תרגיל - התחלות - 3

[goshdarnit]

תרגיל - התחלות - 3

התחלות, כפי שכבר אמרתי, כוללות את הסיפור כולו. שגיאה אופיינית של סופרים מתחילים ומתקדמים היא זו: יש להם מבנה מאוד ברור של עלילה, רצף אירועים שמטרתו הינה אך ורק סצינת השיא. סצינת השיא הזו שווה את הסיפור לטעמם (ולרוב בצדק). אבל שאר הסיפור סובל מכך שהוא לא כל כך מעניין, וקיים שם אך ורק כדי להגיע לאותה סצנת שיא. זאת בעייה. ובעיניי, זאת שגיאה רצינית. סיפורים טובים, לעתים קרובות, מתחילים בדיוק בנקודות שיא של סיפורים פחות טובים. סיפורים טובים, לעתים קרובות, מתחילים בשיא. ומשם הם רק ממשיכים לעלות. לרובנו, אני משוכנע, יש איזה ספר לא כתוב ולא מתוכנן עד הסוף, אבל ש'הקטעים הטובים' שלו כבר חיים בתוכנו. לרוב, אותם הקטעים הטובים נמצאים בסוף. הנה התרגיל: קחו את אותו ספר לא כתוב, את אותם קטעים טובים, ותעבירו אותם לסיפור חדש, לספר חדש. הקטע הטוב, סצינת השיא השווה, תהיה הסצנה הראשונה בסיפור/ספר החדש הזה. כתבו תקציר של הסצנה הזאת, ושל מה שבה *אחריה*. שימו לב, שכמו בכל סיפור טוב, אחרי הפתיחה, המתח והעניין צריכים לעלות. תקצרו לנו את הסצנה הראשונה (אף אחד לא יגנוב לכם אותה), ואחר כך תקצרו לנו את הסצנות הבאות שבקלות מתעלות על הסצנה הראשונה. ואם תצליחו לתכנן את העניין כך (אפילו בתקציר בלבד) שנוכל להגיע לסצנת השיא ה*חדשה*, שנמצאת מסוף הסיפור החדש הזה, אזי כבר עליתם כיתה. אם לא הייתי ברור, אנא תשאלו.

 

[hamesaperet]

זה נראה קצת מסובך

היי goshdarnit אני כותבת מתחילה. ראיתי שאתה נותן המון תרגילים רציתי לבקש ממך אם תוכל. להגיד מה עלי לשפר בבסיפור שלי. לא בשביל התחרות אלא לעתיד התרגילים הם קצת מסובכים אם תתן דוגמא אם סיפור של 5 שורות בכדי שנבין נוכל לנסות זאת על סיפורים שלנו

 

[goshdarnit]

זה באמת מסובך

אבל אם מתאמצים, זה אפשרי. והתרגילים הראשונים הרבה יותר פשוטים. כשהתחלתי את התרגילים כמעט ולא הגבתי לסיפורים אחרים למרות שהיה לי זמן פנוי, משום שהדברים שהפריעו לי הם בעיקר דברים שידעתי שיופיעו בסופו של דבר בתרגילים, ושאני אצטרך לעבור הרבה שלבים כדי להגיע אליהם. הדבר המרכזי שהפריע לי זה התחלות, ובתרגילים הגענו אליהם בתור אחד השלבים הסופיים משום שתרגילי ההתחלות מבוססים על תרגילים קודמים. היום, לעומת זאת, יש לי מעט מאוד זמן פנוי, ואני מוציא אותו בלהגיב על התרגילים של אנשים, ובלנסח דברים כך שכולם יכולים ללמוד מהתרגילים של כולם. אם אני אגיב לסיפור שלך, אני אגיב לסיפורים של כולם, ובאמת שאין לי זמן לזה. גם ככה אני מרגיש כמו שחקן שח סימולטני. אבל אני אעשה איתך עיסקה. תעברי על כל התרגילים, יש בהם הרבה עצות טובות לכותבים מתחילים. רוב העצות, אגב, לא נמצאות בגוף התרגיל עצמו אלא בתרגילים שאנשים הביאו ובתגובות להם. תעברי על הכל - איפיון, עלילה, דם, ארכיטיפים, פתיחות, וכו'. אחר כך תכתבי סיפור שבו האיפיון הוא כמו שצריך, העלילה בנוייה היטב, שבנוי סביב משהו שהוא בדמך, שהפתיחה שלו היא הכי טובה שיכולה להיות. ואז תבואי אליי ותגידי שכתבת את הסיפור *הכי טוב שיכולת לכתוב*. ומשם נראה לאיפה את יכולה להתקדם. טוב?

