חרוסת של אמרלדה
איך אתן/ם מכינות/ים את החרוסת שלכם ומאילו תפוצה/ות היא מגיעה? החרוסת אצלי היא סמל למסורת המשפחתית, ואני מתרגשת כשאני מספרת עליה. אז אני אספר, ומי שאין לו סבלנות יש לו רשות לדלג לסוף.
החרוסת העיראקית נקראת בעיראקית חלאק (שוא וצירה), ועשויה מסילאן - דבש תמרים (ארץ התמר, עיראק), בתוספת אגוזים או שקדים קצוצים או טחונים, ללא כל תוספת של מרכיב נוסף.
עד השנה שעברה במשפחה שלי היו מכינים את הסילאן לבד. לא, לא מומלץ. זה בדיוק מה שנקרא "להוציא את המיץ", תרתי משמע. היום כבר קונים סילאן מוכן ומי שרוצה לשמור - קונה אותו ללא סוכר, בחנויות טבע.
אבל לפחות לצורך שימור הפולקלור, זה דבר הסילאן:
את הסילאן מכינים מתמרים מסוג זהדי/זיהדי (תמר שקשה להשיג) או חסטווי (השמות בערבית), שהם תמרים רכים יחסית. הזהדי בהיר יותר, החסטווי כהה ונותן סילאן כהה מאוד. יש להניח שניתן להכין גם מהמג'הול הרך, אבל בזמנו הבדלי המחירים קבעו את סוג התמר. השניים האחרים היו זולים הרבה יותר. היום ניתן להשיג מג'הול בקופסאות של ק"ג ב-24 ש"ח לק"ג, וזהדי ב-20, כך שההבדל לא גדול.
מגלענים, משרים בסיר מכוסה עם מים 24 שעות. המים צריכים לכסות את התמרים ועוד קצת.
אחרי 24 שעות מניחים את הסיר על הגז ומתחילים לחמם. כל 10 דקות הופכים, כדי שלמטה לא ישרף וכדי שהתמרים העליוניים יתחממו. מחממים את זה עד חום שהיד יכולה לסבול בלי קושי. נניח, 40 עד 50 מעלות.
שופכים את תכולת הסיר החם (התמרים יחד עם הנוזל) לתוך שקית בד מנסורי גדולה, מעל לקערה גדולה. וכאן מגיע הקומנדו: סוחטים, סוחטים עד כמה שאפשר. בשלב הזה קוראים לכל בני השכנים, לכל בני הדודים, לכל נערות הג'ודו. רק צריך לזכור שכל הצעירים האלה, שיש להם כוח בידיים והם סוחטים - גם רוצים אחר כך צנצנת... קשה. קשה מאוד לסחוט את הסילאן. מוציאים את המיץ, כבר אמרנו? כמה שאפשר, כמה שיש כוח.
מחזירים את הנוזל בלבד לסיר, לגז. המיץ צריך לרתוח, אבל אתם צריכים לתפוס אותו לפני זה. יען כי הוא גולש כמו חלב - במהירות האור - מטנף את כל הסביבה ושורף את הגז. לכן, כשזה רק מתחיל לרתוח (ואתם כמובן עומדים לידו במתח ולא הולכים לשום מקום) מכסים את הסיר ומנמיכים את האש.
אבל לפני כן... טריק: אם אתם מיואשים מכמות הסילאן שיצאה לכם (שעוד יצטמק) לעומת כמות התמרים - הוסיפו סוכר. במקורי אין סוכר. סבא שלי עליו השלום היה כועס אם היו מוסיפים סוכר. אבל החבר'ה היו תמיד מוסיפים ולא מגלים לו, יען כי אחרת הידיים שלהם היו נשברות לסחוט תמרים לכל עם ישראל, אשתו ואחותו (רק בשביל המשפחה המורחבת היו כולם מתאספים בחצר, וסוחטים 10 ק"ג תמרים. אבל כאמור, כדי להגדיל את הכמות היו מוסיפים בין 3 ל-4 ק"ג סוכר). והאמת? עם הסוכר יותר טעים.
את הסוכר מוסיפים בהדרגה. רתיחה התחלתית, ק"ג סוכר, ערבוב, לחכות להמסה. רתיחה התחלתית ושוב וחוזר חלילה.
אחרי הרתיחה האחרונה, כאמור, מכסים ומנמיכים. מבשלים 5-6 שעות על אש נמוכה, ומצננים. בדרך כלל, המרקם יוצא קצת יותר דליל מזה המוכר מהצנצנות.
את החרוסת עם האגוזים הקצוצים אוכלים כמובן, לראשונה, בליל הסדר, בדרך כלל עם חסה. אחר כך, עם מצה (המצות השמורות המשפחתיות הן נושא לסיפור נפרד, והן רכות קצת, לפחות ביום הראשון). אחר כך, במקום ארוחת הערב. אחר כך, במקום קינוח. אחר כך לארוחות הבוקר כשהעיניים רק היו נפקחות, בריצה למטבח... אחר כך כל פעם שהתחשק משהו מתוק. וזהו. עד השנים האחרונות לא עלתה עוגה על שולחן החג בכלל. בשביל מה?
אבל יש סוד: בניגוד לסילאן התעשייתי, לסילאן המשפחתי לא היה אותו טעם אף פעם יום אחרי החג. אף פעם. אם נשאר. מצד שני, למי נשאר?
השלם מתעקש לקבל בשנים האחרונות חרוסת פולנית, אז אני מכינה אותה לפי הוראות שלו, ויש שני סוגים על שולחן הסדר. ואני מתפלאת איך מישהו יכול להעדיף אותה על דבש התמר הבלול באגוזים... טוב, נו. ירדתי מהפסים לגמרי, אז אתם תמשיכו, וסליחה על האורך.
יאללה, מתכונים.