עוד כמה דברים.
לגבי טיעון ה'בלתי אפשרי' שלך. אתה בעצמך אמרת שזה כן אפשרי (אם כי קשה). אז גם אני אגיד: זה בהחלט אפשרי, אבל זה קשה (אבל גם לכתוב טוב זה קשה). המון סיפורים וספרים מתחילים כך. בוא ננסה להבין ביחד למה התכוונתי, במקום להניח שהתכוונתי למשהו שהוא בלתי אפשרי ליישום. (אגב: זאת הפעם הרביעית בערך בתרגילים שהטיעון 'זה בלתי אפשרי עולה'. בכל הפעמים הקודמות התברר שהטיעון היה למעשה 'זה קשה לי' או 'לא הבנתי', כאשר הגענו למסקנה ביחד שזה בהחלט אפשרי. תשאלו את עצמכם, מכאן והלאה, כשבא לכם להגיד 'זה בלתי אפשרי' על קריטריונים של כתיבה, אם זה באמת מה שאתם רוצים להגיד. ואם מישהו אחר אומר את זה, תשאלו את עצמכם מה הוא/היא באמת רצו להגיד. ובנוסף: אנחנו צריכים להתרגל לנסות לקפוץ מעל הפופיק. אנחנו צריכים להתרגל לשאוף לא למה שאנחנו יכולים אלא ליכולת כתיבה הרבה יותר טובה. אם נקפוץ מעל הפופיק, יש סיכוי יותר מסביר שיכולת הכתיבה שלנו באיזשהו שלב (לא מיד) תזנק.) טוב. אז למה התכוונתי? הסיפור, כפי שתארת אותו, נשמע אחלה. הוא נובע גם ממצוקה מסויימת. כל עניין המשיח, של ההתערבות, של מה שקורה, יש בו מן הכאב, מן הבטן. אבל בפתיחה שכתבת - אין את הדברים האלה. אני לא צריך שתכניס את *כל* הסיפור. אני צריך שתכניס קצת. ובמקרה שלך נראה לי, אחרי שתיארת את הכוונה, חסרה נקודת המבט. בסיפור שלך יש נקודת מבט מאוד חזקה. בהתחלה - אין נקודת מבט בכלל. העובדה שהמספר מדבר בגוף ראשון לא הופכת את זה לנקודת מבט טובה (ראה התרגיל הקודם). המצוקה, הכאב, הבטן, ה... המשהו הזה שיש בסיפור שלך לא נמצא במשפט הראשון. והוא חייב להיות במשפט הראשון של הסיפור הזה, לפי דעתי. ולשתי הדוגמאות שנתת: "צל ישב שלוש שנים בכלא." כמה אינפורמציה יש במשפט הזה. אני יודע שהסיפור על צל, אני יודע שהוא מסופר מנקודת המבט שלו, אני יודע שהוא ישב בכלא ואני יודע כמה זמן הוא ישב בכלא. ואני גם יודע שצל סבל בכלא (אם הוא לא היה סובל, המשפט היה מנוסח אחרת). שים לב איך כל אחד מהמשפטים הבאים שסיפקת לא רק מספק המון אינפורמציה (מנקודת המבט שלו), הוא גם מצביע על כמות אדירה של אינפורמציה שהוא לא מספר לנו (במלים אחרות: "עומק"). הוא מתחיל את הסיפור של 'צל' (אגב, גם השם שהוא המילה הראשונה בספר, אומר לא מעט על הספר), דמות שיש הרבה מאוד מאחוריה. מה הקונפליקט אני עדיין לא יודע. אבל יש קונפליקט, וזה ברור מהמשפט הראשון. הוא לא מתחיל מהכל טוב, הוא מתחיל ממשהו בעייתי. והדוגמה של מרטין. הייתי מרגיש יותר נוח אילו קראתי איזה ספר שלו, או אילו היו עוד כמה משפטים, כדי שאני אדע איך הוא בונה עלילה. העלילה, כפי שהיא מצטיירת רק מהמשפטים שנתת לי, יכולים ללכת לכיוון טוב ויכולים ללכת לכיוון רע. בוא נניח שהם הולכים לכיוון טוב ונראה מה הוא עשה: "אבנר מארש הקיש בידית מקל ההליכה שלו על דלפק המלון, על מנת לזכות בתשומת לבו של פקיד הקבלה." נקודת מבט של מארש. יש תחושה של אווירת 'הדרום' בארה"ב (איזה תחושה יש בדוגמאות שנתת? אין. צריך לעבוד על זה.) אני מקבל רושם ראשוני של הדמות: מישהו זקן, בוודאי גם נראה זקן, קשה לו ללכת (מקל הליכה), ועדיין נאבק (כרגע על תשומת לבו של פקיד הקבלה, אבל זה נראה חלק מצורת ההתנהגות הרגילה שלו). המשפט הבא: "אני מחפש אדם בשם יורק", אמר. "ג'וש יורק, כך אני סבור שהוא מכנה את עצמו. יש כאן אדם כזה?" - המשפט הזה קצת מעצבן אותי. ה'יורק, ג'וש יורק," מזכיר לי יותר מדי את בונד. אני מניח שה'כך אני סבור שהוא מכנה את עצמו' אני מניח שזאת צורת הדיבור הדרומית ולא צורת התנסחות מסורבלת (אנחנו, למשל, לא היינו מתנסחים כך). תחילת קונפליקט יש כבר במשפט הראשון, וקצת בשני. משהו בין ג'וש למארש. הבנייה של מה שאנחנו רואים היא מעין זום-אאוט איטי. אני מתמקד בפרט אחד ולאט לאט העדשה מתרחקת ואני רואה עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת. ככה בונים ספר ארוך (לרוב). וכל פעם שאני מוסיף פרט, אני מוסיף אותו מנקודת המבט, עם עין על הקונפליקט, ועל התחושה/אוירה הכללית. אז אני לא יודע מה הרובד הפילוסופי בשתי הדוגמאות, אבל תראה כמה דברים אני כן יודע. תראה מה הם הצליחו להכניס לפתיחה של כמה משפטים. אל תגיד בלתי אפשרי. אל תגיד אני לא יכול. פשוט נסה.
