אני לא מכירה מדינות אחרות
ובטח אין לי מושג אם הן עברו תהליכים דומים. אני רק על עצמי לספר ידעתי. ההגיון הפנימי שלי אומר לי שהתהליך הזה הוא לא נחלתנו בלבד, אבל אוליי אצלנו התהליך מואץ בגלל כל הסיבות שמניתי. הגלובליזציה כמובן גורמת לתהליך הזה בעוד ועוד מדינות, אבל אני לא יודעת אם בגלל זה אני צריכה להתייחס בסובלנות לבריונות הפושטת במדינתנו.
אנחנו נוטים להאשים את החינוך, את בתי הספר ואת המורים בכל מה שקשור למחדל הזה או לתהליך הזה, אבל אני רואה את שורש הבעיה בבתי האב בישראל אשר פחות ופחות מקדישים זמן לחינוך ילדיהם ויותר ויותר עסוקים עם עצמם, עם עבודה, עם כלכלה ועם קריירה אישית. על הדרך החינוך הולך לאיבוד, שלא לדבר על ערכים וכו'.
אני רואה זוגות צעירים, נורמטיביים, אקדמאיים ומוצלחים, אנשי הייטק, יושבים בסלון, מרוכזים בסמארטפון שלהם, מתעסקים עם האפליקציות ומשווים ביצועים ומהירויות. הילדים כולם בחדר אחר עם המחשב או משחק טלויזיה כלשהו. אין שום קשר בין מה שההורים הצעירים עושים לבין מה שקורה עם הילדים. הילדים מתחנכים באמצעות המחשב והטלויזיה.
כשאני הייתי ילדה והוריי הצעירים ישבו עם חבריהם בסלון, הם שוחחו על ענייני דיומא. על המצב בעולם. על מצב הכלכלה. אנחנו כילדים, ישבנו מסביב והקשבנו לכל מילה היוצאת מפיהם. דיברו על סרטים, דיברו על הצגות, דיברו על משהו למען השם. אנחנו ספגנו ולמדנו. מה הילדים היום למדים מהוריהם? הם מחכים לאיזה קמפינג או פיקניק שבו יוכלו סוף סוף קצת להרגיש משהו עם ההורים מלבד לראות אותם שקועים במחשביהם האישיים או באייפון שלהם.
אז זאת לא בעיה רק שלנו. זאת בעיה כללית הקשורה לקידמה הטכנולוגית. אבל דיברנו על זה הרבה, כי לקידמה יש את היתרונות שלה והם עולים לא מעט על החסרונות. זה מה יש.