תרגיל - התחלות - 1

N Y

New member
אף אחד לא אמר לך איך לקרוא.

תקראי איך שאת רוצה, וזו באמת זכותך. אבל, מה לעשות, את לא יכולה לקבוע מהי פתיחת הספר או הסיפור - הזכות הזו שמורה למחבר, אפילו אם זה לא מוצא חן בעיניך. מק'קאפרי בחרה להוסיף את הפרולוג, הווה אומר - היא התכוונה שהדבר הראשון בו נתקל הקורא יהיה אותו פרולוג, משמע - זוהי הפתיחה. את יכולה לוותר עליה, ומצדי תתחילי לקרוא בעמוד 102, אבל אז, חוששני, את הופכת את כל האבחנות שלך בנוגע לספר (וגם לנושא בו אנו דנים כרגע) ללא רלוונטיות, בדיוק כפי שאבחנותיו של מי ש"קרא את הספר אבל דילג על תיאורי הנוף" אינן שוות מאומה. כשמישהו דן בספר כלשהו ובתכונותיו, אני מצפה שיקרא אותו מתחילתו ועד סופו ולא ישמיט או ידלג על דבר. ולכן, מצטער, הגישה של "דילגתי על מה שלא מצא חן בעיני" נראית לי לא רצינית.
 

Rivendell

New member
אבל שם בדיוק מקומה של האבחנה בין

תחילת הסיפור לתחילת הספר. הן לא תמיד באותו המקום. במקרה הזה, לעניות דעתי, ציטטתי מתחילת הסיפור. אם תקרא את הספר (או שקראת) תוכל להחליט אם אתה מסכים איתי או לא לגבי הפרט הספציפי הזה. מעבר לזה, אני לא דנה בתכונות הספר, את זה כבר עשיתי בפרוום השני שלי, אלא רק מביאה אותו כדוגמא למשהו. לא צריך לקחת הכל כל כך בקיצוניות. והאמת? ממש משעשע אותי לשמוע שאתה חושב שהיחס שלי לספרים הוא "לא רציני"
אני מכירה עוד כמה אנשים שזה מאוד ישעשע אותם. אבל באמת על זה אני לא יכולה וגם לא מתכוונת להתווכח איתך. איש באמונתו יחיה.
 

נע ונד

Member
ניסיון לפתיחה

לי הוליס חשב שהיום בו פוטר מעבודתו ככתב מדיני בעיתון 'חדשות היום' הוא הגרוע בחייו, אבל המחשבה הזו החזיקה מעמד פחות משבוע.
 

goshdarnit

New member
שלום נע ונד,

האפקט של הפתיחה הזאת הוא עלילתי. כלומר, האפקט המרכזי (והיחידי) שלו הוא שהקורא ישאל את עצמו: אז מה יקרה עכשיו. מה שחסר לי הוא האלמנט הרעיוני של הסיפור. מה הרובד הפילוסופי? האם הסיפור הוא רק: דבר מסויים קורה ואז דבר אחר קורה ואז דבר אחר קורה. או אולי הסיפור הוא *על* משהו. אין אותו בהתחלה, ולכן אני מנחש שאין אותו בסיפור. ספר לנו על מה הסיפור ומה הרובד הרעיוני/פילוסופי שלו.
 

נע ונד

Member
נסיון נוסף

לי הוליס חשב שהיום בו פוטר מעבודתו ככתב מדיני בעיתון 'חדשות היום' הוא הגרוע בחייו, אבל המחשבה הזו החזיקה מעמד פחות משבוע. הוא ידע שהפיטורים לא היו קשורים ליכולותיו המקצועיות, והיו לו חשדות לא מאומתים שמדובר בשחיתות כלשהי, אך לא היה דבר שלי יכול לעשות בנדון. לפחות בינתיים. אמנם לא מדובר בדיוק ברובד פילוסופי/רעיוני, אבל אפשר להבין במה (פחות או יותר) יעסוק הסיפור - במלחמתו של לי בשחיתות הנ"ל. אבל אני קצת מסתייג מהשורות שהוספתי כי לדעתי הן נותנות לקורא מידע רב מדי כבר בהתחלה ולקלקל את הטוויסט.
 

goshdarnit

New member
שני דברים.

א. אל תביא לי דברים שאתה מסתייג מהם. ב. הבנתי את העניין העלילתי מהנסיון הראשון. אני לא אומר שאתה צריך להכניס רובד פילוסופי/רעיוני נוסף לפתיחה, אני אומר שאתה צריך להכניס אותו לסיפור. כשהוא יהיה בסיפור, הוא יהיה בהתחלה. למה אני מתכוון כשאני מדבר על רובד נוסף? למה בחרת לספר דווקא את הסיפור הזה ולא סיפור אחר? האם יש בו משהו שהוא ייחודי שלך? האם יש בו משהו יותר מעלילה, טוויסטים והפתעות? מה ייחודי בסיפור? מה הייחודיות שלך כפי שהיא באה לידי ביטוי בסיפור?
 

