, החסרון בכך שאתה מצטרף מאוחר הוא שאני לוקח בחשבון שהיית צריך להפנים את כל מה שכתבתי קודם בתרגיל, ולכן, ככל שהתרגיל ממשיך ויותר אנשים עונשים, הקריטריונים הופכים להיות נוקשים יותר. הציפייה שלי ממך היא פשוט גבוהה יותר. זה לא אומר שאני אקטול אותך, זה אומר שאני מצפה ממך להרבה. (וכדאי מאוד שגם אתה תצפה ממך להרבה.) בוא נתחיל מהפתיחה השנייה. אני קראתי לפחות עשר פתיחות כאלה רק השנה. בדרך כלל הן עובדות, אבל מה, הן שאולות. הן לא שלך, אתה לקחת את הפתיחה הזאת ממישהו אחר. למה שלא תכתוב פתיחה שהיא שלך לסיפור שלך ולא פתיחה שבוודאי קראת עשרים פעם קודם לכן? אפשר לכתוב פתיחה באותו סגנון בדיוק (של מספר סיפורים) . האווירה לא שלך. המספר לא שלך. אתה יכול להיות ספציפי יותר מבחינת האווירה. מי המספר בדיוק? לא ברור בכלל. לדעתי אין לך תמונה ספציפית בראש. למי הוא מספר? גם זה חשוב. וגם זה צריך להיות ברור גם לך וגם לכותבים. ובדרך כלל, כמו שכתבתי בתחילת התרגיל, עדיף שיהיה איזשהו קשר ל'על מה הסיפור' על ההתחלה - וזה מביא אותנו ל'למה הוא מספר'. את הפתיחות הראשונה והשלישית נעשה יחד. קודם כל, אין בהן נקודת מבט ברורה. האפיון בשניהם מאוד בעייתי. 'אקאזאר' זה לא אפיון. 'משהו לא תקין' זאת לא תחושה. תחושות צריכות להיות ספציפיות, ברורות, אבוקטיביות. אין תחושה של המשך הסיפור. בפיחה השלישית, למרות שיש יותר משלושה משפטים על הדמות, אני לא יודע עליה שמץ שמצון של דבר. אין מצוקה שמתחילה את הסיפור. כל הבעיות האלה נפתרות בכמה שלבים פשוטים: דבר ראשון, תפסיק להשמע כמו דברים שאתה קורא. כשאנחנו מנסים לחקות, גם אם היכולת שלנו מדהימה, אנחנו תמיד פחות טובים. אתה חייב *להוסיף* למה שאתה מכיר דברים שלך. דברים שרק אתה יודע ורק אתה יכול להוסיף. דבר שני, הייה ספציפי. הייה ספציפי בתיאור של כל תחושה. תדע מי היא כל דמות מכל זוית אפשרית. דבר שלישי, ענייני משקל. תן לכל תחושה, לכל דמות, לכל אווירה ולכל מחשבה את המשקל שמגיע לה. ראה הודעה קודמת שלי. זה נורא חשוב. אתה לא מכבד את הדברים האלה ואת הסיפור שלך בכך שאתה לא נותן לדברים האלה את המשקל הראוי. תכתוב משהו חדש, ותתאים את עצמך לעקרונות של הפתיחה.

 

[ליונל]

