טוב, בהפתעה לגמרי, סיימתי
המזל של הספר הזה הוא שהסיפור בו מעניין, הוא תופס אותך. אם הוא לא היה מעניין, אי אפשר היה לשרוד כמעט 600 עמודים ככה סתם.
את "מלבד הכלב" קראתי לפני שנים, לא זוכר ממנו הרבה מלבד העובדה שהוא היה מופלא. אבל אם "מלבד הכלב" בא להיות כיפי ולדבר על מסעות בזמן, "ספר יום הדין" בא להיות ספר היסטוריה, בלי כיף וכמעט בלי עיסוק במסעות בזמן. ואת זה הוא עושה טוב, הוא ממחיש היטב את ההיסטוריה בתקופה הנוראה הזו, המייאשת. לקראת סוף הספר, כשכולם מתים, זה כבר מייאש. אבל זה כבר הסוף. מזל.
הדמויות נחמדות, לומדים להכיר אותן טוב (בכל זאת, 600 עמודים...), הסיפור מעניין. והילדים עושים את הסיפור. קולין המשעשע בצד העתידי, אגנס ורוזמונד בצד העברי.
מה שכן, חשבתי שיהיה קישור יותר חזק בין המחלה בעבר למחלה בעתיד, אבל לא היה כזה. אז כל העלילה בעתיד הרגישה קצת... סתמית.
היה חסר: ניקוד, לעזאזל, ניקוד. מה יש להתקמצן על ניקוד?
ורווחים בין פסקאות שעובר ביניהן זמן. זה סתם מבלבל ומקשה. זה היה מוסיף עוד כמה עמודים לספר, אבל לא נראה לי שמישהו היה שם לב...
בתכנון: לאזור הרבה אומץ ולחזור ל"מלבד הכלב", ולהשיג את "ארץ לא נודעת" של וויליס שכולל את הסיפור הקצר שמתרחש באותו עולם.
אבל לפני זה הפסקה, ספרים אחרים.