timetraveler900
New member
אני חושבת שהגיע הזמן להגיד את זה...
הרבה פעמים ניסיתי למצוא תשובה או סיבה לכך שאני כל כך אוהבת את הסדרה הזאת. זו לא "התמכרות" רגילה שאתה רואה הכל ברצף, "בבום", ואז יורד לך מזה.
יש לזה הרבה שמות. לא רגיל, מיוחד, שונה, בריטי, ילדותי ובוגר בו זמנית, מוטיבים חוזרים, עלילה שבחיים לא היית חושב עליה, הדמות של הדוקטור, התשוקה להיות הקומפניון של הדוקטור ועוד ועוד... אני חושבת שסוף סוף מצאתי את התשובה האמתית שלי. זה גורם לי להיות שמחה. הסדרה הזאת היא כמו ספר. מה שאני לא יכולה להגיד על שום דבר אחר שמשודר בטלוויזיה. אני צוללת לתוך העלילה, מרגישה הזדהות עמוקה וכנה עם הדמויות, ומוצאת הרבה תשובות לדילמות שיש לי בחיים.
אבל אני חושבת שכל זה היה הרבה יותר נכון לגביי לפני שנה או שנתיים. עכשיו אני שונה. אני רואה דברים באור שונה עכשיו. בזמן האחרון אני מנסה למצוא את מה שיתפוס אותי, את מה שגרם לי להיכנס לזה מלכתחילה. אבל אני חושבת שזו לא הגישה הנכונה. אני חושבת שאני צריכה לנסות למצוא משהו חדש. כי זה טבע הסדרה הזאת. חידוש, ועם זאת, שימור העבר.
מה שהדוקטור אמר בסוף הפרק, שאנחנו כל הזמן משתנים לאנשים שונים. אבל אנחנו תמיד נזכור את מי שהיינו. את כל מי שהיינו. אין דבר יותר חשוב מזה.
זו לדעתי הייתה הגדולה של הפרק הזה. לא הסיום המרגש (שבאמת היה מרגש) ולא העלילה הגאונית של סגירת קצוות בצורה כל כך אלגנטית. זה היה החיבור לבן אדם. המנורה הזאת שנדלקת בתוך הראש כשאתה שומע משהו שאתה מיד יודע שזה נכון. אמיתי. הדוקטור הוא הרבה דברים. והוא הרבה יותר מדמות. הוא מלמד אותך דברים על עצמך.
אני מודה שבפעם הראשונה שראיתי את הפרק הייתי עייפה מתה, וכמעט נרדמתי. אבל לא בגלל שהעלילה לא הייתה מעניינת. הפרק הזה היה גאוני בכל מובן המילה. ואני לא חושבת שאני צריכה להוסיף על מה שאתם כבר אמרתם כי אתם צודקים במאה אחוז. אני עדיין צריכה להבין עד הסוף מה באמת הלך שם ואת כל הניואנסים הקטנים ניסיתי לקלוט במהלך הצפייה השנייה, אבל נראה לי שאצטרך עוד כמה.. נו טוב
זה לא מסוג ההודעות של "אומייגאד מופאט הוא אלוהים והדוקטור פשוט מושלם והסדרה מהממת". ממש לא.
אני פשוט מצאתי את זה כהזדמנות טובה להגיד את מה שהיה אצלי בפנים כבר די הרבה זמן ולא היו לי את המילים. אז גם אם המילים שבחרתי הן קצת קיטשיות או לא מובנות - התנצלותי הכנה. השורה התחתונה היא שהסדרה הזאת, עם כל זה שהיא רק סדרת טלוויזיה ואני מבחינה בין דמיון למציאות, עושה לי טוב. ממש טוב. אני מוצאת נחת.
אז אפשר לומר שאין לי חיים או שמשהו הסתובב אצלי בראש, לא ממש אכפת לי. אבל אני די בטוחה שיש עוד אנשים שמרגישים ככה פחות או יותר.
לא יצא לי לדבר ממש על הפרק כי אמרתם את כל מה שיש להגיד חוץ מהדיונים של התיאוריות שעוד ממשיכים ואני תכף נכנסת לשם.
אז אני אגיד את זה - מאט עשה עבודה נהדרת בתור הדוקטור וכל התסריטאים ומופאט עשו אותו למשהו מיוחד.