 

[נע ונד]

לא ברור אז אני שואל

קודם כל שבוע טוב. נראה לי אבסורד לדרוש להפוך את סצינת השיא לסצנת פתיחה שממנה הכל רק עולה. אם הסצינה אינה חזקה היא מראש לא הייתה סצינת שיא, ואם היא הייתה חזקה למה לשבור את המבנה. הסיפור בא בשביל הסצינה. זה לא אומר שהחלק שקודם לה יהיה משעמם. אם אקח לדוגמה אתת 'התאומה' - לפי מה שאני רואה יש שתי סצינות שמהוות שיא. הראשונה היא כשגליניס מגלה מה היא באמת, השניה היא הסיום בהחלטה של אוליביה. הרי זה יהיה אבסורד להפוך, לדוגמא את סצינת השיא הראשונה לפתיחה מכיון שאנחנו צריכים לדעת קודם מיהי גליניס ומה הוביל אותה לגילוי - זה בדיוק מה שדרשת בתרגיל הראשון של ההתחלות. אני יכול להבין מצב שבו תבוא סצינת השיא בתחילת הסיפור ואח"כ יגיע מה שהוביל לאותה סיטואציה, אבל אז באמת לרוב המשך הסיפור יהיה לא מעניין כי כבר הבנו את הרעיון. לילה טוב.

 

[goshdarnit]

שבוע טוב.