נע ונד

Member
הבנתי

אני צריך לחשוב על זה יותר לעומק, יש לי משהו יחסית מעורפל. לעומת זאת הנה פתיחה לסיפור קצר שיש לי את כולו כולל הרעיון: כשראיתי את ההתקהלות הגדולה ידעתי שזכיתי בהתערבות - המשיח הגיע.
 

goshdarnit

New member
יותר טוב.

אבל. הסתכל על זה כך: המשיח הגיע. האם אתה רוצה שאנחנו הקוראים נשווה את גודל הגעת המשיח להתערבות שלך? כרגע, השניים זהים. מה שקורה זה: א) התערבתי, ב) המשיח הגיע. זה מה שיש. מצד שני, אפשר לפתוח סיפור כך: המשיח הגיע ו... (כלומר, להתחיל בכך שהמשיח הגיע ואז משהו שקשור. בקיצור, תתחיל מהסיפור ובמה שהוא עוסק, ואל תפתיע אותנו בכך שהמשיח הגיע.) ואפשר אחת. איזושהי מצוקה עולמית, מצוקה מקומית, מצוקה אישית, או איזשהו מצב היו כל כך בלתי נסבלים ש*גרמו* לביאת המשיח. אפשר להכניס (לא להסביר) חלק מהמצוקה למשפט הראשון, דבר שיחזק לך את עומד הסיפור וגם את הפתיחה. כרגע זה נראה שאתה עובד בעיקר על הפתעה, ואתה הופך אותה לזולה יותר בכך שאתה משווה בין המשיח להתערבות. כלומר, אני מקבל תחושה שמה שחשוב בסיפור יהיה התפניות למען התפניות, ושהוא כולו יהיה בטון חבר'מני נמוך יחסית, בגלל ההתערבות וההתקהלות, ולא כי משהו גדול קרה שהביא לאירועים האלה. הפתעות הן דבר טוב וחיובי, אבל אפשר ללכת על הפתעות בצורה פחות בוטה (כי מתישהו ימאס לאנשים מכך שאלוהים התפטר או שהמשיח הגיע או שהגיבור מת, וכו'). ראה את התרגיל על פתיחת סיטואציות (תרגיל - עלילה- 2) על איך אפשר לעשות את זה בעדינות. אני ברור?
 

נע ונד

Member
או שאתה לא הבנת אותי

או שאני לא הבנתי אותך. האם הכוונה שלך היא שאני מפתיע את הקורא בכך שהמשיח הגיע? בכל אופן, המשיח לא הגיע. עדיין לא. הסיפור שלי יהיה מבוסס על סיפור שקרה לחבר שלי כשהיה ילד והתערב עם אחיו על כך שהמשיח יגיע עד זמן מסוים ומאמין בכך לחלוטין(ט' באב, או משהו כזה, אני לא זוכר בדיוק), באותו יום הוא הולך עם אחיו לכותל, ואז רואה התקהלות של אנשים ובטוח שהמשיח הגיע, מה שמתגלה כטעות, ההתקהלות היא בגלל תגרה של שני אנשים. הרעיון בסיפור הוא לא ההפתעה של הקורא, אלא מסר לקורא - אנחנו עסוקים במריבות והמחלוקות שלנו ולכן המשיח לא בא (אפשר לראות את המשיח בתוך משל, או בתור הדבר האמיתי, זה כבר תלוי בקורא). אחרי שחשבתי קצת על הנושא של ההתחלות בכלל, זה נראה לי כאילו אתה רוצה לדחוס הכל בקטע קצר. לרוב זה בלתי אפשרי, כי אתה חושף חלקים בעלילה שאתה עדיין לא רוצה לחשוף. ולרוב אתה גם רוצה להוביל את הקורא בשלבים כדי שיבין את הרעיון שלך. בדקתי בכמה ספרים שנמצאים אצלי, ושהסופרים שלהם לא ידועים בחוסר כישרון או בחובר מקצועיות בלשון המעטה, וזה מה שמצאתי: "אלים אמריקאים" - צל ישב שלוש שנים בכלא. הוא היה גדול מספיק, ונראה מספיק אל-תתעסק-אתי, כך שבעייתו הגדולה ביותר הייתה להרוג זמן. אז הוא נשאר בכושר, לימד את עצמו תעלולי מטבעות וחשב הרבה על כמה שהוא אהב את אשתו. - מה הרובד הרעיוני/פילוסופי? אני לא יודע. "חלום קדחת" - אבנר מארש הקיש בידית מקל ההליכה שלו על דלפק המלון, על מנת לזכות בתשומת לבו של פקיד הקבלה. "אני מחפש אדם בשם יורק", אמר. "ג'וש יורק, כך אני סבור שהוא מכנה את עצמו. יש כאן אדם כזה?" - מה הרובד הרעיוני/פילוסופי? אני לא יודע. מרטין שומר אותו להמשך הספר, עד לאחר הטוויסט.
 

goshdarnit

New member
עוד כמה דברים.

