פרויקט 50 מילים! - HG Style

[צב יבשה מצוי]

אכן עבודה בטא ראויה לשבח

תודה לך שרוסקי

 

[Billy Shirs]

אין בעד מה, סדורהD:

 

[לילי רייט]

14. לילה

 

[N o R i K o]

נוף אחר

מותר גם סונגפיקים, נכון?

... טוב מה זה משנה כבר כתבתי...
אז שם הפיק, כמו שם השיר - נוף אחר \ יוני בלוך
עם השיר זה 430 תווים ובלעדיו זה 350.
גיילניס כמובן

אבל באמת שאני הולכת לכתוב על דמויות אחרות גם!
אבל בשביל הפתיחה

וזה PG...
ומה עוד צריך לכתוב?
אה, שזה לא עבר בטא כי כתבתי את זה בחצי שעה, ועדיין לא החלטתי אם אני אוהבת את זה בכלל

*חופרת לשווא*

---


לילה,
בואי ונברח רחוק מכאן
בואי ונשאיר את העולם
מאחור, להסתדר
אני אדאג לך,
תוכלי לישון את כל הנסיעה
ותחשבי על כל מה שהיה
ותראי איך זה עובר;
כבר יהיה לך טוב יותר
איתי

לילה. הלילות שלנו יחד נדירים, כי שנינו מניחים שהרגעים האלו מיועדים לבית – למשפחות שלנו, לארוחת הערב המשותפות, לרגעי העצירה הבודדים בין שגרת בית הספר, הציד והמסחר בכירה; אבל כשלערב אחד מזדמן לנו להתעכב קצת בין העצים, לא למהר חזרה, אני רוצה לנצור אותו, לגרום לו להמשך לנצח;
לפיד בוער, מכוון אותנו בין שבילי העפר, ואור הלהבות המרצד על פנייך חושף את חיוכך השמור רק ליער, רק לי. את אוחזת בידי כדי שאוכל לנתב אותנו חזרה אל האחו, אבל כל שמתחשק לי הוא לקחת אותך למקום אחר, רחוק, מקום שבאמת יהיה שייך רק לשנינו-
חלום שמתקיים הרבה מעבר למחוז 12, הרבה מעבר למדינת פאנם, הרבה מעבר לחורבות יבשת אמריקה – הרבה מעבר לכל דבר שהעזנו לדמיין.

לילה,
בואי ונבנה לנו חלום
שם הכל בעצם לא נכון
וסתם דאגנו, מסתבר
נו, מה אכפת לך?
תהיה לנו דירה קטנה
עם ספסלים מאבן בגינה
וחלון עם נוף אחר;
כבר יהיה יפה יותר
איתי

אנחנו מגיעים אל האחו, אל ירוק מכוסה בשכבת חשכה ושמיים זרועי כוכבים, ואני יודע שאני אמור להרפות מידך ולתת לך ללכת, אבל נדמה שגם את לא חשה בצורך לעזוב.
השמיים גדולים כל כך, רחבים כל כך, ובאותו רגע אי אפשר שלא להאמין שבכל חלום קיימת טיפת מציאות, ואולי קיים המקום החלומי שלנו, אי שם, תחת הכוכבים-
מקום בלי משחקי רעב, בלי קפיטול, בלי אוכפי שקט, בלי הצורך היומיומי בהישרדות. לא נצטרך לחיות כל יום כאילו הוא האחרון שלנו, וכשתחייכי אליי זה לא יהיה רק תחת מסווה של עצים, והצבע הירוק של היער ידלג הלאה, אל הבתים שלנו, ימחק את האפור של הפחם והיאוש.

לילה,
אל תגידי לי
"כבר מאוחר",
אל תגידי לי
"אולי מחר"
ונדחה את זה לעד,
זה לא כדאי לך,
את חייבת להבין אותי,
אם לא תסכימי להיות איתי
אצטרך להיות לבד.

"כדאי שנחזור," את אומרת, עדיין לא מרפה מידי, מושכת אותי אחרייך אל התפר, אותו מקום שבו כבר סיגלנו לעצמנו שגרת חיים, שמסיבה לא ברורה, מתקבלת על הדעת.
אני יודע שאין לנו ברירה – לפחות לא לזמן הקרוב – הרי להשאיר את המשפחות שלנו מאחור יהיה בלתי אפשרי, יש אסיף אחד בפניי ועוד שלושה בפנייך, ואחרי הכל אנחנו בני נוער – על אף העובדה שלמדנו לגדל משפחות שניה אחרי שלמדנו ללכת על שתיים;
ובכל זאת, אני יודע שזה אפשרי, שנוכל לעשות את זה, יום אחד, בעתיד – לעזוב את המחוז, לברוח, את ואני. תחילה זה ישמע לך מגוחך, את תסרבי, אבל עוד יבוא היום – לא, הלילה – שבו אור הלהבות שוב ירצד על חיוכך כנגד חיוכי שלי, ותביני את מה שכבר חודשים אני מייחל לו, את מה שטרם מצאתי את הדרך לומר לך אותו בצורה הנכונה ביותר –
שזו חייבת להיות את.