דבר ראשון, דווקא נראה לי שהבנת מצויין. דבר שני, 'התאומה' או כל סיפור אחר שלי הוא באמת לא דוגמה טובה לדברים האלה, מהסיבה הפשוטה שאני מקפיד לא לבצע שגיאות שאני מודע לקיומן. ובכל זאת, יכול להיות שאני כן אוכל להדגים משהו עם הסיפור. העקרון שאני מנסה להשריש מאחורי העקרונות עליהם דיברתי בתרגיל הזה (וקצת גם בתרגילים הקודמים) הוא שסיפור מתחיל בשיא. סיפור מתחיל כשמשהו אדיר קורה. משהו אדיר זה משהו שפותח את העלילה ולא רק משהו שסוגר אותה. ואת העקרון הזה אני מנסה להדגיש שוב ושוב. 'התאומה' לא מתחילה בסצנת שיא, אבל היא כן מתחילה בשיא. המצב נבנה כבר 13 שנה, וגליניס פשוט לא יכולה יותר. היא *חייבת* לדעת איך קוראים לאבא שלה. ואכן, בפעם הראשונה, היא מוצאת את הדרך לסחוט את המידע מאמא שלה. ובפעם הראשונה אמא שלה בעמדה מספיק חלשה (מבחינה) כדי לתת את השם. תחילת העלילה - הרגע שבו אנחנו מתחילים - הוא תוצאה של סיר לחץ של 13 שנה, מבחינת גליניס (והתזמון של הלחץ מבחינת אוליביה הוא 13 + 6, כלומר מאז שהיא חשבה על אתה-יודע-מה). והנה עוד דוגמה שאני אצליח לסחוט מ'התאומה'. במאי אחד רצה להפוך את 'התאומה' לסרט באורך מלא. ישבנו וניהלנו הרבה דיונים על איך אפשר להפוך את הסיפור לסרט ולאט לאט הצטייר בעיניי הסרט אותו הוא רוצה לעשות. בסרט הזה הסצנה שבה אוליביה מספרת לגליניס את השם של אבא שלה הייתה מתרחשת שעה (שעה!) לתוך הסרט (בסיפור, למי שלא קרא, זה קורה בעמוד 2 או 3 מתוך סיפור של כ-60 עמודים), כאשר כל שאר האירועים שמתרחשים בסיפור קורים אחר כך. ואני מבטיח לך שאם היית רואה את הסרט כפי שהוא רואה אותו, מבלי שקראת את הסיפור, לא היית מעלה בדעתך איך אפשר לספר את הסיפור כפי שסיפרתי אותו, בלי שיהיו עוד שישים או מאה עמודים לפני. התוכנית שלו היתה (ועודנה) מצויינת. הוא בנה עולם שלם של גליניס ושל חייה הנורמליים; של החיים של גליניס; של העולם של גליניס שנראה לה כל כך טבעי ולנו נראה כל כך מוזר ומבודד; של עוד פרט קטן ועוד פרט קטן שמצטברים לאט לאט למסקנה אצלנו ואצל גליניס שמשהו לא בסדר כאן. לא היה עולה בדעתך שאפשר להתחיל את הסיפור לקראת הסוף שלו. 'התאומה' מתחיל בשיא. סיפורים טובים, באופן עקרוני, אמורים להתחיל בשיא. ואת המסר הזה אני שואף להעביר. אגב, שגיאה נוספת (שחוזרת על עצמה לא אחת גם פה בפורום) היא שאנשים מגיעים לסצנה אחת טובה ומפסיקים שם, משום שהם יודעים שזה פאנץ' ו/או שזה חזק. אבל הם לא הולכים עד הסוף עם הרעיון, הם לא מתאמצים לחשוב מה חייב לבוא אחר כך, עד כמה רחוק אפשר לקחת את הסיפור, מבחינה רעיונית, מבחינה רגשית, מבחינת דרמה בין דמויות. זאת שגיאה שחוזרת שוב ושוב. וגם אותה אני מנסה לעקור. הרבה מאוד סיפורים קצרים הם בעצם רק פתיחה של סיפור ארוך. תראה, כמו שאמרתי, נראה לי שהבנת מצויין את מה שאמרתי, ושלמעשה אתה מתווכח על כן-אפשר-אי-אפשר או כן-נכון-לא-נכון. ובמקרה הזה, אני מציע לדחות את הדיון בכמה ימים. כלומר, אני שמח להתווכח, ואני שמח להסביר. אבל את החלק בדיון שהוא כן-נכון-לא-נכון הייתי רוצה לדחות בכמה ימים, משום שאני די משוכנע שאחת הדוגמאות שיובאו ישכנעו אותך. לבינתיים, אתה פשוט תצטרך להאמין לי שהשגיאה שציינתי חוזרת על עצמה אינספור פעמים אצל אנשים שכותבים את הספרים הראשונים שלהם (או הסיפורים הארוכים הראשונים שלהם). אם מישהו יביא משהו שמתאים למה שאמרתי, לא נצטרך להתווכח על כן-נכון-לא-נכון. נכון? בוא נראה מה קורה בימים הקרובים, ונחדש את הדיון לקראת אמצע השבוע. ובינתיים, האם לך יש סיפור ארוך או ספר עם סצנת שיא, שתוכל להביא לנו? אולי נוכל להשתמש בזה.

 

[תיאודורקיס]

נסיון להתחלות 1

כל מי שישב בפאב יכול היה לראות שהוא ירוק: הוא לבש חליפה חדשה, ושתה מהבועית שלו בגמיעות גדולות, כאילו היא כוס. מדי פעם מישהו זרק בו מבט – כבר לא רואים הרבה ירוקים אצלנו – אבל הוא נראה טרוד וחסר מנוחה, אז כולם התעסקו בעניינים שלהם ועזבו אותו לנפשו, ואפילו אני הסתפקתי בלהגיש לו את הבירה שהזמין, בלי הפטפוטים הרגילים.

 

[goshdarnit]