לגבי טיעון ה'בלתי אפשרי' שלך. אתה בעצמך אמרת שזה כן אפשרי (אם כי קשה). אז גם אני אגיד: זה בהחלט אפשרי, אבל זה קשה (אבל גם לכתוב טוב זה קשה). המון סיפורים וספרים מתחילים כך. בוא ננסה להבין ביחד למה התכוונתי, במקום להניח שהתכוונתי למשהו שהוא בלתי אפשרי ליישום. (אגב: זאת הפעם הרביעית בערך בתרגילים שהטיעון 'זה בלתי אפשרי עולה'. בכל הפעמים הקודמות התברר שהטיעון היה למעשה 'זה קשה לי' או 'לא הבנתי', כאשר הגענו למסקנה ביחד שזה בהחלט אפשרי. תשאלו את עצמכם, מכאן והלאה, כשבא לכם להגיד 'זה בלתי אפשרי' על קריטריונים של כתיבה, אם זה באמת מה שאתם רוצים להגיד. ואם מישהו אחר אומר את זה, תשאלו את עצמכם מה הוא/היא באמת רצו להגיד. ובנוסף: אנחנו צריכים להתרגל לנסות לקפוץ מעל הפופיק. אנחנו צריכים להתרגל לשאוף לא למה שאנחנו יכולים אלא ליכולת כתיבה הרבה יותר טובה. אם נקפוץ מעל הפופיק, יש סיכוי יותר מסביר שיכולת הכתיבה שלנו באיזשהו שלב (לא מיד) תזנק.) טוב. אז למה התכוונתי? הסיפור, כפי שתארת אותו, נשמע אחלה. הוא נובע גם ממצוקה מסויימת. כל עניין המשיח, של ההתערבות, של מה שקורה, יש בו מן הכאב, מן הבטן. אבל בפתיחה שכתבת - אין את הדברים האלה. אני לא צריך שתכניס את *כל* הסיפור. אני צריך שתכניס קצת. ובמקרה שלך נראה לי, אחרי שתיארת את הכוונה, חסרה נקודת המבט. בסיפור שלך יש נקודת מבט מאוד חזקה. בהתחלה - אין נקודת מבט בכלל. העובדה שהמספר מדבר בגוף ראשון לא הופכת את זה לנקודת מבט טובה (ראה התרגיל הקודם). המצוקה, הכאב, הבטן, ה... המשהו הזה שיש בסיפור שלך לא נמצא במשפט הראשון. והוא חייב להיות במשפט הראשון של הסיפור הזה, לפי דעתי. ולשתי הדוגמאות שנתת: "צל ישב שלוש שנים בכלא." כמה אינפורמציה יש במשפט הזה. אני יודע שהסיפור על צל, אני יודע שהוא מסופר מנקודת המבט שלו, אני יודע שהוא ישב בכלא ואני יודע כמה זמן הוא ישב בכלא. ואני גם יודע שצל סבל בכלא (אם הוא לא היה סובל, המשפט היה מנוסח אחרת). שים לב איך כל אחד מהמשפטים הבאים שסיפקת לא רק מספק המון אינפורמציה (מנקודת המבט שלו), הוא גם מצביע על כמות אדירה של אינפורמציה שהוא לא מספר לנו (במלים אחרות: "עומק"). הוא מתחיל את הסיפור של 'צל' (אגב, גם השם שהוא המילה הראשונה בספר, אומר לא מעט על הספר), דמות שיש הרבה מאוד מאחוריה. מה הקונפליקט אני עדיין לא יודע. אבל יש קונפליקט, וזה ברור מהמשפט הראשון. הוא לא מתחיל מהכל טוב, הוא מתחיל ממשהו בעייתי. והדוגמה של מרטין. הייתי מרגיש יותר נוח אילו קראתי איזה ספר שלו, או אילו היו עוד כמה משפטים, כדי שאני אדע איך הוא בונה עלילה. העלילה, כפי שהיא מצטיירת רק מהמשפטים שנתת לי, יכולים ללכת לכיוון טוב ויכולים ללכת לכיוון רע. בוא נניח שהם הולכים לכיוון טוב ונראה מה הוא עשה: "אבנר מארש הקיש בידית מקל ההליכה שלו על דלפק המלון, על מנת לזכות בתשומת לבו של פקיד הקבלה." נקודת מבט של מארש. יש תחושה של אווירת 'הדרום' בארה"ב (איזה תחושה יש בדוגמאות שנתת? אין. צריך לעבוד על זה.) אני מקבל רושם ראשוני של הדמות: מישהו זקן, בוודאי גם נראה זקן, קשה לו ללכת (מקל הליכה), ועדיין נאבק (כרגע על תשומת לבו של פקיד הקבלה, אבל זה נראה חלק מצורת ההתנהגות הרגילה שלו). המשפט הבא: "אני מחפש אדם בשם יורק", אמר. "ג'וש יורק, כך אני סבור שהוא מכנה את עצמו. יש כאן אדם כזה?" - המשפט הזה קצת מעצבן אותי. ה'יורק, ג'וש יורק," מזכיר לי יותר מדי את בונד. אני מניח שה'כך אני סבור שהוא מכנה את עצמו' אני מניח שזאת צורת הדיבור הדרומית ולא צורת התנסחות מסורבלת (אנחנו, למשל, לא היינו מתנסחים כך). תחילת קונפליקט יש כבר במשפט הראשון, וקצת בשני. משהו בין ג'וש למארש. הבנייה של מה שאנחנו רואים היא מעין זום-אאוט איטי. אני מתמקד בפרט אחד ולאט לאט העדשה מתרחקת ואני רואה עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת. ככה בונים ספר ארוך (לרוב). וכל פעם שאני מוסיף פרט, אני מוסיף אותו מנקודת המבט, עם עין על הקונפליקט, ועל התחושה/אוירה הכללית. אז אני לא יודע מה הרובד הפילוסופי בשתי הדוגמאות, אבל תראה כמה דברים אני כן יודע. תראה מה הם הצליחו להכניס לפתיחה של כמה משפטים. אל תגיד בלתי אפשרי. אל תגיד אני לא יכול. פשוט נסה.
 

