חברים יקרים-אירוח ראשון בפורום!!!

בתולת ים שלום,

שלום בתולת ים,
אני אכן מלמדת בתכנית המיועדת למטפלים בהבעה ויצירה, אך בהכשרתי איני מטפלת בהבעה ויצירה ולכן אני מתנצלת מראש על כך שתשובתי תהיה כנראה חלקית.
טיפול בהבעה ויצירה (תנועה, אמנות פלסטית, ביבליותרפיה ועוד) יכול להציע "ערוץ עוקף" לניסוח מילולי של הקשיים. מדובר במפגש טיפולי בעל אופי יותר חוויתי אשר מזמין לחדר הטיפולים גם את הגוף וגם היבטים בלתי מילוליים של האדם ושל הקשיים עמם הוא מתמודד.
זה טיפול שעשוי להתאים לילדים אך בהחלט לא רק להם. אנשים המרגישים קושי לנסח במילים את הכאבים או הקשיים או לחילופין שמרגישים שמפגש מילולי של שעה מאיים או מביך מבחינתם, יכולים להעדיף קשר טיפולי חווייתי יותר. טיפול באמנות מאפשר לגעת במקומות הכואבים בסביבה מכילה ובטוחה (זה כמובן קורה גם בטיפול "רגיל") ולהתחיל, לאט לאט, להגדיל את דרגות החופש בקשרים, בהתנהלות, בבחירות, באופן בו האדם מפרש את העולם וכו'.

יש כמובן סוגי טיפול נוספים, וכאשר מדובר בהתמודדות עם חרדות (כולל חרדה חברתית) אני ממליצה בחום על טיפול קוגניטיבי התנהגותי (cbt), שהוא ממוקד מטרה, קצר מועד ואפקטיבי מאוד. האימון הטיפולי אצלנו במרכז יעדים הוא באוריינטציית CBT כאשר הדגש הוא פחות על דיבור "למה?", ויותר על עשיה "איך אני יכול לשנות את זה?" (כמובן שתוך התייחסות להיבטים הרגשיים היכולים לסייע ביצירת השינוי או לחילופין לחבל בו).

לסיכום, חשוב למאוד להתאים את סוג הטיפול לסוג הקושי ולכן כדאי להתייעץ או לקרוא מעט סוגי הטיפול השונים - פסיכותרפיה דינמית, טיפול פסיכואנליטי, טיפול בהבעה ויצירה, טיפול קוגניטיבי התנהגותי, אימון טיפולי וכו' לפני קבלת ההחלטה על סוג הטיפול.


בהצלחה,
ד"ר שירה שלם
מרכז יעדים
 

goldy

New member
למה אני צריך להתאים את עצמאי לרוב?

איך אני יכול ליצור מסגרות חברתיות עם הדומים *לי*, במקום להתאים את עצמי לחברה הכללית שהפוכה ממני?
לפי האתר שלכן אתן מתמחות במפגרים "עם תעודות": מה אם לפרוטוקול אני נורמאלי?
עד כמה ה"מעשי" הוא חלק בלתי נפרד מהטיפול? האם אני חייב להצליח להוכיח הצלחה בשלבים הראשונים או שלא מתקדמים?
 

miko 111

New member
היי חדש פה בן 26

איך להקל על כל הבעיות שלי ולגרום לחיים חברתיים?