יש לי בעייה עם הפתיחה שלך,

מהסיבה הפשוטה שהיא לא הפתיחה שלך. זה העתק. אתה מבלה הרבה בפאבים ומכיר את תרבות הפאבים? לא. קראת הרבה סיפורים של פאבים? כן. את שני הדברים האלה רואים בפתיחה שלך. אם ה'אמת' של הסיפור שלך שאולה מסיפורים אחרים ולא מהחיים, אז היא לא אמיתית. אם ה'אמת' של הסיפור היא לא שלך או של מישהו אחר, אז גם הסיפור לא שלך. כשאנחנו מעתיקים סגנון של מישהו, סיפור של מישהו, וכו', אנחנו לעולם לא נהיה טובים כמו המקור. זה עקרון מאוד פשוט. כדי שתהיה באמת טוב אתה צריך להיות *אתה* ולא העתק של מישהו אחר. המישהו האחר תמיד יכול לכתוב את המישהו האחר יותר טוב ממך, כי הוא זה הוא. אבל אף אחד לא יוכל לכתוב אותך יותר טוב ממך. תכתוב על העולם *שלך*. תכתוב על דברים שאתה יודע באמת איך הם. תכתוב לא כדי להוסיף ואריאציה נוספת (ואולי מיוחדת) לסיפורים שקראת. תכתוב סיפור שיהיה *כולו* שלך. וכשאני אומר תכתוב על העולם שלך, אני לא מתכוון לעבודה שלך או ללימודים או לחיים המשעממים והנורמלים. אני מתכוון לעולם הפנימי - מד"ב או פנטזיה הם השתקפות של עולם פנימי. תכתוב על העולם הפנימי *שלך*. ובאשר לפתיחה עצמה - הסגנון ברור. הקונפליקט לא. ואתה הצגת דמות ולא סיפור - ראה את ההערות שלי לננסק בתרגיל התחלות 1. תכתוב סיפור *שלך*.

 

[קייצית]

ניסיון שלי

רגע של שקט, רגע אחד שהפך לשעות רבות אולי אפילו ימים. כל שזכרה הוא שהיא הוחזקה בכוח ע"י 4 גברים תוך כדי מאבק עיקש. עכשיו המסדרונות היו לבנים צחורים, הכול רגוע, שקט. המסדרונות ארוכים ואריכותם נעימה, מרגיעה. דמות מדי פעם מבצבצת לה ונבלעת לתוך חדר. "את יודעת" הוא אמר, נדמה לה שהוא צץ לו משום מקום "קוראים לי דוד, וגם לי היה קשה מאוד כאן בהתחלה" הוא הושיט ידו אליה, אבל היא אחזה בקיר בחוזקה "בעוד כמה ימים תרגישי הרבה יותר טוב". היא נשמה נשימה עמוקה, ואי שם בתוך הערפול חשה זו הפעם הראשונה כי היא תנצח ויהי מה. מישהו הוביל אותה למפגש, אולי דוד ? חשבה בתחושת ביטחון מסוימת שהיא כבר מכירה. הם ישבו בחצי עיגול על כסאות ישנים וקצת שבורים, ערב רב של דמויות אשר עלו על סה"כ האנשים שישבו שם. "על מה אתם רוצים לדבר היום?" שאל נחום גבר באמצע שנותיו, נאה עם מבט מתנשא תוך כדי מבט חודר לכל אחד ממשתפי המעגל. היא הרגישה בתחושת אי נוחות כללית, כולם זזו במקומותיהם, הסתכלו אחד על השני ועל התקרה. 10 דקות השתיקה והתזוזות המשונות הסתיים. לא מרחוק נשמעה צעקה "זה הכל רדיו !!! רדיו אני אומר לכם" אחת מהנוכחות קמה בבהילות אבל נחום בתנועת יד ביטל אותה והיא התיישבה. "אני אומר לכם זה רדיו ! זה הכל הרדיו, הרדיו הרדיו" הקול הלך והתחזק". המפגש הסתיים והיא נשארה במקומה, לאחר זמן שנראה מאוד ארוך בו היא נשארה במקומה חושבת מחשבות כמעט רגילות היא ראתה אותו. מובל באזיקים, שיער מתולתל ועיניים נעוצות ברצפה.

 

[goshdarnit]

שלום קייצית.

אני מצטער, אבל לא ברור לי לאיזה תרגיל זה. התחלות 1? התחלות 2? אם זה התחלות 3, צריך להוסיף תקציר של מה שיבוא אחר כך, ואולי גם תקציר של הסיפור הקודם. לפני שאני אוכל להגיב, אני צריך לדעת באיזה תרגיל מדובר. לכל תרגיל יש קריטריונים שונים.

 

[קייצית]

הכוונה הייתה לתרגיל הנוכחי, אנסה

לשפר ולשנות כשיהיה לי יותר זמן. ניסיתי מאוד להתאים לקריטריונים כנראה ללא הצלחה.

