והפאנפיק כמובן:
"כמה אתה רוצה בשבילו?" אמר הנער.
"את הסנאי הזה שבידך," אבי השיב, "רק הסנאי, לא אצטרך דבר יותר." הנער הגבוה בעל העור הכהה ושיער הפחם מודה לו, לוקח את כיכר הלחם ופונה ללכת. קול פעמון קטן נשמע מכיוון הדלת, שמסמן את יציאתו. "גייל, נערי?" אומר לו אבא, רגע לפני שיוצא מהחנות, "בהצלחה היום."
רק כשהוא יצא הבחנתי בדמעות בעיניו של אבי. נדמה שכולם נתקפים רגשנות הבוקר.
"ירייה חדה ומדוייקת בעין!" הוא צועק לעברי, מה שמבהיר לי שהוא הספיק להבחין בי. "יש נערה אחת בכל המחוז שמסוגלת לתפוס חיה מהירה כל כך בירייה חדה ומדוייקת!"
אבא פונה אל התנור החם, שמלא עכשיו כולו בלחמים טריים, מוציא ממנו חתיכה אחת שרופה ומכניס במקומה את החיה המבועתת שבידו.
אותו הסנאי, והלחם השרוף, הם היו הדבר האחרון שאכלתי לפני שעלה שמי בגורל.
סנאי ולחם שרוף, סמל אהבתי אליה.
ובנימה אופטימית זו, אני ממש הולכת להפציץ את הפינה הזאת השבוע. ממש בא לי, ומתאים לי לכתוב דברים קצרים.