נע ונד

Member
קודם כל

אם לא קראת עדיין ספרים של מרטין כדאי מאוד שתקרא. 'שיר של אש ושל קרח, הוא המלצה חמה ביותר ואני בטוח שרבים מחברי הפורום יצטרפו להמלצה. ניסיתי לכתוב מנקודת מבט אחרת ויצא לי משהו כזה: "צדקתי, ידעתי שהוא יבוא!" צעק אבי באוזנו של רמי אחיו כשראה את האנשים הרבים שהתקהלו ליד השערים המובילים לכותל והתחיל לרוץ לכיוון ההתקהלות. "המשיח הגיע ואני ניצחתי בהתערבות." אני בכוונה לא מתחיל מהמצוקה, כי האכזבה (המפתיעה), חשוב שתגיע דווקא בסוף. אם תחטוף את ה"אגרוף" בבטן כבר בהתחלה, הסיפור מאבד הרבה מההצדקה של קיומו. כמו שאני רואה את הסיפור, העניין הוא לבנות אותו לקראת ה"אגרוף" כדי שהוא יהיה יותר אפקטיבי. זה נכון גם להרבה סיפורים אחרים, אגב. ושוב בקשר לדוגמאות שניתחת, אז נכון שהפתיחה נותנת אוירה ותיאור של הדמויות, ובזה אני מסכים אתך לחלוטין שצריך לתרגל. כשאני אגיע לרמה של גיימן ומרטין בתיאור אוירה אני אשמח מאוד. אבל מה שאתה מבקש הוא רובד פילוסופי/רעיוני. זה לא קיים שם וגם לא בעוד הרבה ספרים נפלאים עם פתיחה מצויינת. זו אפשרות לפתיחה טובה אבל לא הכרחי. כשאני חושב על זה הרבה מהרעיונות מגיעים דווקא עם הטוויסט העלילתי.
 

goshdarnit

New member
לא מוותר לך ולא מוותר לך.

