סיפור שכתבתי...

[tsofa]

תתמשיייכיי אעאעאע מדהיםם ! ../images/Emo85.gif

 

[סיוניביל]

ממש ממש יפה המשך DDDD:

 

[animfanatic]

../images/Emo15.gif../images/Emo15.gif../images/Emo15.gif פרק 2 ../images/Emo15.gif../images/Emo15.gif../images/Emo15.gif

פרק 2: "תודה" אמרתי לנהג המונית ושילמתי לו. הבית של מלאני, המקום היחיד כרגע שאני יכולה ללכת אליו, אפילו לבית שלי לא יכולתי ללכת. נקשתי על הדלת וחיכיתי שהיא תענה. הדלת נפתחה ומלאני קצת הייתה מופתעת שחזרתי כל כך מוקדם מהחזרות. "היידן?" היא שאלה וזזה הצידה כדי שאוכל להיכנס. "יש לך בגדים יבשים לתת לי?" שאלתי ונראיתי כמו מישהי שרוצה שירחמו עליה, זה גם מה שהרגשתי. "כן בטח, בואי מותק" היא אמרה והובילה אותי לקומה העליונה. הלכתי אחריה, גוררת את עצמי, מרגישה כאילו הרצפה מחליקה מתחתיי. הרגשתי כבדה. הראש היה כבד. הכול היה כבד. החלפתי את הבגדים הרטובים לבגדים היבשים שמלאני הביאה לי וירדתי למטה. מלאני חיכתה שם עם כוס שוקו חם ומרשמלו. "בואי, שבי" היא אמרה ופינתה מקום. "מה קרה?" היא שאלה ופרצתי בבכי. איך הגעתי למצב הזה ולמה אני ככה אני אספר לכם אחרי שתבינו איך בכלל הכרתי את ביל והחבר'ה, יום שאני בחיים לא אשכח ולא נראה לי שמישהי אחרת שהייתה במקומי לא הייתה שוכחת. "הההאאאא...את צוחקת עליי נכון?" שאל הבחור עם הראסטות בטון קצת מתנשא. הוא נראה כבן 18, צעיר ודי חצוף ולא לשכוח שדי תופס מעצמו. אני לא אומרת שהוא לא נראה סקסי, אבל את זה שמרתי לעצמי כדי לא לנפח לו את האגו. "למה נראה לך שאני צוחקת. יש לי פרצוף של מישהי שיש לה זמן להתבדח?" שאלתי בחזרה. דרך אגב לא נראה לי שציינתי את זה שאני בת 21...אז הנה ציינתי עכשיו. "טוב, אני רוצה את האחראי כאן" הוא דרש ונראה קצת רותח. החבר'ה שהיו איתו ניסו להרגיע אותו ולומר לו שהוא סתם עושה רעש, אבל כנראה ככה הוא, אוהב לעשות רעש ולמשוך תשומת לב. "היא עומדת מולך" אמרתי והרמתי גבה. אולי זה יראה לכם קצת מוזר שבחורה בגילי, יחסית צעירה מנהלת מקום כמו ה-STAGE שהוא בר לחבר'ה בוגרים. ובכן זה מקום שנמצא בבעלות המשפחה שלי ואני בעסק. "אז את זה שמעלייך" הוא אמר. "אין מעליי, זאת רק אני" השבתי. "מה קרה?" אמר בחור אחר או שזו הייתה בחורה שנראה או נראית גם כבן או כבת גילו והצטרף או הצטרפה לשיחה. "הבחורה כאן..." אמר נער הראסטות. "היידן אם אתה רוצה לדעת" אמרתי כדי לראות אם הוא יכול להיות עוד יותר אדום ממה שהוא כבר היה. "what ever, הבחורה הזו לא מוכנה לסגור את הבר הזה בשבילנו, היא טוענת שלא דיברו איתה מההפקה" אמר הבחור ונראה קצת לא רגוע. מה הוא חושב לעצמו, שאני אוציא עכשיו את כל אלה שהתיישבו? ממש לא. "טום תירגע, אני בטוח שאפשר לעשות משהו רק על תעשה רעש מכלום" אמר הנער השני. החבר'ה האחרים סתם עמדו וניסו להרגיע את טום שזה השם שלו לפי מה שהבנתי. "בוא לפה טום דיויד יסדר הכול" אמר איזה גבר אחד גדול מימדים ולקח את טום הצידה וקנה לא משקה. שמעתי אותו אומר משהו כמו "אני לא קונה פה משקאות עד שאני לא מקבל מה שאני רוצה" אבל התעלמתי.

