השלב הראשון
בסביבות 2 בלילה התעוררתי מכל מיני כאבים ומיחושים. זה לא היה חדש במיוחד – כל החודש התשיעי הזה היה יחסית קרעכץ עבורי – עם כאבי גב, ברקסטונים ובכלל כל מיני מיחושים מיוחדים שהיקום כנראה שומר במיוחד כבונוס למי שמגיעה לחודש תשיעי. אז התהפכתי לצד השני, והודעתי לעצמי שאם זה "הדבר האמיתי" אז שיפריע לי לישון, ועד אז אני ישנה... בסביבות 2:45 הבנתי שלישון כבר לא אצליח, וקמתי למקלחת לראות אולי זה ירגיע את הכאבים. בילבי הילדה-שלאישנה-לעולם שמחה להתעורר גם היא (לא אחת כמוה תחמיץ הזדמנות לקום באמצע הלילה). האורות בבית נדלקו, ו"במבי" התחיל להתנגן בדי וי די (הוא מציג בביתנו בערך 6 פעמים ביום). עם צאתי מהמקלחת ביקשתי מבן זוגי האהוב שיתזמן לי רגע את הכאבים. יצא שהם מגיעים כל 5-8 דקות לסירוגין (אבל מסודר – פעם 5 פעם 8
). בסביבות שלוש ורבע התקשרנו לבייביסיטר האהובה שאמרה שתגיע מיד (היא ענתה עירנית להפליא וחשבנו בקנאה שבטח תפסנו אותה באמצע פעילות יותר סקסית מעיסוי פרינאום) ושמנו כמה דברים אחרונים במזוודה שכבר היתה די מוכנה ובארגז הצו'פרים האדיר שהכנו [היה שם מספיק ל"פריסה" של גולני עם שוקולדים משובחים, כל מיני מיצים כיפיים, לזניה שהוכנה והוקפאה מראש ועוד – אמורים להביא גם אוכל למיילדת ולדולה כי זה יכול לקחת הרבה שעות]. התקשרתי למיילדת ששאלה כמה שאלות אבל די מהר התחיל לי ציר ונאלצתי להעביר את השפוף לבעלי וללכת לקפץ על כדור הפיזיו שנמצא בחדר הטלויזיה שבו התנגן במבי. בילבי היתה מאושרת מהאקשן, והתעקשה לשבת לי על הברכיים בעודי מקפצת על הכדור עם הצירים מול ה"במבי" [חשבתי בליבי שזה מחזה הזוי משהו... קבענו עם המיילדת לסביבות ארבע וחצי במרכז ונסענו לדרכנו כשאנו עוצרים בצירים איומים במיוחד ויוצאים מהרכב – אני כדי להישען עליו ובן זוגי כדי לתת לי לחץ-קונטרה בגב התחתון. ב200 המטר האחרונים לפני המרכז היו גם פסי-הרעדה נגד מהירות וכך זכיתי לקלל כמלח שיכור (איכשהו אף פעם לא שמתי לב אליהם קודם) הגענו למרכז לידה בסמוך ל-5 בבוקר ואת פנינו קיבלה מרשה המיילדת המקסימה. בערך בגיל של אמא שלי, עם נסיון של בערך 20 שנה במיילדות ולפני כן היתה אחות יילודים ופגיה. מלבד זאת היא אישיות מגניבה בפני עצמה ואחת משתי הבעלים של המרכז. לא יכולתי להיות בידיים יותר טובות. נכנסנו לחדר מעומעם האורות, שמנו נרות וניל על כרכוב האח (לא אח פעיל – אבל בכל זאת משרה אווירה) וישר הרגשתי בבית. קילפתי מעלי את הבגדים השארתי אותם על הרצפה (סימן מובהק לזה שהרגשתי בבית) וזינקתי למקלחת. מרשה נתנה לנו ספייס ושתתה לה קפה בשקט במטבח. שם היא היתה במשך רוב השלב הראשון של הלידה – על פי תוכנית הלידה שלי. אחרי המקלחת לבשתי עלי את כותונת הלידה המפוארת ש"הכינותי מראש". מדובר בכותונת פלנל מכוערת להפליא ברוחב המתאים לחביתוש של דודלי שקנינו באיזה 6 דולר (הרעיון היה להרגיש בנוח ללכלך אותה בדם או כל דבר אחר), עם שרוולים ארוכים ומחממים , הרבה כפתורים שאפשר לפתוח כדי להניק וארוכה עד אמצע הירך כך