אתה רוצה לוותר לעצמך, בבקשה. אבל אני לא אוותר לך. לא מוכן לשמוע משפטים כמו "כשאני אהיה טוב כמו גיימן או מרטין אז אני אעשה כך וכך". תירוצים, תירוצים, תירוצים. תתאמץ להיות טוב כמוהם. תתאמץ להיות טוב מהם. אין ספק שתיפול בדרך, אבל בסוף תשתפר. לא תתאמץ, לא תהיה טוב כמוהם. נקודה. ולענייני הפתיחה: כשקראתי רק את המשפט הראשון היה לי רובד עלילתי בלבד, לכן ביקשתי רובד רעיוני/פילוסופי. אחרי שסיפרת לי את הרעיון מאחורי הסיפור, שיניתי את דעתי. עכשיו אני לא רוצה רובד רעיוני, אני רוצה תחושה של הסיפור מההתחלה. כנראה דרך האווירה או המצוקה או בטן, אבל יש גם דרכים אחרות. בכל מקרה, אני צריך שתתמקד בנקודת מבט, ומה שכתבת לא באמת נכתב מנקודת מבט אמיתית (ומיד נגיע לזה). (אגב, יש יותר ממצוקה אחת בסיפור, אתה לא חייב להתחיל דווקא מההיא). אני לא יכול להראות לך איך לכתוב את המשפטים הראשונים, כי הסיפור הוא שלך ולא שלי, והבטן היא שלך ולא שלי. אבל במקום שאני אגיד לך 'נסה שוב ושוב ושוב ושוב עד שתמצא את הזווית הנכונה' (אגב, עצה טובה), בוא וננסה לגשת לדברים קצת אחרת, טוב? כתבת: "צדקתי, ידעתי שהוא יבוא!" צעק אבי באוזנו של רמי אחיו כשראה את האנשים הרבים שהתקהלו ליד השערים המובילים לכותל והתחיל לרוץ לכיוון ההתקהלות. "המשיח הגיע ואני ניצחתי בהתערבות." בוא נסתכל על דברים מבחינת משקל. לכל דבר בסיפור יש משקל משלו, צריך לתת לו כבוד משלו, מקום מחיה, מרווח נשימה, זמן עיכול, זמן להכניס אותו, ולחכות זמן עד שאתה מביא את הדבר הבא. לכל פרט חשוב. לכל דמות. לכל אביזר. ולפעמים גם לכל רעיון חדש. בוא נראה כמה דברים יש בהתחלה שלך, שדורשים משקל מיוחד: אבא של המספר. רמי. קהל אנשים רץ. ההתקהלות. המשיח. ההתערבות. בוא פשוט ניקח נשימה ארוכה, ונציג את כל אחד מהדברים האלה עם הכבוד והזמן שמגיע להם, בסדר? ראית איך גיימן מציג דמות, ראית איך מרטין מציג דמות, בוודאי ראית אחרים. להגיד 'אבי' זה לא הצגת דמות. קח את הזמן, תציג את הדמות (כפי שהיא בסיטואציה הזאת). רמי - "אחיו" זה לא הצגת דמות. אני בטוח שלכל אחד יש אופי משלו, והשוני בין שניהם מתבטא בוודאי בכל דבר. קח את הזמן להציג את הדמות הראשונה ואחרי זה תציג את הדמות השנייה. (עכשיו, אני לא אומר, תן לי רשימה. אני אומר, תן לי פתיחה מעניינת, תוך כדי הפעולות של מה שקורה ברחבת הכותל, כאשר אתה לוקח את הזמן שלך בהצגת כל דבר ודבר.). ההתקהלות. זה דבר שלוקח זמן. סיימת אותו בשתי מלים. בנוסף, כל התקהלות היא שונה, לכל אחת דינמיקה משלה. לא היה שום דבר ייחודי בהתקהלות שלך. תתמקד, ותהיה ספציפי. המשיח. זה דבר ענקי. (בין אם הוא שם ובין אם לא). קח את הזמן, ותתמקד רק בזה, בחשיבות של זה בשביל האנשים או בשביל הדמויות או בשביל העולם או אני לא יודע מה. ההתערבות - אישית, אני חושב שהאיזכור של ההתערבות צריך לבוא יותר מאוחר בסיפור, אבל גם אם לא - תן לזה מרווח נשימה אחרי המשיח. משיח והתערבות זה לא אותו דבר. נסה לכתוב דברים (על הצד הטוב ביותר!) עם מרווח נשימה, כאשר אתה לא ממהר ונותן לכל דבר את המשקל והכבוד המגיע לו.
 

נע ונד

Member
גם אני לא מוותר

לעצמי. אין ספק שהשאיפה היא להגיע לרמה של גיימן ומרטין, אבל זו הייתה רק הערה צדדית שהתייחסה לתיאור האוירה ולא לעניין הרובד הפ/ר. אני עדיין לא רואה את הצד הפ/ר בפתיחות של מרטין וגיימן למרות תיאורי האוירה/דמויות הנפלאים. הייתי שמח אם היית נותן דוגמא או שתיים לפתיחה עם רובד פילוסופי (מה שעדיין לא ישכנע אותי שפתיחה כזו היא הכרחית - וגם אתה מודה שהיא לא הכרחית: 'אחרי שסיפרת לי את הרעיון מאחורי הסיפור, שיניתי את דעתי. עכשיו אני לא רוצה רובד רעיוני, אני רוצה תחושה של הסיפור מההתחלה.'). כמובן שלכל דבר יש לתת מקום משלו בסיפור. אבל הפתיחה הזו היא תיאור של מצב רגעי שנמצא קרוב לסיומו של הסדר הכרונולוגי בסיפור. הפתיחה באה לתפוס את הקורא (גם אתה אמרת שזו המטרה) ולאחריה יגיע תיאור של הנפשות הפועלות איך הם הגיעו למצב הנ"ל, תיאור יותר מפורט של המצב הנ"ל ומה קורה אח"כ. בנוסף, אני לא יכול לתאר את הדמויות בקצב של גיימן ומרטין, כי אצלם מדובר על ספר וכאן מדובר בסיפור קצר. ד"א: לא מדובר באביו של המספר, לילד קוראים אבי.
 