בילדות בתקופת היסודי הייתה לי פחות או יותר ילדות נורמלית כמו לכל ילד משחקים בשכונה חברים וכאלה . מהחטיבה התחלתי להרכיב משקפיים וזה טיפה הוריד לי את הביטחון ונסגרתי אבל גם החטיבה עברה בסדר ואז עשיתי את טעות חיי הגעתי לתיכון של רשת עמל בית ספר צבאי בהמלצת הוריי שלא ממש הבינו איזיה מקום זה ועדיין לא ממש לוקחים אחריות על כך וזה גם יוצר לי משקעים איתם עד היום ,בפועל הגיעו לשם ילדים שנפלטו ממערכת החינוך הרגילה שאף אחד לא רצה לקבל אני כמובן לא הייתי כזה ביחד עם עוד כמה בודדים בקיצור המיץ של הזבל הגעתי לשם נורמלי ויצאתי אחר גם אחרי 7 שנים לא מצליח להתגבר על החרא הזה גזלו ממני את הנעוריםוקשה לי לקלוט היום למה לא ברחתי משם בחודשים הראשונים נשארתי שם 3 שנים ויצאתי עם צלקות שספק אם יגלידו לגמרי אי פעם , שכללו התעללות נפשית כמעט כל יום משקפיים לא מחמיאים פלוס אוכלוסיה ברמה של בית סוהר=מתכון לאסון מה שעוד יותר מייסר אותי זה שאני יודע שאם הייתי הולך לתיכון הרגיל בעיר שלי זה לא היה קורה כי זה אותה שכבה כמו בחטיבה אותם אנשים ובחטיבה זה לא קרה בצבא דווקא נפלתי על אוכלוסיה מאוד איכותית ואפילו היה לי קשר ידידותי נהדר עם שתי בנות שנמשך גם אחרי השחרור אבל עכשיו כבר לא אמנם אחרי הצבא עשיתי ניתוח להסרת משקפיים וזה העלה לי את הביטחון אבל זה שינוי חיצוני ולא לגמרי פנימי אבל עדיין אפילו אחרי 4 שנים מאז הניתוח גם לפעמים עולים בי הזכרונות הללו והורסים לי את כל היום וגורמים לי לעצבים ותוקפנות איך להקטין את ההשפעה של הצלקות האלה?? , אני כרגע סטודנט וכל הדברים האלה שגורמים לי גם לחוסר ריכוז ולחוסר אנרגיה ללמוד את החומר גרמו לי להכשל כבר בכמה קורסים . הגעתי למצב גם שלא הייתה לי חברה אף פעם וגם הניסיון המיני המועט שהיה לי עם נשים התפקוד שם לא היה מי יודע מה וידוע שלחץ ודיכאון גורמים לתפקוד לקוי עוד הנאת חיים גזלו ממני למרות שיש לציין שאני נראה מצוין והמבטים של נשים לפעמים לא מותירים מקום לספק. וגם אין לי חברים בשלב זה של חיי , אני יכול לתקשר ליצור חברויות אבל לא כל כך לשמור עליהם כנראה כי אני מפחד שיגלו את המצב האמיתי שלי . כל המצב בכלל קצת פגע בכישורים החברתיים שלי ,בתחום התעסוקה היה לי מזל שמצאתי עבודה נורמלית שהצלחתי איכשהוא להסתדר איתה במשך שנתיים ולחסוך קצת כסף זאת אחרי שפיטרו אותי מכמה עבודות קודמות לרוב בגלל שהייתי עובד רע כך שגם בתחום הזה אני מתקשה ובגלל זה מקווה לסיים תואר .אין לי רישיון נהיגה ו אני גם לא כל כך עצמאי בחיים וקשה לי לראות את עצמי מסתדר בעולם הגדול בלי ההורים . איך אני מקל על הבעיות האלה וגורם לחיים שלי להיות יותר טובים ,מאושרים ,וחברתיים????
 