אני מקווה שככה זה ימשך עם קפאלדי
הרבה פעמים ניסיתי למצוא תשובה או סיבה לכך שאני כל כך אוהבת את הסדרה הזאת. זו לא "התמכרות" רגילה שאתה רואה הכל ברצף, "בבום", ואז יורד לך מזה.
יש לזה הרבה שמות. לא רגיל, מיוחד, שונה, בריטי, ילדותי ובוגר בו זמנית, מוטיבים חוזרים, עלילה שבחיים לא היית חושב עליה, הדמות של הדוקטור, התשוקה להיות הקומפניון של הדוקטור ועוד ועוד... אני חושבת שסוף סוף מצאתי את התשובה האמתית שלי. זה גורם לי להיות שמחה. הסדרה הזאת היא כמו ספר. מה שאני לא יכולה להגיד על שום דבר אחר שמשודר בטלוויזיה. אני צוללת לתוך העלילה, מרגישה הזדהות עמוקה וכנה עם הדמויות, ומוצאת הרבה תשובות לדילמות שיש לי בחיים.
אבל אני חושבת שכל זה היה הרבה יותר נכון לגביי לפני שנה או שנתיים. עכשיו אני שונה. אני רואה דברים באור שונה עכשיו. בזמן האחרון אני מנסה למצוא את מה שיתפוס אותי, את מה שגרם לי להיכנס לזה מלכתחילה. אבל אני חושבת שזו לא הגישה הנכונה. אני חושבת שאני צריכה לנסות למצוא משהו חדש. כי זה טבע הסדרה הזאת. חידוש, ועם זאת, שימור העבר.
מה שהדוקטור אמר בסוף הפרק, שאנחנו כל הזמן משתנים לאנשים שונים. אבל אנחנו תמיד נזכור את מי שהיינו. את כל מי שהיינו. אין דבר יותר חשוב מזה.
זו לדעתי הייתה הגדולה של הפרק הזה. לא הסיום המרגש (שבאמת היה מרגש) ולא העלילה הגאונית של סגירת קצוות בצורה כל כך אלגנטית. זה היה החיבור לבן אדם. המנורה הזאת שנדלקת בתוך הראש כשאתה שומע משהו שאתה מיד יודע שזה נכון. אמיתי. הדוקטור הוא הרבה דברים. והוא הרבה יותר מדמות. הוא מלמד אותך דברים על עצמך.
אני מודה שבפעם הראשונה שראיתי את הפרק הייתי עייפה מתה, וכמעט נרדמתי. אבל לא בגלל שהעלילה לא הייתה מעניינת. הפרק הזה היה גאוני בכל מובן המילה. ואני לא חושבת שאני צריכה להוסיף על מה שאתם כבר אמרתם כי אתם צודקים במאה אחוז. אני עדיין צריכה להבין עד הסוף מה באמת הלך שם ואת כל הניואנסים הקטנים ניסיתי לקלוט במהלך הצפייה השנייה, אבל נראה לי שאצטרך עוד כמה.. נו טוב
זה לא מסוג ההודעות של "אומייגאד מופאט הוא אלוהים והדוקטור פשוט מושלם והסדרה מהממת". ממש לא.
אני פשוט מצאתי את זה כהזדמנות טובה להגיד את מה שהיה אצלי בפנים כבר די הרבה זמן ולא היו לי את המילים. אז גם אם המילים שבחרתי הן קצת קיטשיות או לא מובנות - התנצלותי הכנה. השורה התחתונה היא שהסדרה הזאת, עם כל זה שהיא רק סדרת טלוויזיה ואני מבחינה בין דמיון למציאות, עושה לי טוב. ממש טוב. אני מוצאת נחת.
אז אפשר לומר שאין לי חיים או שמשהו הסתובב אצלי בראש, לא ממש אכפת לי. אבל אני די בטוחה שיש עוד אנשים שמרגישים ככה פחות או יותר.
לא יצא לי לדבר ממש על הפרק כי אמרתם את כל מה שיש להגיד חוץ מהדיונים של התיאוריות שעוד ממשיכים ואני תכף נכנסת לשם.
אז אני אגיד את זה - מאט עשה עבודה נהדרת בתור הדוקטור וכל התסריטאים ומופאט עשו אותו למשהו מיוחד.
אני מקווה שככה זה ימשך עם קפאלדי