goshdarnit

New member
אנחנו נעבוד בשיטת

'מידה כנגד מידה'. אתה תשתדל לכתוב פתיחה לפי הכללים של מתן כבוד ומקום שפירטתי בהודעה הקודמת שלי. אתה תתן לעצמך לפחות כמה שעות לרעיונות לשקוע. אתה תחכה כמה שעות אחרי שכתבת את הרעיון לפני שאתה שם אותו פה - ואז תחשוב אם אתה לא יכול לעשות משהו יותר טוב. אחרי שתפרסם את הפתיחה החדשה, כאשר אתה מתעלם לחלוטין מהעניין ה'פילוסופי', אני מבטיח להביא מספר דוגמאות שיבהירו למה התכוונתי. עזוב לבינתיים את הקטע הרעיוני/פילוסופי. תשכח ממנו לצורך התרגיל הנוכחי. הוא חוסם אותך. נסה את השיטה האחרת. ודרך אגב, לקרוא למישהו "אבי" או "אורי" או "רועי" או "צחי", גם זה לא אפיון. נסה את השיטה שהצעתי. וקח את הזמן. ואני מאוד שמח שאתה לא מוותר.
 

נע ונד

Member
פתיחה חדשה

נתתי מקום לאבי, לעומר ולמשיח. זה מה שיצא: אבי חכה כל חייו לביאת המשיח. זה לא היה כל כך הרבה זמן עד עכשיו, קצת פחות משמונה שנים. הוא עומד להגיע בשבוע הקרוב, אפילו היום, אבי היה בטוח בכך. המורה שלו אורית אמרה השבוע בכתה שאם נאמין ממש חזק אז הוא יבוא. אז אבי האמין חזק, עוד יותר חזק ממה שהיה רגיל עד עכשיו. אם פעם הוא האמין רק כשחשב על כך, עכשיו הוא חשב על כך כל הזמן - לרצות, להשתוקק, להאמין. אבל עומר לא האמין. עומר הוא החבר הכי טוב של אבי. כבר מהגן הם היו החברים הכי טובים, כמעט תמיד ביחד. זו הסיבה שלאבי כל כך הפריעה העובדה שעומר לא מאמין. הוא התווכח אתו במשך יומיים תמימים. מה שהוביל בסופו של דבר להתערבות.
 

goshdarnit

New member
אתה בסדר.

זה מצויין, ואני מקווה שאתה רואה את ההבדל. המשפט הראשון מראה מצוקה. "אבי חיכה כל חייו לביאת המשיח." אתה רואה את זה? זה מצויין. על מה הסיפור: על אבי ויחסו למשיח. על מי הסיפור: על אבי. נקודת מבט של הסיפור: של אבי. (שתי הפסקאות כולן מנקודת המבט שלו, וזה מצויין.) קונפליקט: משהו פנימי בתוך אבי. כרגע עוד לא ברור, אבל בהחלט ברור שהוא שם. כל זה רק מהמשפט הראשון. מצויין! איך זה מרגיש מבחינתך? הבטחתי להביא לך קטעים להבהיר על הרובד הרעיוני, ואכן כך אעשה. קודם אענה לשלושת ההודעות האחרות, אח"כ אעשה דברים של סופשבוע, וכנראה היום והכי מאוחר מחר, אקיים את הבטחתי.
 

נע ונד

Member
רק משהו קטן חסר לי

הסגנון לא מתאים כל כך לילד בן 8. אני צריך עוד לעבור על זה. הסכמתי אתך במה שנוגע לאוירה גם קודם. זה בהחלט השתפר. אבל בקשר לרובד הפ/ר אני ממשיך להתעקש ועדיין חושב שזה לא הכרחי אלא רק אפשרות אחת (למרות שמדובר באפשרות די טובה).
 

goshdarnit

New member
רובד רעיוני.