 

[goshdarnit]

רגע, רגע. כנראה יש לנו בעיית תקשורת

התרגיל הוא אמנם לקחת סצינת שיא שקיימת בסוף של סיפור שדמיינו, אבל הכוונה היא בעיקר לראות איך זה משפיע על שאר הסיפור, ואת שאר הסיפור (החדש) לא הבאת. זאת סצנת שיא מסיפור קודם? אם כן, איך ייראה הסיפור החדש, עכשיו כשההתחלה היא זו. חוץ מסצינת הפתיחה, תני לנו תקציר של מה שעומד לקרות עכשיו. בסדר?

 

[קייצית]

לא אין בעיית תקשורת, הבנתי אותך רק

לא בטוחה שיכולה ליישם, רצ"ב ניסיון שני שלי. המראות והקולות לא פסקו לרגע, פרצופים מודאגים ריחפו מעליה, זיכרון הלילה המטורף שעברה עוד חיי בתוכה. רגע של שקט, רגע אחד שהפך לשעות רבות אולי אפילו ימים. כל שזכרה הוא שהיא הוחזקה בכוח ע"י 4 גברים תוך כדי מאבק עיקש. עכשיו המסדרונות היו לבנים צחורים, הכול רגוע, שקט. המסדרונות ארוכים ואריכותם נעימה, מרגיעה. דמות מדי פעם מבצבצת לה ונבלעת לתוך חדר. "את יודעת" הוא אמר, נדמה לה שהוא צץ לו משום מקום "קוראים לי דוד, וגם לי היה קשה מאוד כאן בהתחלה" הוא הושיט ידו אליה, אבל היא אחזה בקיר בחוזקה "בעוד כמה ימים תרגישי הרבה יותר טוב". היא נשמה נשימה עמוקה, ואי שם בתוך הערפול חשה זו הפעם הראשונה כי היא תנצח ויהי מה. מישהו הוביל אותה למפגש, אולי דוד ? חשבה בתחושת ביטחון מסוימת שהיא כבר מכירה. הם ישבו בחצי עיגול על כסאות ישנים וקצת שבורים, ערב רב של דמויות אשר עלו על סה"כ האנשים שישבו שם. "על מה אתם רוצים לדבר היום?" שאל נחום גבר באמצע שנותיו, נאה עם מבט מתנשא תוך כדי מבט חודר לכל אחד ממשתפי המעגל. היא הרגישה בתחושת אי נוחות כללית, כולם זזו במקומותיהם, הסתכלו אחד על השני ועל התקרה. 10 דקות השתיקה והתזוזות המשונות הסתיים. לא מרחוק נשמעה צעקה "זה הכל רדיו !!! רדיו אני אומר לכם" אחת מהנוכחות קמה בבהילות אבל נחום בתנועת יד ביטל אותה והיא התיישבה. "אני אומר לכם זה רדיו ! זה הכל הרדיו, הרדיו הרדיו" הקול הלך והתחזק". המפגש הסתיים והיא נשארה במקומה, לאחר זמן שנראה מאוד ארוך בו היא נשארה במקומה חושבת מחשבות כמעט רגילות היא ראתה אותו. מובל באזיקים, שיער מתולתל ועיניים נעוצות ברצפה. ימים אולי שבועות מאוחר יותר ניגש אליה "למה את כאן? ", היא לא ענתה אבל לראשונה מישהו ניגש אליה, הביט לה לתוך העיניים, התייחס אליה לראשונה מאז היא במקום הזה כאל אישה. הרגשה נעימה פשטה בכל גופה ולרגע קט הצליחה להישאר בכאן ועכשיו. השעה כבר הייתה ערב, היא לא ידעה כבר כמה זמן עבר מאז הגיעה, כמה ימים, שעות ולילות אבל עכשיו היא החלה להרגיש שוב בין החיים והיא ציפתה לבאות. האיש הזה שהובא באזיקים כאסיר למקום בו היא כמעט טבעה הצליח להחיות אותה, להפיח בה תקווה ולא באהבה אלא במעשה האהבה.

 

[goshdarnit]

תפסיקי לשפץ ועכשיו.