שלום miko

שלום miko,
אתה מתאר שנים לא פשוטות והתמודדויות לא פשוטות. לצד הקשיים, הן בעבר והן בהווה, ניכרים גם הכוחות שלך - היכולת להתמיד שנתיים בעבודה, העובדה שבחרת ללמוד, מראה חיצוני אטרקטיבי ובעיקר - הרצון לנהל חיים יותר מספקים מבחינה חברתית, מבחינה זוגית ומינית, מבחינת מצב רוח, מבחינת תפקוד עצמאי ועוד.
אין ספק שצלקות העבר בהחלט הותירו את חותמן ושהן, ברמה מסוימת, מעצבות גם את ההתנהלות שלך כיום. עם זאת, המודעות שלך והרצון האמיתי שלך ליצור שינוי בהחלט מהווים משאב משמעותי שיסייע לך ליצור מציאות אחרת. אני יכולה לומר בפירוש שניתן לייצר שינוי ולבנות חיים טובים ומספקים גם כאשר הנתונים ההתחלתיים אינם אופטימליים.
אני מציעה לך להתחיל בשני תחומים במקביל. הראשון, שיפור המיומנויות החברתיות ואילו השני, בדיקה האם טיפול תרופתי (אפילו קל מאוד, כגון טיפול אנטי דכאוני ואנטי חרדתי, כגון זה הנלקח כיום ע"י רבים מאוד) יכול לסייע במתן הדחיפה הראשונית ליצירת שינוי.
בכל הנוגע לתחום החברתי, הרי שקושי במיומנויות חברתיות עלול להוביל לבדידות והיא מצידה בהחלט יכולה להעצים דכדוך/דכאון ולגבש אורח חיים מצומצם ונמנע. כיום, כסטודנט, האוניברסיטה מזמנת לך אפשרויות מגוונות ליצור קשרים מסוגים שונים (עם מי לשבת בקפטריה בהפסקה, ממי לקחת חומר מהקורסים השונים, עם מי לנסות ללמוד ביחד לבחינות וכו'). אין לי ספק שקל מאוד לייעץ והרבה יותר קשה ליישם, אבל אני יודעת שהדבר אפשרי. אם היית באימון הטיפולי, הרי שהיינו מגדירים עמך מטרות מאוד צנועות וריאליות לתרגול ראשוני וכשלב מקדים היינו מפרקים אותן לשלבים ועושים עליהן סימולציות - עד שהיית מבצע אותן באופן עצמאי. אולם גם שלא במסגרת טיפולית ניתן להתחיל לבצע צעדים קטנים ("בטוחים" יחסית) שיסייעו ליצור שינוי. אתה יכול, לדוגמא, להחליט שכל שבוע אתה מאתגר את עצמך עם משימה קטנה הקשורה לאינטראקציות חברתיות. (לפנות למי שיושב/ת לידך בשעור ולשאול מה דעתם על הקורס, לבקש לצלם את השעור הקודם וכו'). כל התנסות מוצלחת כזו תתן לך מעט יותר בטחון ותקל על ההתנהלות שלך בהמשך. מאוחר יותר חשוב לנסות להרחיב את האינטראקציות הללו למשהו יותר אישי שיאפשר קשר גם מחוץ לאוניברסיטה, אבל חשוב לפעול בהדרגה. במקביל גם הייתי מציעה לך לבדוק את האפשרות לחדש קשר עם אנשים מהעבר. לעיתים אלה קשרים שניתן "להחיות" והם עשויים להיות בעלי ערך רב ולשפר את איכות החיים.
העלית נושא משמעותי נוסף והוא התלות בהורים. לא פירטת האם עיקר התלות הוא רגשי, כספי, שירותים מסוימים או תחום אחר. בכל מקרה עצם העובדה שאתה מודע לתלות ואינך חי עמה בשלום הוא מרכיב קריטי בתחילת היציאה לעצמאות. חשוב להגדיר במדויק באיזה תחומים חשוב לך להיות עצמאי ובמידה וההורים יכולים להיות שותפים לתהליך היציאה שלך לעצמאות, הייתי מציעה לך לשתף אותם ולהגדיר ביחד מטרות. מניסיון רב שנים בהן אנו מלווים אנשים באמצעות טיפול שנועד לסייע להם לנהל חיים עצמאיים ונורמטיביים, חשוב לי להדגיש כי מדובר בתהליך (לעיתים לא קצר) אך משמעותי ומתגמל מאוד. אחזור ואומר כי חשוב לפרק את "מטרות העל" למטרות קונקרטיות וצנועות על מנת לאפשר לעצמך לחוות הצלחות ולא להתייאש כבר בתחילת הדרך.
בהצלחה,
ד"ר שירה שלם
מרכז יעדים
 