בסיפורים ובספרים יש כמה רבדים. יש את הרובד העלילתי, שהוא רצף האירועים בלבד. קודם זה קורה, כתוצאה מכך משהו אחר קורה, וכן הלאה. (ראה את התרגילים שעסקו בעלילה). לא די ברובד עלילתי כדי ליצור סיפור טוב. צריך את ה'משהו' הנוסף הזה מתחת לעלילה, מעל העלילה, לכסות את העלילה. לפעמים קשה לתת שם למשהו הנוסף, ולפעמים קל. לפעמים אתה רואה אותו על ההתחלה. החלטתי לצטט דווקא מספרות המד"ב העברית ולהביא שלוש דוגמאות שונות לגמרי. בוא נראה. הסיפור 'כל בני האדם, בשלום ובאחווה' של ורד טוכטרמן (חלומות באספמיה 5) מתחיל כך: "תראו, זה לא שאני ממש גזעני או משהו, לא ככה. אבל אף פעם בחיים שלי לא ממש אהבתי ערבים." אני לא רוצה לספר לך מה קורה אחר כך (תקרא את הסיפור) אבל כבר מההתחלה ברור שלסיפור יש (מעבר לעלילה) גם רובד רעיוני ברור. הסיפור עוסק בגזענות ובדעות קדומות. והוא עוסק בגזענות ובדעות קדומות בצורה שאותה אתה לא צופה מראש. תוך כדי כך, ורד הציגה לך את הדמות, ועשתה את זה באופן כזה שאתה תקרא את המשפטים הבאים למרות שאתה עדיין לא יודע (עלילתית) במה מדובר. הסיפור 'התאומה' שלי (מתוך הספר 'הצד האפל') מתחיל כך: "גליניס האץ' מעולם לא הכירה את אביה." המשפט הזה נותן לך גם את הרובד העלילתי, וגם את הרובד הרעיוני מאחורי הסיפור. ברובד העלילתי, זה הדבר שמניע את כל הסיפור. גליניס (נקודת מבט שלה) מחפשת את אבא שלה. היא אובססיבית לגבי העניין הזה, וזה מחזיק את כל הסיפור (ששים ומשהו עמודים). ברובד הרעיוני חיפוש האבא הוא למעשה חיפוש ה'אני'. וככל שגליניס מגלה יותר דברים לגבי מוצאה (וחדי העין יחברו את השם של הסיפור למשפט הראשון ויבינו שלמרות שגליניס היא בת יחידה, היא בכלל לא מה שהיא נראית (לא ספוילר, לא לדאוג)), כך למעשה היא מגלה יותר טוב מי היא. בכל משך הסיפור (גם אחרי שהיא מגלה מי היא) גליניס מתעמתת מול מי שהיא חושבת שהיא מול מי שהיא באמת. זה קורה על כל פרט חדש שהיא מגלה. הקוראים יכולים להסתכל על הסיפור על העלילה בלבד, ולהצטרף אליה לחיפוש אחרי אבא שלה. אבל הרובד הנוסף משחק להם על התת מודע גם אם הם לא שמים לב שהוא שם. והוא שם מהרגע הראשון. להשלמת הסדרה רציתי להביא לך את ההתחלה של 'מכונת האהבה' של ניר יניב, אבל כנראה השארתי את חלומות באספמיה 3 המדובר בעבודה. זה יחכה למחר. אני מעדיף לתת לך את זה כדוגמה, כי הפתיחה שם שונה לחלוטין משתי הדוגמאות שהבאתי. בכל מקרה, אם במקרה יש לך את המגזין בבית, תקרא שוב את ההתחלה של הסיפור. זהו סיפור רווי רבדים, ואתה רואה את כולם - אבל כולם - בפיסקה הראשונה. עכשיו אני מרגיש שלא עשיתי מספיק. אז קח עוד סיפור. מתוך הסיפור 'הצד האפל' (מהספר). במקרה שלא קראת, המשפט הראשון מתחיל כך: "הזיכרון שלי הוא לא מה שהיה פעם." ומיד אחרי זה יש קטע שלם שקשור לזכרון התלוש של הדמות ואיך הוא לא מסוגל להבדיל בין מציאות לדמיון או לדעת אם מה שהוא זוכר באמת קרה או לא. השיא של הקטע של הזכרון מבחינה רעיונית בלבד מגיע כמה עמודים אחר כך: "עכשיו אני לבד. ואני מתחיל לחשוב: האם היא באמת הייתה פה? והאמת היא: איני יודע. חשתי שהיא אמיתית כשהיא הייתה פה. אבל עכשיו זה עכשיו, ועכשיו היא אינה כאן, וכל מה שנותר לי הוא זיכרון. ואיני יכול לבטוח בזיכרונותיי. כל מה שנותר לי זו תחושה נפלאה שביליתי לילה ובוקר עם האישה המדהימה ביותר שאי פעם הכרתי. אך אין זה אומר שזה באמת קרה. אם היא תופיע שוב, זאת אומרת שהיא הייתה פה קודם. אלא אם כן, הופעתה שוב תהייה גם היא זיכרון מזויף. אך אפילו אם תבוא שוב, יהיה עליה לעזוב בסוף. ואז אני אוותר לבד עם מחשבותיי וספקותיי. כאילו שהזמן היחיד שמשהו אמיתי קורה, משהו שאני יכול לסמוך עליו, הוא כאשר אני לבד. מחשבותיי אמיתיות, גם אם הן בזיכרון מזויף. תחושותיי אמיתיות, גם אם האנשים כלפיהם אני חש אותן אינם קיימים. אנשים עוזבים והופכים להיות חלק מן העבר. אני זה שתמיד נשאר איתי פה, בהווה. וההווה הוא הדבר היחיד שאני יכול לבטוח בו. זו השורה התחתונה: אני תמיד לבד. רק אני ומחשבותיי. " לכל זה יש השפעה אדירה על הסיפור, והוא חלק גדול מהפילוסופיה שלו, ומהצגת הדמות. וזרעים של כל זה נמצאים כבר מהמשפט הראשון. לא, לא תמיד צריך להרגיש את הרובד הרעיוני על השורה הראשונה. אבל צריך ש*יהיה* רובד כזה. צריך שיהיה משהו מעבר לרובד העלילתי גרידא. ובדרך כלל רואים את הכל על ההתחלה. אין מה לעשות, רואים את הכל. הניסוי הראשון שלך נראה כאילו הוא היה בעל רובד עלילתי בלבד ולכן הצעתי להוסיף את זה. אבל העצה הזאת חוסמת אותך. תישאר עם לתת משקל וכבוד ומקום לדמויות ולרעיונות. מחר: מכונת האהבה.
 