יש לנו בעיית תקשורת גדולה. אנא ממך, תקראי את השורות הבאות לאט לאט (אולי פעמיים) ו*בקפידה*. יש לי מספר שאלות. אבקש ממך לענות עליהן, ו*לא* להמשיך ולשפץ את הפתיחה שלך. בסדר? האם הסצנה שהבאת היא סצינת שיא של סיפור קודם? אם כן, אנא ספרי לנו על הסיפור הקודם (תקציר גס, לא יותר). האם יש לך המשך לסיפור הזה? אם כן, אנא ספרי לנו על ההמשך (תקציר גס, לא יותר). שימי לב: התחושה שלי היא שאת הגשת את הפתיחה הזאת כפתיחה בלבד, במטרה לכך שתענה על שני התרגילים הקודמים. בשמחה אני אנתח את הפתיחה שלך לפי הקריטריונים האלה. בשמחה. אבל אני רוצה לדעת שזה מה שעשית ושזאת התשובה שאת מצפה לה. לתרגיל הזה, התחלות 3, יש קריטריונים שונים משני התרגילים הקודמים. צריך להוסיף תקצירים. של הסיפור הקודם, ושל המשך הסיפור הזה. אנא ממך, אל תשפצי. אל תקחי את דבריי כביקורת (כי הם לא - עוד לא הגענו לשלב הזה). אני מנסה לברר מה עשית. בבקשה, פשוט תעני לשאלות ששאלתי למעלה.

 

[קייצית]

OK הפסקתי אני מבטיחה !

לשאלותיך: הכוונה הייתה לתרגיל מס' 3, ברור שפיספסתי. כן הסצנה שהבאתי היא שיא של סיפור קודם. ולסיפור הזה יש המשך. הבעייה היא שאין לי מושג איך לכתוב תקציר לסיפור שיושב לי על כל פרטיו בראש, ומכאן הבילבול. אשמח לקבל ביקורת או התייחסות כמענה לתרגיל מס' 1. תודה על ההתייחסויות המפורטות !

ועל הסבלנות.

 

[goshdarnit]

כפתיחה לתרגיל מס' 1

ההתחלה השנייה שלך היא פשוט עשר. עונה לכל הקריטריונים, פשוט נפלא, אין לי מה להוסיף. וכפתיחה לתרגיל מס' 3 - אני לא כל כך מבין מה הבעייה בלתקצר. אין כללים לתקציר, אף אחד לא בודק כתיבה במקרים כאלה. ברור שאת יודעת להתבטא. תארי לעצמך שאני יושב מולך ושאת רוצה לספר לי מה עומד לקרות בסיפור. היית מספרת מה יקרה אחרי מה שראינו, ומה יקרה אחר כך ומה יקרה אחר כך - כל זה בשפת יום-יום, בלי שמישהו יבדוק את הכתיבה שלך. תספרי לנו מה היה בסיפור הקודם, שזאת סצנת השיא שלו, ומה את מתכננת לסיפור שזאת ההתחלה שלו. זאת בעצם מהות התרגיל, ואני משוכנע שאת מסוגלת.

 

[קייצית]

טוב אני מנסה אבל עם סיפור אחר

משום מה לא הצלחתי לתקצר את הסיפור הקודם. אבל הבאתי סיפור אחרי כלומר תקציר של שיא של סיפור אחד שמוביל לתקציר שיא של סיפור המשך/אחר- מקווה שקלעתי. אח ואחות נציבים מעל מיטת חוליים של אביהם לאחר שנקראו בדחיפות על ידי אמם החורגת. סצנת המוות היא שונה מכיוון שהם לא ראו אותו שנים רבות, למעשה נעלם מחייהם בנסיבות טראגיות ומסתוריות ושב והופיע לפני שנים מספר. אין שם צער או עצב רב רק אי נוחות מהמעמד ועייפות רבה. האחים רצוצים אחרי טיסה טרנסאטלנטית ארוכה שהותירה מקום רב לשיחות ולמחשבות מעמיקות, נדהמים לגלות שאביהם רוצה לומר להם דבר מה בעל חשיבות, הם מקווים לקבל איזשהו הסבר על מהלך חייהם, על הנטישה לקבל איזו סיבה שתניח לכעס, לתסכול וכן לזלזול שחשו כלפי האב שנטש אותם. האב מצליח בקושי להעביר את צוואתו האחרונה, אוסף של פריטים נדירים מתקופת הצלבנים. לאחר המוות, טקס האשכבה, שבעת הימים שחלפו להם עד הטיסה חזרה לארץ שהיו דומים משהו לשבעה, הוצגה בפני האחים הירושה שלהם. המפגש ההזוי עם האוסף הותיר את האחים המומים, וכל אחד התמודד אחרת, האח עזב בשאת נפש ועלה על הטיסה הראשונה חזרה לארץ. ואילו האחות החליטה להאריך את שהותה, ולהיכנס לעומק העניין. חקירתה מעלה עוד ועוד שאלות בקשר לחפצים העתיקים לגבי הקשר של משפחתה אליהם והקשרם ההיסטורי והרוחני ונסחפת במסע לעבר גילויים שישנו את חייה.