 

[לילי רייט]

וואו.

אוקי, זה ממש ממש טוב. והשיר כל כך גייל/קטניס שזה ממש מגניב (ועצוב) -

אני חושבת שהפיק בנוי מאוד טוב, ומשקף נורא את גייל של הספר הראשון והלאה. היה חסר לי קצת הכעס בין כל הרומאנס, אבל הכל היה נורא IC ונורא יפה ואפילו לא היה אכפת לי מהגוף ראשון

עכשיו תכתבי גייל/מאדג' או פיטה/קטניס ותהיי אוסום אש

 

[N o R i K o]

אני מיד רצה לכתוב לך

מה, הבטחתי לך פינה על זה, לא?

כן, אני צריכה ללכת לישון.

אז בקצרה - המון המון תודה!

אני חושבת שלא היה מקום לכעס כאן כי זה יותר מדי... שאיפה לאושר בשביל לחשוב על כעס. זה כל כך חלומי עבורו שאפילו גייל שהוא כולו הארדקור וקשוח לא רוצה לחשוב על דברים כאלה במציאות הפנטסטית הזאת. "שם הכל בעצם לא נכון, וסתם דאגנו, מסתבר"...

 

[Digi Lista]

החיבור וההקשרים

(אני מגיבה בקצרה לכולם כי יש לי הרבה פערים להשלים כאן מבחינת קריאה...)

 

[N o R i K o]

כבר תחפרי לי אחר כך

תודה יקירה

 

[Digi Lista]

בוודאי שאחפור, מישהו צריך לבצע את העבודה

 

[Billy Shirs]

שכחתי להגיב><

הגייל שלך ממש מקסים. הרבה פחות זועף מבספר. אני תוהה אם זה נחשב כ-OOC, אבל נראה לי שלא. לא התעמקתי כל כך בדמות שלו אז אני הולכת פשוט להאמין לך

הסוף היה נחמד, ובאמת אף פעם לא חשבתי על זה שהם תמיד נפגשים בבוקר אבל אף פעם לא בלילה.

ויוני בלוך אף פעם לא היה הטעם שלי

די דילגתי על הבתים. אבל זה בסדר כי הכתיבה שלך יותר טובה ממילא

 

[Billy Shirs]

ג'והאנה. טריגר, R,

MJ

חוזרת שנית: אלימות ועינויים די בוטים. בבקשה אל תקראו אם אתן רגישות לעניין.



ג'והאנה אף פעם לא יכולה לדעת מה השעה כשהיא בתוך התא שלה. אין בו חלונות והכל מואר באופן תמידי באור בהיר, מסנוור. היא לא מצליחה לישון אף פעם באור הזה. האשנב היחיד שלה לעולם החיצון הוא הפתח שבין התא שלה לזה של פיטה.

נראה שפיטה תמיד ידע מה השעה. היה לו שעון ביולוגי מכוון היטב, ומדי יום הוא היה אומר לה, "כבר שתיים בלילה, ג'והאנה, הגיע הזמן לישון," והיא הייתה מהנהנת ומנסה לעצום את העיניים חזק כדי להתחמק מהאור הנוראי ההוא, ובעיקר תוהה איך לעזאזל הוא יודע.

למען האמת, היא אף פעם לא חיבבה את הבחור. הגישה המתקתקה שלו והאובססיה המטרידה לעורבני החקיין הייתה מגוחכת בעיניה. הוא היה פשוט נחוש למות למענה, ודיבר עליה ללא הרף, לפחות בימים הראשונים. אבל הם שניהם היו ביחד, באותה הצרה. בני ברית. והוא בהחלט היה נחמד יותר מכל אנשי הקפיטול, מחרידים בפרצופים מנותחים ובחלוקים לבנים בוהקים.

לאחר מה שהיה אולי שבוע ואולי שלושה ימים, התחיל לרדת גשם בתא של ג'והאנה, ופיטה קיבל זריקות. הוא עדיין דיבר על קטניס, אבל אחרת. "אני חושב שהיא רוצה לפגוע בי," פיטה אמר, אחוז אימה. "אני כלוא פה, ואם היא תמצא אותי אני לא אוכל לברוח. היא תמצא גם אותך. אני חשבתי שאני אוהב אותה... או שאולי אני עדיין אוהב אותה? אני לא יודע. אבל היא רצתה לתקוף אותי כל הזמן הזה ואני פשוט הייתי עיוור... כל כך עיוור..."

בזמן שעוד עובד של הקפיטול נכנס ומכה את פיטה עד זוב דם, ג'והאנה יושבת בשקט, רגליה טובלות ברצפה המימית של תאה, ומקשיבה. היא לא רוצה להקשיב, אבל אין שום דבר אחר לעשות. היא תוהה מה השעה. היא עייפה, אבל אי אפשר לעצום עין עם האור הנוראי הזה.