goldy שלום

הי goldy
כפי שציינתי בתגובתי למעלה, חלק ממטופלי הקליניקה אכן מגיעים עם קושי מוגדר ומאובחן (כמו קשיים רגשיים, חרדת חברתית או אספרגר ועוד), אולם לא כולם ואנו בהחלט עובדות גם עם אנשים נורמטיביים, אשר חשים תקיעות או חוסר סיפוק בתחום זה או אחר בחיים.
ולשאלתך...
אנשים מאוד שונים זה מזה באופי, במזג, בתחומי העניין, בערכים, באמונות וכו' ואין ציפייה שכולם יהיו דומים או כולם יסתדרו עם כולם.
אנשים יכולים למצוא את הקבוצה או היחידים עימם הם מרגישים בנוח ואשר הם מרגישים "דומים להם" או בנוח בחברתם בדרכים שונות: אם זה סביב תחומי עניין משותפים (חוגים, סדנאות, פורומים ועוד), ערכים משותפים (איכות הסביבה, פוליטיקה וכו') ואפילו קשיים משותפים (לקויות שונות או קושי חברתי).
אני חושבת שהשאלה היא עד כמה אני מרגיש שונה מהחברה הכללית, כפי שהגדרת את עצמך, ועד כמה זה מפריע לי להתנהלות בחיי היומיום: האם זה פוגע ביכולת שלי לשרוד בכלל במסגרת (למשל, לימודים, עבודה, צבא) או בעיקר מקשה עלי למצוא קבוצה חברתית אליה ארגיש שייך.
המדד העיקרי האם להגיע לטיפול או לעשות שינוי הוא מידת שביעות הרצון מאיכות חייך כיום. במידה ואתה חש מסופק באופן כללי ובעיקר מחפש קבוצה חברתית בה תרגיש נוחות ועניין, בהחלט ניתן להשתמש בדרכים שציינתי לעיל. ושוב, לא תמיד צריך 400 חברים. לפעמים מספיק 2-3 קשרים קרובים עם אנשים שאתה מרגישים שאתה יכול לבנות איתם יחסים נעימים וקרובים.
במידה ואתה מרגיש ש"שונותך" מפריעה לך להתנהל באופן כללי בעולם, שווה להתייעץ עם איש מקצוע שיעזור לך לבדוק היכן לעיתים "הכרחי" להתאים את עצמינו לסביבה, יחד עם מקום מספק גם להביע את הייחודיות שלנו.
לשאלתך לגבי הטיפול אצלנו במרכז יעדים:
מטרת הטיפול היא לאפשר יצירת שינויים אמיתיים במקומות בהם אתה מרגיש חוסר שביעות רצון.
קצב הטיפול, כמו גם ההחלטה לגבי מינון השיחות לעומת עשייה, נעשים בהחלטה משותפת לפי צרכי המטופל והקצב האישי שלו.
מטרתנו היא לבדוק מה "עובד עבורך" והטיפול הוא אינדיווידואלי ומותאם אישית לכל מטופל. זהו קשר טיפולי תומך ואין מטרתו להוות עוד "מעמסה רגשית" על המטופל.
בהצלחה
אירית חזן – פסיכולוגית
מרכז יעדים
 

gal-or

New member
אני מוצאת פערים בתפקוד הרגשי

של בני הזוג שלי. אני בת 41 עצמאית למרות הלקות הנפשית ומאוד בוגרת. הם עדיין מתנהגים כבני עשרה. אני רוצה ילדים וכל פעם שאני יוצאת עם מישהו כזה, לצערי אני מגלה שזה מאוד בעייתי איתו (לא לומדים לתפקד בבית ומטילים הכול על ההורים המזדקנים). איך למצוא מישהו באותה רמה שלי?
 