תגובות

לגבי הפתיחה השנייה, הייתי מודע לכך שמדובר בפתיחה מאוד מוכרת, אבל הסיפור הוא מעין אגדה שמסופת על ידי מספר "יודע כל", ולכן חשבתי שהפתיחה תתאים כאן. מצד שני, אני מסכים שהיא לא היתה מחוייבת המציאות. הנה הפסקה השניה שאחרי הפתיחה. אתה חושב שהיא היתה מתאימה יותר בתור התחלה? "פעם, במקום אחר, בימי קדם, הגיע נסיך יפה מראה אל יער עבות. הוא דהר בפנים הארץ, במשך שבועיים ימים, בעודו עסוק במסע ציד. וכך אירע, שהאייל אחריו רדף הנסיך, חמק ממנו. האייל היה זריז וחכם, והנסיך לא התכוון לוותר כל כך בקלות, והוא העמיק עוד יותר לפנים הארץ והשאיר את פמלייתו מאחור. האייל נכנס ליער עבות וצפוף מאוד, ואור השמש בקושי הצליח לחדור את עלוות העלים, שיצרו חומה בצורה בגווני ירוק וזהוב. הנסיך ניסה לאתר את עקבותיו של האייל, כשלפתע הוא שמע רעש, שנשמע כמו בכי". דרך אגב, תרשה לי לחלוק עליך. בסיפור הזה דווקא היתה לי תמונה ספציפית בראש. ידעתי שאני רוצה לכתוב מעשייה בסגנון האחים גרים ודומיהם, וידעתי על מה היא הולכת להיות. שוב, לא יישמתי את מה שקראתי בשאר ההודעות, כי הפתיחות הללו נכתבו לפני כן. שוב, השאלה היא איך אתה מגדיר פתיחה. לספר ולסיפור קצר יש פתיחות מסוגים שונים. בעוד בספר אין שם בעיה לדעתי לכתוב פתיחה ארוכה וסבלנית יותר, בסיפור קצר היא אכן צריכה להיות חדה ולעניין. ולכן השאלה היא איך מגדירים פתיחה של סיפור קצר. שתי שורות? כי אם כן, יהיה קשה מאוד, לי לפחות, להכניס אווירה, קונפליקט, רובד רגשי, וכו'. אם מדובר בפסקה,זה משהו אחר. לגבי הפתיחה הראשונה, חשבתי על משהו כזה: "בין שמיים לארץ, התנודדה לה דמות גוצה וזעופת פנים. אקאזאר חש משום מה חרדה הולכת וגוברת. כאילו משהו הוא לא כפי שהוא אמור להיות. לאחר ימים ארוכים של מסע חסר מעש בריק השחור של החלל, שריריו כמעט והצטפדו, והוא בקושי הצליח להקים את עצמו אל החלון העגול ולהביט החוצה". שוב, זה קצת ארוך יותר משתי שורות. לגבי הפתיחה השלישית, קודם כל אני אסנגר על עצמי ואגיד שבסיפור הזה לא ניסיתי בכלל לחקות סגנון או מספר. למען האמת, חשבתי שזה סיפור דווקא די מקורי. הפסקה הראשונה הזו היא חלק מחלום (ואולי בגלל זה היא נשמעת בלי כוונה כמו תיאור של חלומות מסיפורים אחרים). פה אולי טמונה הבעיה. מפני שזהו חלום, הכל מעורפל ולא ברור. לטעמי היה חשוב להתחיל כך את הסיפור. ייתכן, שמבחינת איכות פתיחה, זה חלש. אבל שוב, הסיפור היה חייב להתחיל בחלום. בכל אופן, אני יכול להגיד שכשאני כותב אני אף פעם לא מעתיק במודע. בהחלט ייתכן שאני מושפע. נגד זה קשה לי למצוא פתרון. זה ברמת התת מודע. לסיום, אנסה את כוחי בפתיחה חדשה לגמרי: אם דלאווין היתה יודעת שזה היום האחרון בו היא תראה את פיטר רוכב על הנחש שלו ברקיע, היא אולי היתה אומרת לו שהיא מצטערת על כל מה שהיא אמרה. אם פיטר היה יודע שדלאווין לא התכוונה לדבריה, אולי הוא לא היה מתנדב למשימה שהציב לו קאת'ר, ראש המיסיון, רק שעות ספורות לפני כן. אם שניהם היו מיישרים את ההדורים ביניהם באותו בוקר, העתיד של דירמאר היה שונה לחלוטין.

