משהו שחשבתי עליו פעם
נניח שמתגלה פתאום שאמה היא לא האמא הביולוגית של הנרי.
לא בתור תיאוריה, רק מחשבה של "מה היה אם...".
נניח שאמה היא הבת של סנואו וצ'ארמינג אבל התינוק שלה נשלח למשפחה אחרת.
הנרי הוא ילד שנולד באותו יום לאישה אחרת ואומץ על-ידי רג'ינה.
הנרי מצא את אמה כי הגורל/הקסם רצה שהמושיעה תבוא לסטוריברוק.
מה אמה תעשה אז? תהיה המומה, תתאושש ותתחיל לחפש את הבן שהיא באמת ילדה.
הנרי עדיין יהיה המועדף עליה מבין ילדי סטוריברוק, אבל הקשר ביניהם לא יישאר חזק.
היא תתרחק ממנו לאט לאט והיחס שלה אליו יתקרר.
עד שיגיע שלב שבו היא וההורים שלה יצחקו על התקופה הקצרה בה הם חשבו שהנרי שלהם.
עכשיו תסתכלו על רג'ינה.
מאמצת את הנרי בלי לדעת עליו כלום.
אוהבת אותו מכל הלב.
הוא גדל ושובר לה את הלב.
היא עדיין אוהבת אותו מכל הלב.
מגלה שהוא הנכד של סנואו שנואת נפשה.
זה לא מזיז לה כלום.
הנרי הוא הבן שלה.
האהבה שלה אליו לא פוחתת.
היחס שלה אליו לא משתנה בכלום.
מגלה שהוא הנכד של גולד האויב שלה.
כועסת על גולד.
אבל האהבה שלה להנרי זהה.
היחס שלה להנרי לא משתנה בכלל.
אפילו לא במעט.
הוא הבן שלה ושום-דבר בעולם לא ישנה את זה.
לא הגנים שלו, לא העבר שלה, כלום.
היא אוהבת אותו כי הוא הנרי שלה.
לא כי יש לו את העיניים שלה.
לא כי היא ילדה אותו.
רק כי הוא הנרי.
הוא תמיד יהיה הנרי והיא תמיד תאהב אותו.
זה ההבדל בין אהבה ללא תנאים לבין אהבה שנובעת *אך ורק* מגנטיקה ותלויה בה.
זו הסיבה שאני חוזרת ואומרת שרג'ינה אוהבת את הנרי ואילו אמה אוהבת את עצמה, את הדנ"א שלה.