gal-or שלום

הי gal-or
ראשית, אני שמחה לקרוא שעל אף הלקות הנפשית ממנה את סובלת, את בהחלט עצמאית ומתפקדת ויש לך שאיפות לקיים חיים נורמטיביים, הכוללים גם זוגיות ומשפחה. כל הכבוד לך על האומץ לא לוותר על החלומות והמשאלות שלך, למרות הקשיים. זה ראוי להערכה ובהחלט מגיע לך למצוא את הטוב ביותר עבורך.
לא ציינת בפנייתך באלו מסגרות את מוצאת את אותם בני זוג (דרך האינטרנט, קבוצות חברתיות, מעגלים חברתיים, מכרים?) ותיתכן אפשרות כי החיפוש שלך ממוקד במקומות בהם מראש הסיכוי הוא למצוא גברים אשר אינם תואמים מבחינת רמת תפקוד, רצונות ושאיפות לעתיד.
מניסיוננו רב השנים, יש יתרונות וחסרונות למצוא זוגיות עם אדם הסובל מקשיים הדומים לשלנו. לעיתים אנשים יעדיפו למצוא אדם החווה קשיים דומים, לידו הם ירגישו יותר בנוח לחשוף את שעובר עליהם וכן ירגישו שהוא מבין אותם טוב יותר ולא שופט אותם. יחד עם זאת, יכול להיות הבדל משמעותי ברמות התפקוד והעצמאות בין אנשים הסובלים מקושי נפשי "דומה" בהגדרתו וזה לעיתים מוביל ללא מעט אכזבות, כפי שציינת בפנייתך.
במסגרת עבודתנו במרכז יעדים, אנו עוזרים למתאמנים למצוא את קבוצת השווים (למשל, קבוצות חברתיות או פעילויות שונות) וכן פותחים בפניהם אפשרויות להיכרויות רומנטיות עם אנשים בעלי תפקוד דומה.
אני יכולה לעודד אותך ולספר, כי יש לנו לא מעט מתאמנים הסובלים מקשיים נפשיים כאלה או אחרים, שבהחלט מוצאים בעזרת האימון בני זוג מתאימים.
בהצלחה
אירית חזן – פסיכולוגית
מרכז יעדים
 

Elle992

New member
תוכל לשים לב שדורי שמה לינק תקין

כמה הודעות מתחת להודעה הראשית
 

dori78

New member
יש לי עוד שאלה

ממה שאני קוראת פה, מרבית הנשים פה מאוד ביישניות או סובלות מחוסר ביטחון עצמי.

עם הגברים - הסיפור קצת שונה.
אם אני קוראת נכון את המפה יש פה לא מעט גברים, שמבחינתם כל אינטראקציה עם נשים היא אוטומטית אופציה לזוגיות.
אם זו מישהי שהתיישבה/לא התיישבה לידם באוטובוס, חברת פורום שלא נענתה להזמנה אישית להיכרות או הפקידה בבנק שלא מתעלפת עליהם ברגע שבם מתיישבים מולה. כשזה לא קורה, הם מאוד מאוכזבים, עד כדי הצהרות (אצל חלק, לא כולם) על רצון להשמיד את כלל המין הנשי או לפחות את כל מי שלא רצתה אותם אי פעם. בנוסף, לא מעט מהגברים בפורום מעידים על עצמם שאין להם ידידות ושהם לא רואים צורך או עניין באינטראקציה עם נשים, שלא למטרות זוגיות.

אני כאשה יכולה להעיד, שאני מרגישה לפעמים על גברים שזה כל מה שהם רואים בי וזה מלחיץ אותי, גורם לי להרגיש כמו טרף.
איך יוצאים מהלופ הזה? איך לומדים ליצור אינטראקציה נינוחה שהיא לא למטרות זוגיות?
בתחושה שלי - הרבה מהם, אם יצליחו לצאת מהלופ הזה, יוכלו להפסיק לכעוס על המין הנשי וליצור זוגיות.
 
אין לי הרבה זמן

אבל אני חושבת שיצאת פה בהכללה מאוד גורפת ולא נכונה. רצון להשמיד את כלל המין הנשי שמעתי פה רק מאדם אחד. מרמור כלפי נשים, בהחלט הועלה על ידי כמה וכמה גברים, אבל נדמה לי שהם עדיין מיעוט.

