פרוייקט סיפורי הלידה

פיצהלה

New member
טוב, אז הנה שלי...

רק לפרוטוקול, אני לא מסוגלת לחזור לקרוא אותו היום. בכלל, נראה לי שנשארה לי טראומה די רצינית מהלידה, אני מעדיפה שלא להיזכר בזה בכלל.
 
../images/Emo7.gif../images/Emo7.gif פשוט לא יאומן

כמה סבלת, איזו אטימות, אני פשוט לא מאמינה שדברים כאלה קורים. טוב שלפחות בסוף היתה לך את חבחבה, קרן האור בכל הסיפור הזה. אני בטוחה שלמרות שהיה מאד מאד מאד מאד קשה, שיר שווה את הכל.
 

wieci

New member
אוי, איזו לידה קשה ../images/Emo24.gif

את הצוות הרופאי בבי"ח בו ילדת אפשר לשלוח לאיזה אי בודד להירקב. פשוט כולירות חסרי רגישות ואמפתיה אנושית. אני מאחלת לך חוויה מתקנת בפעם הבאה.
 

shpar

New member
אני בשוק!!!!

איזה צוות מגעיל!, איזו חוסר רגישות!- אני הייתי שולחת בפקס או בדואר למחלקת יולדות עם פרוט של שמות הנפשות הפועלות.- קראתי את סיפור הלידה שלך בשקיקה, והזדעדעתי. אני ילדתי בקיסרי חרום (בליס )- ואכן ממליצה לך קיסרי אחרי דבר שכזה (למרות שבטח יחלקו עלי ) בכל מקרה מאחלת לך חוויה מתקנת בגידולה של שיר בהצלחה אושר ובריאות
 

miss1s

New member
אין מילים

טראומה שלא תישכח, גם אצלי היה ככה , זה פשוט נורא היתרון היחיד זה כמובן היצירת פאר....
 

ornaok

New member
קרן../images/Emo24.gif

מקווה שתצליחי להתמודד עם הזכרונות
 

עינבלית

New member
טוב, אני עכשיו משוכנעת שילדת

בבני ציון, רוטשילד... אכן טראומה, מוכר לי נורא, אני מקווה שעבור שתינו- הלידה הבאה תיהיה תענוג!
 

עינבלית

New member
../images/Emo7.gifורק רציתי להגיד- גםאנירוצה רק

קיסרי...ומחפשת אומץ בתוכי ללידה רגילה.
 

POOH*

New member
פעם שניה שאני קוראת את הסיפור שלך

וגם הפעם אני עם דמעות בעיניים. מאחלת שפעם הבאה תהיה חיובית הרבה יותר. ורק לגבי הטראומה שנשארה - גם לי נשארה. אל תשאירי את זה ככה. תחפשי דרך לעבד את זה לפני ההריון והלידה הבאים - יש שיטות שונות להתמודדות עם טראומה - אני מחפשת מה יתאים לי - אם מעניין אותך תשלחי מסר ואספר לך... ובאמת מאחלת חוויה טובה יותר בפעם הבאה.. POOH
 
קרן ../images/Emo24.gif

איזה סיפור קשה, אני פשוט בהלם מהיחס המחפיר שקיבלת בבית החולים! ממש גועל נפש. מבינה אותך מאוד שאחרי סיפור כזה את רוצה רק קיסרי.
ענקי!
 

yaelia

New member
איזה סיפור מטורף.

העיקר ששיר
מפצה על הטראומה בענק.
 