 

[goshdarnit]

תשמע,

התגובה שלך (בפסקאות הראשונות) נשמעות לי יותר מיד כמו 'אבל ככה רציתי'. שזה מעין 'אני יודע שזה קצת בעייתי פה ושם אבל ככה רציתי'. הסוג הזה של הטיעון לחלוטין לא מקובל עלי במסגרת של אנשים שרוצים להשתפר. אתה יכול לא להסכים איתי ואתה יכול לחשוב שאני לא יודע על מה אני מדבר או שאנחנו משתי אסכולות שונות. אבל אחת הסיבות שהתרגילים בנויים כמו שהם בנויים היא כדי שאנשים לא יכולו להגיד 'אבל ככה רציתי'. התרגילים הם תרגילים טכניים, שבהם אתה אמור לעמוד במספר קריטריונים טכניים, וכולם יכולים לראות אם עמדת בהם או לא עמדת בהם. בדיוק בגלל זה (אם תסתכל על התרגילים הראשונים) התחננתי בפני אנשים שלא יביאו לי את ה'בייבי' שלהם, שלא יביאו משהו שהוא בדמם. אתה מגיב אלי כאילו שביקרתי לך את הסיפור ולא כאילו שביקרתי לך את התרגיל שלך. ולכן אני לא מוכן להמשיך את הדיון לגבי כל ההתחלות לסיפורים שכבר כתבת וניגש ישר לפתיחה החדשה. בנוסף טיעונים מסוג "בהחלט ייתכן שאני מושפע. נגד זה קשה לי למצוא פתרון" משגעים אותי. נו, אז אם אין מה לעשות, מה אתה עושה פה? בוודאי שיש מה לעשות - וזה להבין מה אתה עושה ולמה. בוודאי שיש מה לעשות - וזה לנסות לעשות דברים שאתה לא יכול. בוודאי שיש מה לעשות - וזה להפסיק לוותר לעצמך שאיזשהו קטע אולי חלש אבל 'ככה צריך' ולשבור את הראש ולמצוא את הדרך הנכונה לכתוב. תקרא את שאר הנסיונות פה ותראה איך אנשים שוברים את הראש אבל מצליחים לכתוב קטע ברמה הרבה יותר גבוהה ממה שהם ציפו. אם אתה לא תעבוד, אני לא אעבוד בשבילך. טוב, הפתיחה החדשה. אוקיי, בינתיים זה רובד עלילתי בלבד. ולא רע. אבל חסר, חסר עוד. בוא ננסה את השיטה של לתת משקל לכל דבר. נסה לכתוב את הפתיחה שוב מנקודת המבט הזאת. שים לב שגם נע ונד אמר משפט של 'אין מה לעשות', אבל התאמץ והצליח בגדול.

 

[סנדרין]

הו, אני אוהבת תרגילים כאלה. ../images/Emo142.gif

תמיד עכבתי אחרי התרגילים מהצד, והפעם החלטתי לנסות בעצמי. זהו סיפור שמתרוצץ בראשי זמן-מה, אבל עוד לא כתבתי אותו. אני לא לגמרי מרוצה מהתוצאה. אולי במידה מסויימת. ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ביום קריר של חורף, גשם זלעפות ירד וטיפטף בשלוליות האפרוריות. הטיפות נקשו על חלון הזכוכית וזלגו במורד, משקפות את את מסך הערפל שהקדיר את אור הירח. בתוך הבית הקטן, ישב אדם רכון מעל שולחן כתיבה. אור העששית האיר את פניו וריצד בתוך טיפות הגשם שנקשו על הזגוגית. על השולחן היה ספר פתוח, וקולמוסו של האיש החליק לאורך הדף, שורות שורות, בהתנפצות של אותיות וצבעים. ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

 

[סנדרין]

*עקבתי*, כמובן. ../images/Emo142.gif

וזה מה שקורא, רותם, כשאת לא עושה הגאה להודעות שלך.

 

[goshdarnit]

בתשובה לכולם, בואו נדבר על תיאורים.