לגבי ידידות, לא מעט הרבה גברים פה דווקא העידו שיש להם ידידות, והם לא מצליחים לפרוץ את המחסום לקשר זוגי.

ומצד שני, אני מאמינה שיש כאן כמה וכמה נשים שלא מעוניינות בידידים קרובים גברים. אני אחת מהן.
אגב, יש פמיניסטיות רדיקאליות שתרגמו את הלחץ שלך למרמור כלפי גברים. אני לפחות עברתי צליבה קטנה בעניין בפורום א-מיניים.

* אני ממש לא רומזת שאת ממורמרת, או שא-מיניות הן ממורמרות, או שפמיניסטיות רדיקאליות הן א-מיניות ו/או ממורמרות, אבל חשבתי שאולי נקודת המבט הנ"ל תעניין כמה אנשים. בכל אופן, אני כנראה לא אהיה זמינה במשך היום, אז מי שכועס עליי מסיבה כזו או אחרת, יוכל להתנחם בקריאת שרשור שבו הייתי כמעט לבד מול קהל עויין, מלבד אבי היקר שהיה ממש אחלה
.
 

dori78

New member
את צודקת


כל הכללה מטבעה היא גורפת ולא נכונה.
כתבתי את מה שכתבתי כי קיבלתי תחושה שזה נכון לגבי לא מעט מהגברים פה, חלק מזה מהודעות של חלק מהגולשים פה וחלק במסרים פרטיים. אני חושבת שאחת הבעיות (של כולנו), היא הקושי בלקרוא סימנים. לדעתי, זה מה שגורם לאנשים להישאר בלופים של "אני מאוהב בידידה שלי, איך לגרום לה להסתכל עלי" במקום להבין שהיא פשוט לא מעוניינת ולעבור הלאה.
אותו דבר לגבי הודעות בסגנון "ישבתי באוטובוס וכל הבחורות הלכו לשבת במקומות אחרים או העדיפו לעמוד מאשר לשבת לידי".
יודעת מה - גם אם תהיה פה תשובה מקצועית שתעזור לשניים מהגולשים בלבד - מבחינתי זה סבבה.

בהחלט יכול להיות שיש בי מרמור מסויים כלפי גברים וכלפי העולם באופן כללי.
מותר לי (כמו לכל אחד אחר) לחשוב שדברים לא הוגנים ושיכול להיות אחרת, שהחיים "דפקו" אותי.
אני משתדלת לא לתת לזה מקום גדול מדי בחיים שלי, כי הבנתי די מזמן שזה לא סקסי ולא מזמין אנשים להתקרב אליי.
 

avi1283

New member
תודה

רבה! אבל את מסבכת אותי

עם רובן אני חבר טוב במציאות והן ממש סבבה.
נראה לי ספציפית היה כאן חוסר הסכמה שקצת התדרדר.
 
סליחה


והאמת שהגזמתי, לא היה שם "קהל עויין", הרוב פשוט לא התערבו, אבל בהחלט היה שם חוסר תקשורת שמאוד אכזב אותי.
 

Saladin

New member
מה שהדגשת הוא החלק החשוב.

והייתי מנסח את זה כשאלה על איך ליצור קשרים חברתיים באופן כללי. שאר הדברים שכתבת הם לדעתי יותר ביטוי של התחושות האישיות שלך למקרא דברים מסוימים מאשר תיאור אמיתי או קונסטרוקטיבי של כותבים כאן. תסכול או כעס הוא עניין משני, תוצאת לוואי ולא סיבה למשהו.
 

dori78

New member
בגלל זה הדגשתי דווקא את זה


הרגשתי צורך לתאר את התחושות שלי וכתבתי בפירוש שאלו התחושות שלי.
בהתחשב בעובדה שאני לא קשורה לשום תחום אבחוני או טיפולי, זה יהיה מאוד מתנשא מצדי להגיד שזה המצב באופן חורץ.
זה תיאור של התחושות שאני קיבלתי מחלק מהגברים פה, יכול להיות שיש לי בעיות בהבנת הנקרא ולכן לא הבנתי אותם.
עדיין, אני חושבת שזאת שאלה שהתשובה עליה יכולה להיות רלוונטית להרבה מהגולשים פה.