נע ונד

Member
תודה על הדוגמאות../images/Emo8.gif

במקרה יצא לי בדיוק היום, עוד לפני התגובה שלך לקרוא את 'התאומה' ו'הצד האפל' (את הראשון אהבתי מאוד, את השני קצת פחות - הוא לא היה מספיק ברור לטעמי) כך שהדוגמאות טריות לי בראש. את 'כל בני האדם, בשלום ובאחווה' כבר קראתי בעקבות התגובה. את 'מכונת האהבה' כבר לא יצא לי לקרוא מחר, גם לא בשבועיים הבאים עקב התחייבויות קודמות לצה"לנו. אם אני אספיק לגמור את הסיפור עד הבוקר אני אעלה אותו לכאן, ואם לא אז בפעם הבאה. בינתיים הנה פתיחה לעוד סיפור: "אף פעם לא כל כך הבנו אחד את השני, אתם לא ידעתם מי אנחנו והיו לכם דעות קדומות נגדנו. אנחנו גנבנו מכם רעיונות פה ושם ולפעמים והזקנו לכם תוך כדי כך בחוסר תשומת לב." כך פתח את סיפורו אבנטבאל, עורו החיוור כמעט בלתי נראה על רקע קירות המערה. "גם אנחנו בני-אדם. אבל אתם נטלתם את השם לעצמכם בלבד, בעודכם מכנים אותנו בשמות כמו שדים או מזיקים." את התגובות אני כבר אראה כנראה בעוד שבועיים.
 

goshdarnit

New member
מכונת אהבה

של ניר יניב מתחילה כך: היה היה איש אחד שלא היה מסוגל להתאהב. או כך חשב, לפחות. גלילאו - כך קראו לו הוריו בפרץ של יצירתיות, לאחר שאמו סירבה בכל תוקף לשמות "טיכו" ו-"ניקולאוס" - קופרניקוס, כמובן - ראו מה קורה לאנשים הנותנים לתחביביהם להשפיע על שמות ילדיהם - גלילאו כהן, אם כן, היה מבלה לילות שלמים בהרהור בבעיה. לא שמו – אליו התרגל זה מכבר, אף חיבב, מתוך אמונה עמוקה כי עדיף להקרא גלילאו מאשר משה או ירחמיאל (ממילא היה אתאיסט) – לא הוא שטרד את שנתו והפך את חייו למסה ארוכה של הרהור והתעמקות עצמית חסרת תוחלת (או כך לפחות היה נדמה לו, בלילות ההגות הארוכים ההם). לא - היתה זו הבעיה המוזכרת למעלה, קרי – גלילאו לא היה מסוגל להתאהב. או כך חשב. מה קיבלנו פה? נושא. דמויות. על מה הסיפור. בנוסף, קיבלנו סגנון רווי ברבדים. הומוריסטי, בלי ספק. ציטוטים מהסטוריית הדע ומהמדע בהקשרים מופרכים לחלוטין ובחוסר דיוקים מכוונים. משחק בין הגבוה לנמוך, משחק בין הנשגב למגוחך, בין מדע לבין שטויות. וכמובן: המסע אחרי האהבה (שזה גם קונפליקט פנימי). ניר הצליח לדחוף פה שבעה רבדים שונים (בערך) על הסיפור שלו, שהם כולם ערך *מוסף*, ולא העלילה עצמה. ההתחלה הזאת מבהירה איזו חוויה מצפה לקורא, מעל ומעבר לחוויה העלילתית. וזה משלים את שלוש הדוגמאות לרובד הרעיוני.
 
למעלה