תיאורים. יש כמות לא מבוטלת של תיאורים שעובדים מצויין בפתיחות של סיפורים או ספרים. אבל כדי שהם יעבדו, הם צריכים לענות לקריטריונים מסויימים. 1 - התיאור צריך נקודת מבט. (ראי תרגיל קודם וכמה מההערות שלי פה.) 2 - התיאור צריך להיות הכרחי. בזה אני לא מתכוון שאת חייבת להעביר את האינפורמציה לפני שאת מספרת, כי זה בעייה שלך ולא של קהל הקוראים. התיאור צריך להיות הכרחי - הדמות המתארת חייבת להיות *חייבת* לספר, ואני צריך להרגיש את הצורך העז שלה במשפטי התיאור עצמם. לחילופין, התיאור כל כך חשוב, כל כך רלבנטי, שכל מה שקורה אחריו לא יכול להתרחש בלי התיאור. ואז התיאור צריך להיות מתואר *בתור* משהו כל כך חשוב ורלבנטי והכרחי (שוב נכנסת כאן נקודת המבט). ואני צריך להרגיש את ה*צורך*, את החשיבות, את ההכרח, בתיאור עצמו. התיאור צריך לזעוק מצורך מסויים. 3 - אם את בוחרת ליצור ניגוד בין התיאור לדמות, כדאי מאוד שהתיאור של כל אחד יהיה סופר ספציפי, סופר מדוייק, ומנוגד בדיוק בנקודות שאת יודעת שבהן הוא מנוגד. את תעשי חצי עבודה, כולם יראו. אם לא בטוחה במאה אחוז מהו הניגוד, מהן התכונות של הסביבה ושל הדמות, כולם יראו. 4 - המשפט הראשון שלך מייצג את הספר. הוא יוצר רושם ראשוני. הוא מספר לכולם מה יש בספר, על מה הספר (או סיפור), וקהל הקוראים באופן תת מודע מחליט שהוא יודע על מה הסיפור שלך על סמך הרושם הראשוני שנוצר אצלו. זה הרושם הראשוני שרצית ליצור? 5 - אוירה היא דבר מדוייק. אם אנחנו משתמשים בתיאור כדי ליצור אווירה, אנחנו לא יכולים ליצור מין אווירה כללית שכזאת. את רוצה להיות אווירה? את חייבת לדעת בדיוק איזה אווירה את רוצה ליצור, במה היא שונה מכל אווירה אחרת שאי פעם קראת או יצרת. את צריכה לדעת לתאר אותה באותו *דיוק* שיידרש ממך אם אני אשאל אותך בדיוק מה את מרגישה: 'עצובה', 'שמחה', 'בדכאון' אלה תשובות כלליות מדי, לא ברורות, ולא אומרות שום דבר. כסופרת, את צריכה להעביר תחושה מדוייקת לקורא. תהיי סופר ספציפית, סופר ברורה. יותר מדי פעמים, כותבים מתחילים מתחילים סיפור באווירה כללית שכזאת. זה רע. אווירה זה טוב, אבל כדאי מאוד שתדעי מה היא בדיוק. 6 - ספרות היא לא קולנוע. מאוד ייתכן שכהקדמה לפגישת הדמות המרכזית אנחנו רוצים לסקור את הסביבה (ויזואלית) ואת האווירה (ראי סעיף קודם) לפני שאנחנו מגיעים לדמות. אבל ספרות היא לא קולנוע, היא עובדת אחרת לגמרי, ואת חייבת כשאת מתארת אווירה או סביבה, ללכת לפי העקרונות שפירטתי קודם. בנוסף, גם קולנוע הוא לא קולנוע. אני מצטער, אבל תמונה בקולנוע אומרת הרבה יותר מאשר האינפורמציה שיש בה. הקומפוזיציה, הצבעים שנבחרו, וכל שאר הכלים הויזואלים, מעבירה *תחושה* מאוד *ספציפית* לצופה. הם מעבירים *תחושה*, שאומרת לקהל על מה הסרט, על מה הקטע, מה הרובד הפילוסופי (תתפלאי, אבל תמונות מעבירות הרבה מאוד) של הסרט, איזה טון יהיה לסרט. בקיצור גם פתיחות *טובות* בקולנוע הולכות לפי העקרונות הללו, הן פשוט משתמשות בכלים אחרים. בקיצור: אפשר (ואפשרי ועשו זאת לא פעם) להשתמש בתיאורי כפתיחה. אבל תיאורים כאלה חייבים לקחת בחשבון את כל מה שכתבתי למעלה. אני באמת מאמין שאין ברירה אחרת. שלום סנדרין, אני שמח שהצטרפת. במקרה שלך, זה גבולי. זה לא חד מספיק. לא נקודת המבט, לא המצוקה, ולא הצגת הרקע כהקדמה להצגת הסיפור/דמות. הכל היה יכול להיות מחודד יותר וברור יותר. תקראי את מה שכתבתי למעלה, ותבדקי אם את לא יכולה לכתוב את הפתיחה יותר טוב. טוב?