 

[animfanatic]

../images/Emo15.gif המשך פרק 2 ../images/Emo15.gif

"היי אני ביל וזה דיויד" אמר הבחור שדי היה נחמד מההתחלה והושיט את ידו. "היי, היידן" אמרתי ולחצתי את ידיהם. "תיראי, אני חושב שקרתה כאן איזושהי אי הבנה..." התחיל להגיד דיויד. "אני לא מתכוונת לסגור את המקום, אבל אני מוכנה לארגן משהו פינתי ושקט" אמרתי כדי שלא יבוא לי ברעיונות מטורפים או בניסיונות לשחד אותי. "כדאי שנלך לדבר בצד זה סתם מושך עיניים" אמר ביל והלכנו הצידה. החבר'ה האחרים שהיו איתם הצטרפו לטום שנראה עכשיו הרבה יותר רגוע, הוא אפילו צחק שם על משהו. " קודם אני רוצה להצטער על מה שהיה עם אחי, הוא פשוט כזה אז אל תשימי לב" אמר ביל וחייך. אוהההה החיוך הזה, הוא נראה כמו מלאך למרות שנראה לי שהשיער העומד שלו קצת מפריע להילה שמעל לראש שלו, אבל זה עדיין לא מוריד מהמלאכיות שבו. "אין בעיה שתארגני מקום פינתי לחבר'ה, אני בטוח שקרתה איזושהי פאשלה של ההפקה אם הם לא ידעו אותך שאנחנו מגיעים" אמר דיויד. "אנחנו נדאג לפצות אותך על מה שקרה" אמר ביל. "אין צורך, אני לא לוקחת דברים ללב כזה מהר" אמרתי וחייכתי. "אוקיי אז הכול מסודר" אמר דיויד. "כן" אמרתי. "אני אדאג לארגן לכם מקום" השבתי ופניתי ללכת. "אתה בא?" שאל דיויד את ביל. "כן. אני כבר מצטרף" אמר לדיויד שכבר היה עם הגב אליו. "היידן!" קרא ביל והתקרב לעברי. "שנייה אני איתך" אמרתי ופניתי לבארי אחראי המלצרים בבר ואמרתי לו שיארגן לחבר'ה מקום. "כן?" פניתי לביל ולא הפסקתי לסרוק את השיער שלו ואת הפנים העדינות שלו. "אני באמת רוצה לפצות אותך על מה שקרה" הוא אמר והציע לי סיגריה. "אתה לא צריך להרגיש עם זה רע, אני נתקלת בתופעות כאלה כמעט כל יום" השבתי וסירבתי בנימוס לסיגריה. "סליחה אם אני קצת לא בעניינים, אבל איזו הפקה הייתה אמורה להתקשר אליי?" שאלתי מעוניינת. "את באמת לא מכירה אותנו?" שאל קצת מופתע, אבל משועשע. "אני לא משקרת, ואם הייתי משקרת מיד היית עולה על זה" השבתי וחייכתי. "לא שקרנית כל כך טובה, מה?" שאל ונשען על הבר. "בילללללל!!!!" צעק אחיו טום. "נו מה נרדמת שם?!" המשיך לצעוק. נראה לי שהוא לבסוף שתה כמה מהמשקאות שלי. "אני חושבת שהם מחכים לך והעבודה שלי גם קצת מחכה לי" אמרתי. "אם תרצו משהו אני כאן" הוספתי. "אין בעיה. סתם בשביל שתדעי, כי אמרת שאת לא מכירה, אני הסולן של טוקיו הוטל אם שמעת את השם הזה לפחות" אמר וחייך. "תופתע לגלות שלא?" שאלתי. "ת'אמת לא כל כך, יש הרבה שלא מכירים אותנו" אמר וכיבה את הסיגריה. "יאללהההה בילללל!!! אנחנו צרכים לחגוג עם המשקאות רק נכנסנו ל-18 צריך ליהנות אחותי!" צעק שוב טום והניף לכיוונו כוס של משקה. "אני בא משוגע!" ענה ביל ופנה לעברי. "אני בטוחה שאתם די מצליחים, אבל חוץ מזה הידע שלי לגביכם הוא אפסי, סורי" השבתי. "כדאי שתחזור אליהם אתה מפסיד את כל הכיף" הוספתי. "כן, אני אחזור לשם, אבל שלא תחשבי שלא נהניתי פה" אמר וצחק. אויש הייתם צריכים להיות שם כדי לשמוע את הצחוק הממיס שלו, עוד אורות של מלאכים נוספו עליו. "טוב, סליחה על מה שהיה קודם. נתראה" אמר והושיט לי יד. "זה כבר נשכח. נתראה" לחצתי את ידו והוא פנה ללכת.