ענתש

New member
קרן, אני מקווה שלא תעלבי, אני אומרת

את זה אחרי קריאה עשירית של הסיפור שלך ומתוך הזדהות עמוקה לגמרי עם המקום והסיטואציה וסוג האנשים שאתם - גם אנחנו כאלו, מנומסים, אדיבים, עושים מה שאומרים לנו מתוך הנחה שאם אמו "עוד מעט" זה עוד מעט וכו'... אני מתפעלת כל כך מהסיפור כי הוא בקלות יכול היה להיות הסיפור שלי (עם קצת פחות מזל), אני מתפעלת ממנו כי אני רואה אותי בחוסר האונים הזה, בבישנות ובעיקר בחוסר יכולת לעמוד על זכויותיי. מה שאני כותבת לא נכתב בביקורתיות אלא מתוך הנקודות שעולות לי בראש כשאני קוראת את הסיפור שלך כ"מקרה לימודי" יותר, וסליחה שאינ כזו אנליטית, אני פשוט כזו. אני חושבת שאם כבר עוברים חויה רעה כדי ללמוד ולצמוח מנה בפעם הבאה. אב הנה התובנות שלי, אני מאד מקווה שלא תעלבי, הן מכוונות אליי, לא אלייך: לדעתי הסיפור שלך צריך להפוך לשיעור מאד חשוב שכל יולדת צריכה לקרוא לפני הכניסה לחדר לידה כי זה פשוט תיאור מצב מעולה של עץ החלטות - החלטות שיכולתם לקחת בכל צומת בדרך ולא לקחתם וגם"עשה ואל תעשה" עם הצוות הרפואי - הייךתם צריכים לעמוד על שלכם יותרף אפילו לצעוק אם צריך. לדעת להגיד לרופא המכאיב "אתה לא נוגע באשתי יותר, לך מפה" ושזו זוכתכם, לעמוד על זה שיביאו לכם רופא בכיר מייד כשראיתם שהעניינים נסחבים ואתם לא מקבלים יחס. להחליט מה הפרוצדורה הרפואית המועדפת עליכם בכל מצב שעלול להתעורר - לפני הלידה ולא במהלכה. למשל - אם יורדים המים ואין צירים - מה תרצו ? פרוסטגלנדינים ? בלון ? פיטוצין ? אם הזירוז שבחרתם לא משפיע ? מה ההחלטה הבאה שלכם ? לעלות לאט ב"חומרת" הזירוזים או מהר (ישר לפיטוצין) ואולי לבקש מייד קיסרי ? גם זו זכותכם... ואם יש צירים אבל אין פתיחה - לדרוש אפידורל בכל זאת ? טוב, אני חושבת שהבהרתי את הנקודה. פשוט קרה לך כל כך הרבה ועמדת בכל כך הרבה "צמתי החלטות" שאני חושבת שזה פשוט סיפור מופתי להסקת מסקנות. אולי גם את תחשבי ככה שתתרחקי קצת מהטראומה... ואגב, הרבה מהאסימונים נפלו לי רק עכשיו אחרי האישפוז של נגה בשניידר שם ראיתי את בעלי אומר לרופא בקור רוח ומאד באסרטיביות "אני מבקש שלא תטפל בבת שלי, אני רוצה רופא אחר" (כשהוא ניסה לתת לה אנטיביוטיקה לוריד בלי לסובב את ברז האינפוזיה ואז טען שהצינור סתום). שם ראיתי את חמותי מודיעה לרופא מתמחה שהוא בילדה לא נוגע אם זה אומר שאחרכך היא תצטרך לעבור בדיקה נוספת ע"י רופא בכיר ושאנחנו דורים להבדק רק ע"י רופא בכיר וזהו - זה עבד לה ! ואני מבטיחה לעצמי, בגלל הסיפור שלך ובגלל מה שלמדתי לאחרונה להוית יותר אסרטיבית, יותר מאורגנת ולהגיע לכל "התקלות" עם הממסד הרפואי שצפויה מראש (כמו לידה למשל) עם כמה שיותר ידע ועץ החלטות כמה שיותר ברור. תודה רבה רבה שחלקת איתי את הסיפור שלך
 