 

[סנדרין]

נסיון שני. ../images/Emo142.gif

בערב מוקדם של חורף, גשם זלעפות ניתך בטפטוף חד-גוני, משתיק את רעם השמיים האפורים בצינה מקפיאה. ברק הבזיק, והדגיש את הנתזים שנטו עם כיוון הרוח. הטיפות נקשו על חלון הזכוכית וזלגו במורד, משקפות את את הערפל האפור שהקדיר את אור הירח. בתוך הבית הקטן, ישב אדם רכון מעל שולחן כתיבה. אור העששית החמים האיר את פניו וריצד בתוך טיפות הגשם שנקשו על הזגוגית. על השולחן היה ספר פתוח, וקולמוסו של האיש החליק לאורך הדף בדממה, שורות שורות, בהתנפצות של אותיות וצבעים. --------------- אני מקווה להשתפר - הקטע שכתבתי בהחלט לא סופי, ובכל אופן, תודה רבה על ההערות

. 1- התיאור מגיע דווקא מנקודת המבט של האיש בתוך הבית, למרות שהאיש לא מודע לגשם כרגע. אני מתכוונת לשחק עם התיאור הזה קצת בהמשך הסיפור. 2- הכרחי. הכרחי

. 3- סופר מדויק, 100%... הצילו

. יש שאיפה ל-100%... הקטע זקוק לכמה שכבות של חידוד וליטוש. 4- אתה מנסח את זה בצורה נכונה מאוד, והתשובה היא כן. 5- צודק לגמרי. כאן צריך תרגול. 6- אני מרגישה שקשה לי לכתוב דמויות שמכירים כבר מהמשפט הראשון. אני בונה דמויות עד השבב האחרון, אבל לא יודעת איך להציג אותן בבהירות לקורא.

 

[goshdarnit]

יותר טוב.

אבל נקודת המבט עוד חורקת לי, ולכן גם התיאור עדיין חורק לי. (וגם עדיין לא הכרחי - למרות מה שאמרת.) אגב, אם את בעצמך עוד רואה שהקטע זקוק לכמה שכבות נוספות של חידוד וליטוש, אנא ממך קחי את הזמן ותוסיפי אותן ורק אז תביאי את הקטע, כשהוא הכי טוב שאת יודעת שאת יכולה לעשות (ומשם נשתפר). לפני שאת כותבת שוב, תספרי לי על התכנון שלך לגבי נקודת המבט ונראה אם אני אמצא את מה שמפריע לי, בסדר? תספרי לי, ואז נמשיך את השיחה.

 

[סנדרין]

בסיידר... ../images/Emo142.gif

נקודת המבט - הרעיון הוא לשלב את מה שהאדם כותב במה שקורה סביבו, כמו שני סיפורים במקביל. המשפט הראשון צריך להיות הגשם כמו שהוא היה מתאר אותו בספר, והתיאור יחזור עצמו שוב בווריאציה שונה במקצת. בנוגע לליטוש - הכוונה שלי לא מדוייקת מספיק, ואני מקווה שהתרגיל יעזור לי לחדד אותה.

 

[goshdarnit]

סנדרין,

הרעיון הוא לשלב את האדם הכותב ובמה שסביבו? אחלה רעיון. אבל זה בכלל לא מה שעשית. בכלל. נקודת המבט צריכה להיות חזקה יותר (שלו ושלו בלבד, ולא איך שזה נראה לעובר תמים, שזה מה שיש עכשיו). צריך להיות ברור שהנקודה שלו. צריך לבנות את הערבוב בין מה שבאמת יש לבין מה שהוא מתאר. לא בנית ערבוב כזה. (אוי, זאת עבודה קשה, אבל כיפית). ואם הנקודה היא שזה נעשה דרכו, האם לא כדאי להתחיל את הסיפור ממנו, ואז, דרך נקודת המבט שלו לצאת החוצה אל הדברים שהוא רואה/כותב? הקטע, כפי שאת רוצה אותו, דורש הרבה יותר מחשבה ממה שהשקעת. את לא צריכה חידוד, את צריכה בנייה מחדש. תשתדלי לבנות כמה שיותר, תשקיעי הרבה יותר מחשבה, וכשתגלי שאת תקועה - אבל באמת - תספרי לנו כמה עשית ומה עשית ואיפה את תקועה וננסה לעזור. בסדר?