 

[florit11]

זה מקסים פשוט!

אני ממש נהנת לקרוא את זה! מצפה להמשך בקוצר רוח! מעניין מה ביל החרא כבר עשה לה שהיא בוכה ככה... =/

 

[Lilo093]

../images/Emo36.gifזה מדהים!!! מקסים פשוט!! תמשיכי!!../images/Emo26.gif

 

[dirty look]

איזה מקסים!!!

 

[batel12345]

איזה מהמם תהילה את גדולה

המשך אכשיו

 

[Be My Escape]

../images/Emo208.gif../images/Emo110.gifto good to be real.-פרק 4-

"איפה היית?!כבר הייתי בטוחה שחטפו אותך!"צרחתי לנטע,שנזכרה לחזור מ'השירותים'. "נו מה?!התאפקתי כבר שעות!"צעקה לי בחזרה,מלוווה בחיוך הכי מתוק שיש לנטע."רגע,את אדומה יותר מקטשופ!עם מי די.....?"אמרה.היא קלטה את טום יושב לא רחוק מאיתנו ואוכל,וקלטה הכל לבד. "לפחות נישקת אותו או משהו בסגנון?!" "בטח,אני ובטחון הלכנו לטייל!אבל...הוא לקח את המס' פלאפון שלי"אמרתי בחיוך מבויש,והסתכלתי עליו. - ברגע שטום קלט שאנג' מסתכלת עליו,הוא הסמיק והחליט לחזור לחדר הלבשה,בתקווה שלא מחכים לו שם. בדרך לחדר הוא נזכר פתאום ברשימה ההיא,שהכין אז בכיתה י"א.הוא תהה אם תהיה התאמה. - "שלום בית!"צרח ביל בשנייה שנכנס הביתה.הוא כ"כ חיכה לרגע שישב על ה'כורסה שלו' וינוח טיפה. "ואי,בא לי קפה!בסוף קנינו קפה?מי עוד רוצה קפה?הנה,יש קפה!"אמר גוסטב במהירות[כמעט באותה מידה שהוא הכין לעצמו קפה]."ספידי,תעשה גם לי"צעק לו גיאורג מהקצי השני של הבית. כל טוקיו הוטל ישבו בבית במשץף:[בגרמניה יש לטוקיו הוטל בית משותף של הלהקה,בנוסף לבתים הפרטיים שלהם.הם אהבו אחרי הופעות להיות בבית המשותף]ביל ראה טלוויזיה מ'הכורסא שלו',גיאורג וגוסטב ישבו על הספה והיו בעיצומו של קרב טאקי מטורף.רק טום ישב במטבח,בוהה בנקודה לא ברורה,וחיוך דבילי[מאוד]מרוח לו על הפרצוף.לא מספיק לחשוב על אנג'.'הוא ככה מאז שחזרנו! צריך לעשות משהו בנדון' חשב לעצמו גוסטב,וזרק על טום כרית.טום התעורר בבהלה,ורק אחרי 3 שניות הוא נזכר שהוא בבית,וחזר לבהות בנקודה ההיא. "תגיד טוםטום,מה נהיה ממך?מה לקחת?!"שאל אותו גוסטב תוך כדי הקרב."האהא!אתה הולך להפסיד גוסטי!" "על גופתי המתה!נתערב על ה....ה....על הפרצוף הדבילי של טום שאתה מפסיד!" "עזוב אותך שטויות,הוא ככה מהרגע שהגענו.יש לי תחושה שהוא לקח משהו לא חוקי אחרי ההופעה...באמת הוא נעלם לנו לכמה זמן" "זה שיש לי פרצוף דבילי לא הופך אותי לחירש!"צעק להם טום מהמטבח."אל תדאג גוסטב,סמים לא עושים לי את זה..." "אז מה שזה לא יהיה,זה שיבש אותך.תראה אותך-אתה נראה כמו ג'לי!" "שתקו כבר!"ביל דפק צרחה עצבנית במיוחד.שלושתם השתתקו ברגע,מופתעים."עד שיוצא לי לראות את עשרת הגדולים של ערוץ E! אתם חייבים להפריע?!אתם יודעים כמה אני אוהב את התוכנית הזאת!"אמר בעצבים,וחזר לתוכנית-בתקווה שהפעם הוא יצליח לשמוע.גם ככה היה לו קשה עם האנגלית. - "שלום בית!"צרחה נטע ברגע שנכנסה הביתה.היא כ"כ שמחה לראות את מה שהיא רואה[וגם אנג']: דירת החלומות של שתיהן,עוד מימי התיכון,ניצבה מולן.הסלון הילדותי[קירות קרם+ורוד בהיר עד לבן],המטבח שהספיק להכיל לפחות 14 פוסטרים שונים שקשורים לאוכל[ומקרר מפוצץ בתמונות של שתיהן עם המשפחה,חברים,וכמה פתקי תזכורת],חדר לכל אחת[וכל אחת עם חדר חלומותיה],מקלחת כמו במלונות,ואפילו מרפסת קטנה. "תראי מה זה נטע,אנחנו כאן...כמה זמן?10 ימים?ותראי איך הצלחנו לעשות מהדירה הזאת סוויטה"אמרתי עם כל השמחה.ממש לא עיכלתי שכאן אני גרה. "כן הא?עוד יצא בפוקס שיש לכל אחת חדר!"אמרה נטע,חשבה כמה שניות,והמשיכה:"עכשיו את וטום תוכלו לעשות את זממכם במיטה משלך"אמרה בקול שטותי והוציאה לשון. "איחס,י'דוחה!את מזכירה לי את שיעורי חינוך מיני עם תרצה הבריטית הזאת!" "את מתכוונת לתRצה?"אמרה,וישר התחלתי לצחוק כמו מפגרת.. - "ואי,השעה כבר ארבע לפנות בוקר..מעניין אם היא חושבת עליי"חשב לעצמו טום,וניסה להרדם. "ואי,כבר ארבע לפנות בוקר..מעניין אם הוא חושב עליי"חשבה לעצמה אנג',וניסתה להרדם.