בנוגע לתסכול וכעס - זה קצת כמו הביצה והתרנגולת או הנבואה שמגשימה את עצמה, לפחות ממה שאנשים פה כתבו.
תסכול וכעס, אם הם משתלטים עליך, בהחלט יכולים להפוך לסיבה לבעיות ביצירת קשרים.
מי רוצה להכנס לקשר עם בן אדם שכל הזמן כועס וממורמר?
 

Saladin

New member
אז נראה לי שכדאי לזכור

שזה גם פורום היכרויות ולא רק פורום תמיכה, ולכן עדיף שמי שחש תסכול וחש צורך לקבל תשובות לשאלות יעלה את השאלות בעצמו

וחוץ מזה
 

dori78

New member
נכון. יחד עם זה

כל פורום הוא גם פורום היכרויות, אני לא מתייחסת לכותב אחד ספציפי כי זה לא משנה.
אין פה עניין של תיוג גולש כזה או אחר כ"מסוכן", שבעקבותיו הוא יתוייג ככזה ו"יסונן" ע"י בנות הפורום, אלא שאלה אמיתית שמעניינת אותי. אני בטוחה שיש פה כמה וכמה קוראים סמויים שיכולים להזדהות עם הרבה מהדברים, גם שלי וגם של אחרים.

מעבר לזה - קח בחשבון שלא כולם מרגישים בנוח להיחשף ולשאול, ככה שיכול להיות שתשובות לשאלות שנשאלו פה יענו לעוד הרבה קוראים שקטים על דברים שמטרידים אותם.
 
שלום saladin

Saladin שלום
אנשים רבים סובלים מבדידות חברתית, ברמה זו או אחרת והם היו שמחים להרחיב את המעגל החברתי שלהם. לא מעט אנשים מחפשים קשר קרוב עם לפחות אדם או שניים, עימו הם יוכלו לעשות פעילויות שונות (ללכת לסרט, לשבת לקפה) וכן לחלוק חוויות ורגשות.
כאשר מדברים על הרחבת המעגל החברתי, אנו מתרכזים בשתי דרכים עיקריות:
דרך אחת היא בדיקת ה"מאגר קיים", כלומר, סריקה של קשרים ישנים (מהלימודים, צבא, מסגרת חברתית או תעסוקתית) שהיו והסתיימו מסיבה זו או אחרת (ריב, מעבר מקום מגורים, קושי והיעדר כלים לשימור קשרים חברתיים ועוד) ומחשבה האם יש מישהו שעימו הייתי מעוניין לחדש את הקשר וכיצד אני עושה זאת (יוצר קשר דרך הפייסבוק, טלפון וכדו', מגלה התעניינות, מציע פגישה או פעילות משותפת כלשהי)...
דרך נוספת היא מחשבה על "מאגר חדש" של אנשים עימם אוכל ליצור קשר חדש - דרך תחביב משותף, חוג, פעילות וכדו'. גם כאן דרושה לעיתים "עבודת הכנה" עם אנשים אשר אינם מתורגלים ו/או מגלים קושי ביצירת קשרים ובאינטראקציות חברתיות. במרכז יעדים אנו נותנים כלים להתנסויות מעין אלו כמו: כיצד אני פונה לאדם שמעניין אותי, מהם משפטים לשבירת הקרח, כיצד אני יוצר קשר ראשוני ואיך אני ממשיך משם וכדו'..
בשני המקרים ניתנים גם כלים והכוונה וכן נערכות סימולציות לשיחות ומפגשים מעין אלו, שהם הבסיס ליצירת קשריים חברתיים.
בהצלחה
אירית חזן – פסיכולוגית
מרכז יעדים
 
למעלה