 

[סנדרין]

מיקוד הרעיון ../images/Emo142.gif

(אני לא מרגישה מוכנה עדיין לשפץ את הקטע, אז ההודעה הזאת היא פחות או יותר חשיבה בקול רם) התחילת הסיפור ההפרדה בין האדם למה שהוא כותב היא ברורה, חלקה ומסודרת. בהמשך, הסיפור והעולם משתלבים. אבל בתיאור העולם החיצוני, צריך כבר מההתחלה לערבב את המציאות עם מחשבותיו של הסופר, גם אם הקורא עוד לא מבין את זה. זו נקודת המבט הארורה

. איך אפשר להבהיר שאלו המחשבות *שלו*

עברתי על התרגיל הקודם, והרוב לא נראה לי רלוונטי לכאן, אבדוק ביתר תשומת לב. להתחיל ממנו אני לא רוצה, אלא להתחיל מהחלק בעולם שמתחבר לכתיבה שלו, ולכן התיאור, אבל גם להוסיף בתיאור דימויים מחייו לא מתאים בדיוק, כדי לשמור על האווירה. למרות שזה מה שאנסה. (עכשיו עלי לעזוב לבר-מצווה, שם יהיה לי המון זמן לחשוב ~_~)

 

[כותבת מתחילה]

התחלה של סיפור ארוך

הרוח התגברה. עננים כיסו כעת את פני הירח וחשכה כבדה ירדה על הקמפוס. הפנסים לאורך הגדר ובצידי השבילים כבו לפני כשעה, וכך גם תנור החימום בביתן השמירה. בחברת החשמל אמרו לכל המתלוננים שזוהי תקלה עקב עומס כלל ארצי, אבל איתי דורון לא מצא בכך נחמה. הוא רקע ברגליו כמנסה לגרש את הקור, וחכך בדעתו אם למזוג כעת עוד כוס קפה מתוך התרמוס, או להמתין קמעה. מבט ארוך בשעונו הבהיר לו שרק ארבע דקות חלפו מאז הביט בשעון לאחרונה, והתחוור לו כי עדיין נותרה למעלה משעה עד שיסיים את משמרתו כשומר בשער האוניברסיטה. 'העבודה הזו מחורבנת', רטן לעצמו, ובה בעת ידע שאין בידיו ברירה אחרת. תשע-עשרה ש"ח לשעה, בקור, בגשם ולבד - לא אלו היו הציפיות שלו כשנרשם ללימודי מתמטיקה ומדעי המחשב. בחודשי הקיץ, לפני תחילת הלימודים, הוא ראה בעיני רוחו את עצמו מוקף בחברים וחברות אחרי שעות הלימודים, לומדים, מתרגלים, צוחקים ונהנים. ספק קינן בליבו אם היה מתחיל בלימודיו לו ידע כי אביו יפוטר בטרם יסתיים הסמסטר הראשון, והוא ייאלץ למצוא עבודה זמנית. אך כיצד יכול היה לדעת? וכעת היה עליו לשאת לבדו בעול התשלומים לאוניברסיטה ולשכר הדירה, לעמוד בשער, לרקוע ברגליו ולדמיין את רותי, נועם וחגית צוחקים בסלון הדירה שחלקו. מכונית כחולה קרבה אל השער. איתי יצא לקראתה, והוקיר תודה לנהג שעמעם את האורות הגבוהים על-מנת שלא לסנוור אותו. הוא התקרב לעבר הרכב ורכן לעברו, בעת שהנהג החל לפתוח את החלון. "ערב טוב," אמר איתי, "אפשר לראות אישור כניסה, בב..." יריה בודדת נורתה ואיתי התמוטט על הכביש. הבל אד עלה מפיו הפעור והתערבל באוויר הקר. קילוח דק של דם זלג מהחור שנפער במצחו ועיניו הפקוחות בהו ללא הבעה בחשרת העבים ממעל. צעירה בנעלי עקב יצאה מהדלת האחורית של הרכב, מאחורי הנהג, וגררה את גופתו של איתי אל הביתן. היא הסירה את צרור המפתחות שהיה תלוי בחגורתו ופתחה את שער הברזל. המכונית נכנסה, והצעירה מיהרה לסגור את השער ולחזור למכונית. הנהג זינק בחריקת צמיגים לעבר הבנין הגבוה שהתנשא מולו. הנהג והצעירה ירדו מהרכב ופסעו במהירות לעבר הכניסה הראשית.