 

[Lilo093]

../images/Emo36.gifאוייייייי זה כל כך יפה!!! תמשיכי!../images/Emo26.gif

 

[rikikiki]

../images/Emo217.gif תמשיכיתמשיכיתמשיכי!!

 

[animfanatic]

אההה בטח שאני רוצה המשך...מחכה כבר

 

[dirty look]

שלום ביתXDDDDDDDDDDDDDDDDDD

 

[UnReAcHaBle 12]

../images/Emo15.gif../images/Emo79.gif../images/Emo41.gif לשלי + הערה חשובה D:../images/Emo41.gif../images/Emo79.gif../images/Emo15.gif

אוקיי, הסיפור שלי Too good to be true לא התפרסם כבר כמעט שבוע, ואני ממש ממש מצערת. בהתחלה תפוז לא עבד לי במשך יומיים, אז הייתה לי יומולדת ולא היה לי זמן לכתוב, ואחריזה סתם לא הספקתי, ולא הצלחתי, ואז שלחתי את הכל לבטא המדהימה שלי. אז עכשיו אני מפרסמת מחדש את כל פרקי הסיפור+ פרק חדש- פרק 4! כולם עברו בטא, אז הרמה תהיה יותר טובה, ואני מקווה שתאהבו

לפה אני אשרשר את הפרקים.

 

[UnReAcHaBle 12]

../images/Emo15.gif../images/Emo79.gifToo good to be true 1../images/Emo79.gif../images/Emo15.gif

שם: Too good to be true [1] דירוג: Pg13. [אלימות קלה, וניסיון לאונס. ] שיפ: טום/oc , ביל/oc [OC= דמות מקורית של היוצר. אוריג'ינל קריקטר.] ז'אנר: רומנטיקה בעיקר, קצת דרמה, כי אין רומנטיקה בלי דרמה, הומור, והפעם יש טיפונת אנגסט, חד פעמי. פאנדום: טוקיו הוטל ^__________^ נקודת מבט: כללי. הערות: כל מה שקרה כאן הוא דמיוני. הגילאים יפורטו בהמשך, ביל וטום עדיין לא בני 17. "---" : דיבור. '-----': מחשבות מספרים- הערות שיפורטו בסוף.