שאפשר להסתובב איתה בלי תחתונים ועדיין להרגיש "לבושה" ומצד שני שהיא תאפשר למיילדת לעבוד כשצריך. הרגשתי בחילה והקאתי בכיור. מרשה הגיעה מהמטבח בשמחה לשבח ולעודד. היא אמרה שזה סימן טוב ללידה שמתקדמת (את זה ידעתי), וגם הוסיפה שמנסיונה כל הקאה כזו מקדמת את הפתיחה בסנטימטר. מעודדת מהפידבק החיובי, ישר דפקתי עוד הקאה "מכובדת" (אהה אמרתי לעצמי – 2-0 לטובתי בענין הפתיחה – אפילו אם באתי עם אפס עכשיו אני בשתיים). אחר כך גם פתחו לי וריד כי נזקקתי לסיבוב אנטיביוטיקה מדי 4 שעות בגלל בדיקת GBS שיצאה חיובית. אין מה לעשות – אלהים לא רוצה שאני אלד בלי איזה וריד פתוח... (אגב אלהים יודע אם גם בלידה של בילבי לא היה לי את זה – הרי בארץ לא בודקים את זה). לתוך הוריד קיבלתי שקית אנטיביוטיקה שלקח לה איזה 10 דקות לזרום פנימה ואז נשארתי רק עם הברז ביד (אגב בגף כף היד – לא במרפק כמו בבית חולים שמנטרל לך ככה את כל היד...). בדיעבד קיבלתי רק סיבוב אחד של אנטיביוטיקה כי אחרי 4 שעות כבר ילדתי והוריד הפתוח הוכיח את עצמו כמועיל... – אבל לא נקדים את המאוחר. די מהר הגיע הדולה (גם אותה כמובן היכרתי מראש – וידעתי שאנחנו בראש מאוד דומה). את רוב הצירים העדפתי להעביר על כדור הפיזיו כשמאחורי בן זוגי האהוב נותן לי "קונטרה" בגב התחתון עם גרב חמה ממולאת דגנים ששמים במיקרו ועושה לי מסאז' ונעים באופן כללי בעורף ובגב, ומלפני הדולה שעושה לי מסאז' נעים ברגליים עם שמן לבנדר נעים. בין ציר לציר דיברנו ריכלנו וקשקשנו והם נתנו לי שתייה (הם קוראים לזה בצחוק "אינפוזיה חוץ-אשפוזית") ובצירים פשוט התנתקתי מהם ונדמה לי שהם היו בשקט (ואם לא – אז לא שמעתי אותם..) לבקשתי, הניחה הדולה כל כמה דקות מגבת רחצה קטנה ספוגה מים חמים חמים וסחוטה על כדור הפיזיו ועל זה התיישבתי. הרעיון היה אמבטית אדים חמה ממושכת לפרינאום – בתקווה להגמשתו לקראת האתגר הקרוב. הצירים האלה נמשכו בערך 3 שעות. הם הלכו והצטופפו, ונדמה לי שגם העוצמה התחזקה בהדרגה. על כל פנים – זה ממש לא זכור כמשהו קשה במיוחד. הייתי רגועה, היה כיף לקשקש איתם בין ציר לציר, וגם היה כיף שזה אישהו פסיבי ושכל שנדרש ממנו הוא לצלול אל תוך הצירים ולזרום איתם. הרגשתי בבית וגם הרגשתי שמפנקים אותי (לא כל יום אני מקבלת מסאז משני אנשים בו זמנית...). ב אחרי בערך שלוש שעות, סמוך לשמונה בבוקר, התחלתי להרגיש קצת לחץ "מאחור". ביקשתי בדיקה פנימית וגיליתי שאני בפתיחה כמעט מלאה. משהו כמו 9.75 כשהבעייה היחידה שנשארה מעין "שפה" בצואר הרחם מקדימה שעוד לא נמחקה. הצירים בשלב הזה הפכו איכשהו כואבים יותר. המים עוד לא פקעו, והמיילדת אמרה שהיא מרגישה את שק מי השפיר בולט אל מחוץ לרחם. אני מניחה שהלחץ של השק על ה"שפה" הארורה הזו הגביר את הכאב. האמת שזה כאב עד כדי כך שהצעתי שהיא תפקע לי את המים באופן יזום (שאני אציע כזה דבר? כנראה באמת כאב לי
). למזלי מרשה שמרה על שפיות. היא אמרה שהשק שומר על התינוקת במצב נוח וטוב יותר, וגם מרחיב אותי בהדרגה מה שטוב יותר לרצפת האגן.