 

[goshdarnit]

שלום לך שוב,

אני רוצה, לפני שתמשיכי לקרוא את הביקורת שלי, שתקראי את ההודעה הקודמת הזאת, כי כל מה שכתוב בה אני רוצה להגיד לך שוב. קראת? יפה. כל זה נכון לגבי הפתיחה שלך. אז אני לא אחזור שוב ואגיד את כל מה שחסר במשפט "הרוח התגברה. עננים כיסו כעת את פני הירח וחשכה כבדה ירדה על הקמפוס." אין נקודת מבט, אין מצוקה שמתוכה התיאור מגיע. האווירה לא ספציפית מספיק. הרושם הראשוני, אין לי ספק, הוא לא מה שאת רוצה להעביר. לכתוב פתיחה זה הדבר הכי קשה בכתיבה והדבר דורש יותר קריטריונים מכל דבר אחר. אנא תקפידו על כולם. שימי לב גם, שאפשר לדלג על הפיסקה הראשונה (כל מה שהיא באמת אומרת לי זה את השם של הדמות ושהוא שומר), ולהתחיל מ: "'העבודה הזו מחורבנת', רטן לעצמו, ובה בעת ידע שאין בידיו ברירה אחרת." זאת לא הפתיחה האידיאלית של הסיפור שלך, אני משער, אבל היא הרבה יותר טובה, אם רק בגלל שהיא מתחילה מהסיפור עצמו ולא ממשהו שהוא לא הסיפור. יש בה נקודת מבט ויש בה מצוקה. נסי שוב ולכי לפי כמה שיותר כללים.

 

[כותבת מתחילה]

הממ,

אני לא רוצה להתווכח, אבל הנקודה היא כזו: 1. איתי דורון אינו גיבור הסיפור, אלא סתם דמות משנית. הפיסקה הראשונה היא חלק מפתיחה המתארת את הפריצה של מישהו ושל צעירה המתלווה אליו למתחם האוניברסיטה. כל הפתיחה היא מבוא לסיפור, ובכוונה לא ברור מה שמו של הפורץ, משום שעל בסיס הספק הזה מתנהל חלק מהסיפור. עצם העובדה שהפורץ רצח מישהו אמורה להעמיד אותו באור שלילי, אלא אם כן... 2. הרעיון שלי בפתיחה היה לתת איזושהי מכה בבטן של הקורא. הנה מתחיל סיפור על מישהו... ובום, הוא מת. 3. רציתי קצת אווירה שמרמזת שמשהו עתיד להתרחש. הפסקת חשמל, עננים, רוח. כאילו כוחות הטבע מצטרפים למאבק. ומה זה אומר? שאני לא רוצה להתחיל מהסיפור עצמו. אני חייבת להתחיל מהפתיחה המתארת את הפורץ רוצח אדם תמים. כדי שהקורא ירגיש משהו על מותו של אדם תמים, חשבתי להציג אותו לפניח כן, לתאר אותו, להפוך אותו ל"מישהו". האם המשפטים הבאים משפרים את הפתיחה? "איתי דורון חש את הרוח המתגברת מבעד למעיל הצמר הישן, ובתנוכי אוזניו. צלליות העצים במדשאות הקמפוס שמאחוריו השחירו ונמוגו בחשכה, עת עננים כבדים כיסו את פני הירח. הפנסים לאורך הגדר ובצידי השבילים כבו כבר לפני כשעה, וכך גם תנור החימום בביתם השמירה. הסוללות במכשיר הרדיו הנייד שלו החזיקו מעמד עד מהדורת החדשות האחרונה בטרם דעכו. הוא הספיק לשמוע את הקריינית מדווחת בשם חברת החשמל על תקלה עקב עומס כלל ארצי, אבל הוא לא מצא בכך כל נחמה."

