אני מדברת על כתיבתו באופן כללי
למרות שדעותיו על הומוסקסואלים בהחלט באות בחשבון...
יש בשיר הזה משהו מאוד מובנה, הוא מצלצל כמו פרוזה מחורזת: סיפור ילדים, מקאמה או פיליטון. בזמן שאריאל עצמו לא משתמש באמצעים רטוריים מובהקים לאמירת נו נו נו, הבחירה לרפרר לסוגות רטוריות מובהקות, יצירות שיש בהן סיפור מעשה שלקח בצידו, מתנגנת לאורך היצירה כמו כינור שני. אלי, באופן אישי, זה לא מדבר, ואפילו הייתי אומרת שיש בזה משהו קצת מנג'ס. (שלא לומר לא אופייני לאריאל, שהכתיבה שלו בד"כ, עד כמה שהיא לכאורה "יבשה" לפעמים, מאוד חווייתית ומאוד סוחפת (לטעמי).