לידת האפונה - חלק 3
הינה מגיע המרדים. ד"ר אפידורל, שמפאת כבודו לא אנקוב בשמו המלא. הוא מתחיל לנהל אתי "צ´יט-צ´אט" עליז (עליז בעיני מי?! העליזות – כך למדתי, היא בעיני המתבונן...) שמתכוון ככל הנראה להרגיע אותי. אני לא נרגעת – אבל בשלב הזה אני מוכנה עוד להיות סבלנית. תוך כדי השיחה, הוא מגלה מעיון בבדיקות הדם שלי, שיש לי בעיה בקרישיות הדם. ככל שהדבר תלוי בי – כל אלמנט עליז שעוד היה כאן – אם אכן היה אי פעם, נעלם ברגע. בעיה בקרישיות?! מה זה אומר?! אני רואה בעיני רוחי הדומעת את האפידורל שלי מתרחק ממני, תוך שהוא מנפנף לעברי במטפחתו נפנופי פרידה מרגשים. אבל לא – ד"ר אפידורל – שהעליצות אינה מניחה לקולו לרגע – מסביר לי שזה לא אומר שאין אפידורל, אלא רק שהסיכון הכרוך בשימוש בו והדאגה שמא אהפוך משותקת מכאן ועד עולם – גדלים. ממש הקלה... עליי להחליט לפיכך (תוך כדי צירים של פתיחה של 7 ס"מ) מה אני רוצה: סכנת שיתוק מוגברת אך ללא כאבי צירים, או כאבי צירים ללא סכנת שיתוק. הלכתי על סכנת השיתוק, וביקשתי אפידורל. כאמור - עכשיו בבקשה. ד"ר אפידורל אינו מזדרז, וממשיך לנהל אתי שיחה על ענייני דיומא. כשהוא מגלה את מקצועי, עליצותו גוברת במידה מדאיגה, והוא מתחיל לחוד לי חידות בתחום ההתמחות שלי. אני לא משועשעת (הגבר קצת כן). סליחה – אפשר אפידורל בבקשה? לבסוף, ואחרי שאמרתי לו משהו ברוח: "חכה שניפגש כשאני לא עם צירים...", הוא הואיל לבקש ממני להסתובב, הגבר גורש מן החדר – ואני – נאחזת בכל כוחי במיילדת מיכל – פוחדת לזוז מכאבי הציר שבדיוק הגיע ולהפוך למשותקת (הי! הי! הי! אני עם בעיית קרישיות – לא לצחוק...) חוברתי לתרופת הפלא. אלא מה – פלא או לא – לוקח לזה זמן – ואחרי שלוקח לזה זמן – עוד גילינו שצד שמאל שלי לא מושפע. מדובר בבעיות פתירות וקלות – ככה שתוך משהו כמו 20 דקות – אולחשתי לחלוטין. שמחה גדולה. בשלב זה ירדה עלינו השלווה. אני הייתי אמנם מאוד עייפה (יש לזכור שלמרות האלחוש – הגוף ממשיך לעבוד במרץ בלתי רגיל), אך מצב הרוח בחדר השתפר מאוד. אחותי היקרה לי הגיעה והצטרפה אלינו, וכה העברנו את הזמן. בין לבין, הציץ הרופא הטוב, הודיע שהוא סיים את משמרתו, שהוא יוצא לענייניו, ושלאחר מכן ישוב לראות מה נשמע. לאחר בדיקה פנימית הוא העריך שהכל יסתיים בערך בשעה 23:00. אז חיכינו. את הצירים הרגשתי – אך הם לא כאבו, ולשמחתי, העניק לי ד"ר אפידורל במתנה חבר חדש – הכפתור הירוק – שלחיצה עליו משחררת מנה נוספת של אפידורל לתוך גופי. לזכותי יאמר – שלמרות הפיתוי הגדול ללחוץ עוד ועוד – לחצתי רק פעמיים נוספות לאורך הלידה. לאורך כל הזמן הזה, טיפלה בי המיילדת מיכל בנעימות ובנינוחות, עודדה אותי בשלבי הצירים, הנחתה אותי איך לשכב ואיך להסתובב כדי להקל, השתתפה אתי במצוקת השיחה עם ד"ר אפידורל, ובקיצור – היתה כל מה שרציתי במיילדת. אחרי שחוברתי לאפידורל, נזכרתי לתת לה את תכנית הלידה שלי – שכללה בקשות כמו עיסוי פירנאום וקומפרסים פושרים לקראת יציאת הקטנה, חיתוך חבל הטבור מאוחר ככל הניתן, עמעום אורות לקראת יציאתה וכו´. אוי – כמה הייתי נאיבית (וזוהי הכנה להתפתחות הדרמטית)... בסביבות שמונה בערב חזר הרופא הטוב מענייניו, בדק, ושמח להודיע שאנחנו בפתיחה מלאה (שלוש שעות לפני השעה שהוא העריך לסיום הלידה, שהלא אף אחד לא יקבע לקטנה שלי לוח זמנים...), ואוטוטו יתחילו צירי הלחץ. המתנו והמתנו, המתנו והמתנו – וכלום – צירי הלחץ כנראה יצאו להפסקת קפה או משהו. לאחר זמן, החליט הרופא הטוב שהוא נותן לי קורט פיטוצין, על מנת לעורר את הצירים לשוב מהפסקתם. בעוד הוא מחבר אותי, ואני רואה את טיפות הפיטוצין הראשונות מתחילות להתקדם לעברי, הגיע ציר הלחץ הראשון. ארוך, לוחץ ובלתי ניתן לפספוס. וכאן מתחיל הסיפור האמיתי.