אפרת12

New member
ענת, למרבה הצער לא כולנו מסוגלים

לזה. לא כולנו ולא בכל מצב. גם אני רציתי להיות אסרטיבית יותר, ואחרי כל מה שעברתי - פשוט לא היה לי כוח להגיד "לא מוכנה ואקום - עכשיו קיסרי" ובדיעבד אני מכה את עצמי בכל יום כשאני מבינה איך סיכנתי את סיון. ואם זה יקרה שוב
אני מאוד-מאוד מקוה שהניסיון הזה יעלה ממני את הכוחות הדרושים. אני לא יכולה להבטיח. וגם זה מפחיד ומצמרר אותי בכל יום מחדש. אני יצאתי מהלידה שלי כשאני מרגישה אימפוטנטית - אמא אמורה להילחם כלביאה, לא
ואני לא נלחמתי. זה לא חדש שאסרטיביות מאוד דרושה ב"היתקלויות" (חבל שאנחנו קוראים להן ככה, אבל לפעמים זה באמת המצב) עם הממסד הרפואי - אבל כל אחד מאיתנו עושה את המיטב בכל רגע נתון (כך אני רוצה להאמין), ואם המיטב שלנו יודע לעמוד על שלו באותו רגע - הכי טוב. רק שזה לא תמיד ככה. הרבה פעמים אני רוצה להיכנס לפורום הריון ולידה ולקרוא למצפות שם להיות אסרטיביות, ואז אני מבינה שלא זה מה שיעזור. מקוה שהבהרתי את עצמי.
 

lulyK

New member
שמחה בשבילך שאת סולחת לעצמך.

המסקנה שלי מהלידה שלי - בפעם הבאה רק רופאה פרטית שאני סומכת עליה (ואז אוכל להתרכז בללדת ולא בלחנך את הצוות או ללמד אותו רפואה)
 

ענתש

New member
בגלל זה את כל החשיבה צריך לעשות

ביחד עם מי שמלווה אותך ללידה וצריך שיהיה ברור לו שזה תפקידו להיות אסרטיבי ולוחם על זכויותייך ומנגד להזכיר גם לך, כשיכלו כל כוחותייך, למה החלטתם את מה שהחלטתם. אין לי בכלל ספק שבמצב של צירים, כאבים, עייפות ושאר הדברים שקורים לנו בלידה אנחנו לא ממש עם יכולת להיות עצמינו (אסרטיביות או לא). בגלל זה חשוב להכין היטב את המלווה שלך ללידה - גם מבחינת הידע הרפואי הנדרש כד לקחת החלטות וגם מבחינת הבחירות שאת בוחרת. שום תוכנית לידה כתובה לא תעשה את העבודה הזו בשבילך, רק מלווה.
 

sipi1

New member
עוד מלה על מלווה, סיפור מהחיים :

כשילדתי (וזו היתה הפעם האחרונה שלי שם) ב"כרמל", היו שלוש מיטות לידה מופרדות בוילונות, ושתי מיילדות במשמרת. מימיני היתה אשה שבכתה וצעקה וצרחה, משמאלי - כנ"ל, ואני נאמנה למוצאי היקי למחצה סובלת בשקט, נושמת ונושפת ולא מוציאה הגה. זו היתה לידה שלישית, ידעתי מה מצפה לי, ידעתי שהצעקות רק מקשות עלי וידעתי שאני מסוגלת לעבור לידה גם בלי להרים קול. ברגע מסויים מימין נשמעה צעקה - והמיילדת רצה לשם, כי הלידה התחילה. רגע אח"כ - כנ"ל משמאל, והמיילדת השניה התמקמה שם. ואני באמצע, ומרגישה שהנה הגיעו צירי הלחץ, יודעת שתוך כמה לחיצות אני אחרי הכל - אבל אין מיילדת !!! קראתי, בעלי קרא - וכלום. שלחתי אותו לעמדת המיילדות הנטושה, והמיילדת ענתה לו בצעקה (מאחת היולדות האחרות) : אל תבלבל את המוח, אשתך לא יולדת, היא עוד לא צעקה בכלל ! אין לי מושג מאיפה הוא תפס אומץ, אבל משום-מקום הוא הצליח לגרור אחות אחרת ישר אלי, ואז הראש של התינוק היה כבר חצי בחוץ. מזל שהיא קיבלה אותו, כי אם לא - הוא היה פשוט מחליק החוצה, ולרצפה... אחרי הטראומה הזו כבר לא חזרתי יותר לכרמל ללדת, ולא הסכמתי אפילו לחשוב על לידה בלי מלווה, שיודע מה אחריותו ועד כמה הוא יכול ממש להציל חיים. אגב, לילד שלום. הוא נולד במשקל 4.250 ק"ג, בלי מיילדת שעזרה, בלי תפרים. לפחות זה היה הפיצוי על הסיוט בחדר הלידה...
 
למעלה