 

[goshdarnit]

זה בדיוק מה שביקשתי,

ובו זמנית זה לא מה שביקשתי. אבל לפי דעתי זאת אשמתי. לא הייתי מספיק ברור. הסיבה שאני רוצה להעביר את השיא להתחלה, היא משום שאני רוצה *להמשיך* את מה שהתחלתי. אני רוצה להרגיל אותכם לקחת את השיא וללכת למקומות הרבה יותר רחוקים ממנו. שימי לב - אני לא אומר ללכת למקומות *אחרים*, אני אומרים ללכת למקומות רחוקים עוד יותר מהשיא. להתרגל לקחת משהו עד הסוף, ואחר לקחת אותו עוד יותר רחקו. בסיפור החדש שלך, יש את המוות של האבא, וכל הקטע המרגש הזה. אבל מה שבא אחריו, כל התהליך של האחות ומסע הגילויים שלה, הוא כיוון שונה לגמרי ממה שהיה. ולכן הוא לא לוקח את השיא למקומות עוד יותר רחוקים. ובמלים אחרות, עשית מה שביקשתי, אבל המטרה התפספסה לגמרי. השאלה שאת - וכל האחרים - צריכים לשאול את עצמם היא 'מה הקטע של השיא של הסיפור שלי' ואז לשאול את עצמכם מה קורה אחריו שיגביר את אותו הקטע. לא ללכת לסיטואציה שבה אחרי זה הכל בסדר, וזהו, פתרנו את הכל. לא ללכת לסיטואציה שבה דברים שונים לגמרי קורים. ללכת עם זה עוד יותר. לאבא יש סוד משפחתי שהתגלה שגורם לעימותים במשפחה? זה עוד כלום - יש מאחורי זה עוד סוד אפילו יותר גדול. ומסתבר שגם לאמא יש סוד. וכן הלאה. מישהו קרא את 'מוזיקת דם'? (קראתי בזמנו את שניהם, אבל אני לא זוכר את ההבדלים בין הספר לסיפור הקצר, ודווקא את הסיפור הקצר אני זוכר.) אני לא רוצה להרוס, אבל גרג בר לוקח את הרעיון של 'יש בו חיידקים מסוג חדש והוא מדבק' ומרחיק לכת, עוד ועוד ועוד ועוד ואז מרחיק לכת עוד קצת, עד הסוף האולטימטיבי. תנסו לקחת שיאים שבאמת תכננתם לסיפור, שיאים מצויינים, ולהגיד לעצמכם 'זה עוד כלום', ולראות כמה רחוק אתם יכולים להגיע עם אותו קטע.

 

[סנדרין]

אני קראתי את 'מוזיקת דם', ../images/Emo142.gif

ובאותו הרעיון: יש לי הרבה קטעי-שיא מסיפורים שונים שיכולים להתאים לתרגיל, מצד אחד, אבל אני לא יכולה להתייחס אל אף אחד מהם כאל פתיחת תרגיל. שים

שב-'מוזיקת דם' הוא השתמש בקטע השיא של הסיפור הקצר, אבל לא מיד בפתיחת הסיפור הארוך (אלא אחרי איפיון של הדמות, בצורה שלא מצאה חן בעיני כלל, אבל נעזוב את זה. אני עוד נאמנה לסיפור הקצר במקור) אני אשתמש בקטעי השיא שלי בתור דוגמא, אבל לא אוכל להתייחס אליהם בתור פתיחה לסיפור, זה פשוט לא מתאים.

 

[goshdarnit]

אין בעייה.

תביאי מה יש, ונראה מה אפשר לעשות עם זה במסגרת התרגיל.

 

[goshdarnit]

ואתם יודעים מה? זה עוד כלום!