כשצעקתו האחרונה של פיטה מפסיקה להדהד במרחב הצר, ג'והאנה מרגישה את זה בפעם הראשונה. חשמל. זורם בכל הגוף, מזהם את הדם, מרעיד את כולה, לא נותן מנוח. היא עונה בצרחה משלה. גם אחרי שהזרם מפסיק לעבור בגופה, היא נשארת במקומה, מקופלת, רועדת.

"היא תפסה אותך, ג'והאנה?" פיטה ממלמל.

"מה השעה, פיטה?" היא עונה בעייפות.

"עשר בלילה," הוא עונה לה מיד, וג'והאנה לא מפקפקת בו. גם כשהוא לכוד בתוך הזיה, פיטה תמיד צודק. והיא תוהה, איך לעזאזל הוא יודע.
"היא תבוא אם אני אלך לישון. היא אמרה שהיא תגן עליי מהסיוטים אבל היא רק תהפוך אותם לגרועים יותר והיא תהרוג אותי כשאני ישן – "
ג'והאנה מכסה את אוזניה ומושכת את השמיכה עד מעל לראש.

כמה ימים, שבועות או שנים לאחר מכן, היא מספרת לאיש בחלוק את כל מה שהיא יודעת. את המעט שכן וגם חלק שלא. הוא מחייך אליה בחיוך כחול-שיניים ומבטיח לה הפתעה.

באותו יום, בחצות הליל בדיוק, הם כיבו את האור הנוראי ההוא. ג'והאנה מרשה לעצמה לחייך ולהתפרקד על המיטה. "לילה טוב, פיטה," היא לוחשת. הוא מצידו צועק עד הבוקר.

 

[pennylane11]

וואו :O

אחד הדברים היותר טובים שקראתי לאחרונה

 

[ס מ י י ל י ת 2]

את כותבת ממש טוב.

 

[Billy Shirs]

אווו

 

[Digi Lista]

אהבתי מאוד

מאוד משכנע לדעתי, אני בכללי מאוד אוהבת את הסגנון שלך (אני כבר בעמוד 12 במחזמר ויש לי את פרקים 7 ו8 להשלים מהפיק כאן...)... זה נראה כמו תוספת דומה מאוד לסגנון של קטניס כמספרת...

 

[Billy Shirs]

איזה מחמאות

תודה. וחומר הקריאה שלך רק מצטבר

 

[צב יבשה מצוי]

מעולה, שרוסקי.

תכתבי עוד פיקים עם עינויים קשים יותר!

 

[Billy Shirs]

אבל זה ממש קשה

 

[לילי רייט]

15. צחוק

 

[פאנגירל]

הצחוק של אפי

הצחוק של אפי גבוה ומעושה, והוא מרגיז רק מעט יותר מהדיבור שלה. היא צוחקת בעיקר מבדיחות של עצמה – כאלו שרוב המיועדים המסכנים בכלל לא מבינים – אבל אפילו המבוכה על הפנים שלהם לא מונעת ממנה לצחקק. או לספר בדיחות. או להתייחס אל המשחקים כמו אל מועדון ריקודים גדול ומהנה.
כשהיימיטץ' מנסה להעיף מבט מעבר לפאה הירוקה של אפי ולבחון את המיועדים של השנה מפתח הקרון, הוא נחרד שוב מכמה צעירים הם – אפילו יחסית למיועדים. הם בני שלוש-עשרה או ארבע-עשרה לערך; צעירים ממה שהוא היה כשהשם שלו עלה באסיף של הגמול הרבעוני השני. שניהם ילדי תפר, רואים את זה בעיניים שלהם גם מבלי שמישהו יציין.
בבחורה יש משהו עדין, שביר. אולי שבור. היא מזכירה לו את מייזלי, מייזלי העדינה שלו שתשאר בת שש-עשרה לנצח. הוא נחרד פתאום, הגוש בגרון מתהווה והראש מסתחרר. אולי מכאב העמום שהורגש פתאום, אולי מצריכה עודפת של אלכוהול.
ואפי שוב צוחקת, והצחוק שלה מתנודד וקופץ אוקטבות; גבוה וגבוה יותר. היא צועקת משהו על "נימוסים!", ופתאום להיימיטץ' כבר אין כוח לשמוע את מבטא-הקפיטול שלה, את הצחקוקים המעושים שלה, את הבדיחות הטיפשיות שלה.
הוא תופס את המשקה הכי קרוב אליו ולוגם ישר מפיית הבקבוק. בלי למזוג לכוס, בלי להוסיף קרח. הוא מבקש רק לטשטש; את המיועדים המתים ההם והאלו, את מייזלי, את הצחוק של אפי שממשיך להדהד במחשבותיו.