 

[goshdarnit]

אם כן,

1. אין לי בעיה עם העובדה שאת לא מתחילה עם גיבור הספר. במקום אחר בפתיל הזה, אנחנו מדברים על פתיחה של מרטין, שהיא אותו דבר. היא מתחילה מדבר קטן של איזושהי דמות, ואז גדלה ליותר גדול וגדלה וגדולה, עד שיש לנו (אחרי הרבה עמודים) את התמונה כולה. גם פתיחה שהיא מבוא לסיפור היא לא מבוא לסיפור כי אם הפתיחה של הסיפור. הרושם הראשוני נוצר רק פעם אחת, וכל פתיחה שהיא מספרת לנו מה יהיה בסיפור. אין מה לעשות נגד זה. את יכולה לנצל את זה לטובתך או להתעלם. מעולם לא הפריע לי שאנחנו לא יודעים מה השם של הפורץ. 2. את רוצה לתת מכה לבטן של הקוראים? אחלה. הבעיה היא שאת עקרון ה'אני אגרום לכם להזדהות עם הדמות ואז אהרוג אותה' עשו בערך עשרת אלפים פעם, וכל קורא קרא את זה בערך אלף פעם. ובכל זאת, יעשו את זה שוב. ואת מוזמנת לעשות את זה גם, כל זמן שאת תעשי את זה ממש ממש טוב. הבעיה עם קלישאות (להרוג את הדמות וכו') היא שיש עוד סיבה שהיא לא עובדת. זאת מכה בבטן כללית ולא ספציפית. האם את עברת על תרגילי ה'דם' שמדברים על מכות בבטן? באופן עקרוני, עדיף משהו שמכה בבטן שלך ולא משהו כללי שאת יודעת ש'תמיד עובד' שיכה בבטן של אחרים. עדיף לתת מכות בבטן שהן יחודיות לך, כי את זה את תכתבי הכי טוב. אם תכתבי 'בטן' של מישהו אחר, את תפשלי. ונקודה שלישית בענייני בטן, הדרך היחידה שבטן עובדת היא באמצעות ספציפיות. פרטים ייחודיים, לדמות, למצב, למקום, לסופרת, וכן הלאה. דברים שרק היא תדע. אנא תעברי שוב על תרגילי הדם. הכל שם מתקשר גם לזה. 3. האווירה שסיפקת לא ספציפית מספיק, לא ייחודית מספיק לא לדמות ולא לסיפור. אין בה נקודת מבט חדה וייחודית. אין בה את רוב הדברים שמניתי בהודעה קודמת. כל מה שכתוב שם על תיאור נכון גם לגבי אווירה. כל מה שמניתי בהודעה הקודמת הזאת הוא גם מה שאני רוצה להגיד לגבי הפתיחה החדשה שלך. נשמע לך הגיוני?

 

[כותבת מתחילה]

הממ...

אוקיי. הבנתי. הבעייה שלי היא שחלק נכבד מהסיפור בנוי על מסתורין, על תעלומה. אני לא *רוצה* לספר לקוראים על מה הסיפור ומה יקרה בסיפור. אני רוצה להפתיע אותם. לא הבנתי למה "האווירה לא ספציפית מספיק, לא ייחודית מספיק לא לדמות ולא לסיפור." הרי איתי דורון חש את הרוח המתגברת. להזיז את רקיעות הרגליים שלו יותר להתחלה? להזיז את התלבטותו לגבי שתיית הקפה ממש להתחלה? ואם לא זו הבעייה, מה יכול להיות יותר ייחודי מזה? בפתיחה הספציפית הזו? כי כשכתבתי את התרגיל של נקודת מבט, זה היה משהו שכתבתי במיוחד. עכשיו, להבדיל, יש לי סיפור שלם שזו הפתיחה שלו. וזה אחרת, כי אני לא יכולה להחליף את הפתיחה. תרגיל פתיחה תאורטי הוא משהו אחד, שיפור של פתיחה קיימת לסיפור קיים - זה בעייתי יותר.