ההודעה שלי לקייצית למעלה הבהירה לי שלא הסברתי את עצמי כראוי. מצד שני, אני חושב שאני יכול להסביר בואו נביט בכמה יצירות העובדות בשיטת 'ואתם יודעים מה? זה עוד כלום!' יש קומיקס שאתם בוודאי לא מכירים הנקראה 'פרומיתיאה' (Promethea) של אלן מור. לפני כמה אלפי שנים, במצרים העתיקה, מכשף שנרדף האחרי האוכלוסיה ושחייו היו בסכנה, הטיל כישוף על הבת שלו, כדי להציל אותה. הוא דאג שיהיו לה חיי נצח, באמצעות כך שהיא תחיה לעד בדמיונות של האנשים. ואתם יודעים מה? זה עוד כלום. כל מי שמדמיינת את הדמות המיתית הזאת שחיה באגדות מספיק טוב הופכת להיות הדמות הזאת, ומקבלת כוחות מיתיים ואת האופי של פרומיתיאה המקורית. ואתם יודעים מה? זה עוד כלום. כי לא מדובר רק ב'כל אישה' שמדמיינת. גם גברים שמדמיינים את הדמות מספיק טוב יכולים להפוך לפרומיתאה. ואתם יודעים מה? זה עוד כלום. פעם אחת, לפני כמה מאות שנים, בעל בגד באישתו עם העוזרת (שהפכה לפרומיתיאה באמצעות הדמיון המאוד פעיל שלו). הם חיו ביחד והעוזרת נכנסה להריון. וכשהילד נולד... הילד היה תוצר של בן אדם אמיתי ודמיון. אני לא אספר לכם מה קרה כשהילד נולד. ואתם יודעים מה? זה עוד כלום. כיוון שזה תלוי בדמיון, מספר אנשים יכולים להפוך סימולטנית לפרומיתיאה. כלומר, יכולות להיות יותר מאחת בו זמנית. ואתם יודעים מה? זה עוד כלום. אנחנו הגענו לגליון 5 או 6, לכל היותר. ואלן מור ממשיך לקחת את הרעיון שלו רחוק יותר ויותר. רוב הכותבים היו מסתפקים בנקודת המוצא: יש את הקללה. מישהי היום מגלה כל מיני אגדות על פרומיתיאה והופכת להיות מעין 'גיבורת על' שכזאת. אבל אלן מור הלך רחוק יותר. אפילו בסדרת הטלוויזיה 'סטארגייט' יש (פה ושם בלבד) את הקטע הזה. הכל התחיל בסרט. מגלים מעין 'שער' ישן, בין הכוכבים, שאם מוצאים את הקומבינציה הנכונה, עוברים מיד למקום שנמצא אי שם בגלקסיה. ואז התחילה הסדרה, והם אמרו: 'אתם יודעים מה? זה עוד כלום.' כי יש סדרה של שערים בכל הגלקסיה, ורק צריך לדעת את הקואורדינציות, ותוכלו להגיע לכל מקום. אבל אתם יודעים מה? זה עוד כלום. מה קורה כשאתה כבר בתוך השער, אבל משהו קורה לצד הזה של השער? במקרה הזה, הם הגיעו למקום אחר. התברר שיש עוד סטארגייט על כדור הארץ. אבל אתם יודעים מה? זה עוד כלום. כי בתנאים מסויימים, אפשר לחזור אחורה בזמן עם הסטארגייט. אבל אתם יודעים מה? זה עוד כלום. כי אם באמת יודעים מה עושים אפשר לחייג ל'אזור חיוג' אחר, על מחוץ לגלקסיה, ולהגיע אל האנשים שבנו את מערכת השערים. אני מקווה שהרעיון של 'אבל אתם יודעים מה? זה עוד כלום!' ברור לכולם. יש אינסוף ואריאציות, אינסוף סוגים של דברים שאפשר לקחת עד הסוף. צריך ללמוד ללכת עד הסוף עם דברים, ללכת יותר רחוק, מעבר ל'שיא' שנראה לנו קודם. יודעים מה? בואו ננסה את התרגיל ככה. מי שרוצה, מוזמן לעשות את התרגיל המקורי (אני אשמח). ומי שרוצה, מוזמן לקחת רעיון כלשהו, עימות כלשהו, גרעין לדרמה כלשהי (כל דבר בעל שיא) ולתת לנו רשימה של 'יודעים מה? זה עוד כלום!' מוכנים?