תודה לג'ואנה, הבטא המדהימה שנכנסת כדמות מפרק 2 והלאה 3>

שעת לילה מאוחרת. באחד הרחובות היותר שקטים של תל אביב, מונית נפתחה בחבטה, וממנה יצאה נערה נמוכה, לא שמנה אך לא רזה כבת 16, ורצה. "לעזאזל!" הנערה צרחה, רצה מהר ככל שרגליה נשאו אותה. מאחוריה, הסיבה לריצתה, היה אדם גבוה, רחב כתפיים, שרדף אחריה. "תפסתי אותך." הוא אמר לאחר שהשלים את קצב הריצה שלה, שלצערה של הנערה, לא היה מספיק מהיר. הנערה ניסתה לפגוע בבטנו של האיש בעזרת הבעיטה הכי חזקה שגופה יכל לגייס, אך ללא תועלת, האיש תפס את רגלה. "נו נו נו. אני לא אוהב כשנשים מנסות להתחצף." אמר ודחף אותה אל הקיר, מצמיד אותה בעזרת הרגל שלו. היא ניסתה לבעוט בעזרת הרגל השניה, ולפרק זמן קצר חשבה שזה הצליח, ורצה מחוץ לסמטה שאליה נגררה על ידי האיש צורחת :"הצילו! מישהו!" בכל גרונה. "לא אמרתי כבר כמה אני שונא התחצפויות?" האיש תפס בכתפה, גרר אותה חזרה לסמטה ושיפד אותה לרצפה, ידיו מתחילות לגשש מתחת לחולצה התכלת הרחבה שלבשה, עד לפס הצמוד ממש מתחת לחזרה שהצמיד את אותו אזור לגוף ומשם התרחב. ידיו עברו על הקשר שסגר את החולצה מאחורי הצוואר, בקושי מסוים, בגלל התנגדותה של הנערה. מושך את הבד התכול הצמוד שכיסה את החזה שלה, חושף את חזייתה הלבנה (1) ומרוויח יבבה חנוקה ממנה, שבירור ניסתה להסתיר. הוא התחיל לפתוח את מכנסי הג'ינס הבהירות שלבשה, ונאבק לשחרר אותן מהירכיים, האזור שבו היו צמודות. אך מהברך, הוקל לו באזור שבו הג'ינס התרחב. (2) הדבר הבא שהנערה הרגישה היה ידיים. ידיים בשיער החום בקבוקים שלה, ידיים על החולצה התכולה שסיימה לתפור לפני שבוע בכזה אושר, ידיים שחדרו דרך העור וקרעו אותה מבפנים, מעלות דמעות לעיניים הירוקות-חומות שלה. ואז זה קרה. קול מוכר. למה הוא מוכר? הוא לא של אחד מחבריה.. ואז נהמה כועסת באנגלית: "מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" *---------------------------------*--------------------------------*--------------------------------* "הופעה מעולה, כולם!" ביל חייך, ונכנס למכונית שלקחה אותם מאולם ההופעות. "ידעתי שיהיה שווה לבוא לישראל!" חיוך גדול נמרח על פני של גאורג. "בהחלט. קהל אוהב. בחיים לא הייתי מאמין לכמות המעריצות שיש לנו בישראל אם לא הייתי רואה את זה בעצמי!" גוסטב נאנח. "ראיתם שזרקו לנו אזיקי פרווה? את האחד הזה לא ראיתי עדיין. מקוריות,הישראליות האלה. גם יפות.." טום חייך חיוך שטני קטן. "טום,אל תתחיל עם זה אפילו.." זו הייתה נזיפה, אבל העובדה שביל לא יכל להיפטר מהחיוך הרחב שעיטר את פניו די סתרה את כוונותיו. המכונית בדיוק עברה פניה לרחוב יחסית שקט, והצחוק שבא בעקבות ההערה של ביל גווע. ואז הוא שמע את זה. קול מרוחק, צעקה שהוא לא הבין. הקול נשמע כל-כך נואש. "הצילו! מישהו!" הוא הסתכל לכיוון ממנו שמע את זה, וראה בחורה נגררת לסמטה על ידי בחור שהיה פי 2 מגודלה. "עצור!" טום הורה לנהג וקפץ מהמכונית, רץ בכל מהירותו לכיוונה של הנערה, דמו רותח. אם היה דבר אחד שעצבן אותו [ביל לא נחשב, הוא אהב אותו יותר מדי מכדי באמת להתעצבן] זה היה ניצול של בנות. הוא לא יכל לראות בנות בוכות או נפגעות. ובחורים שהזיקו לבחורות בשביל סיפוקם, טוב, הוא רק ידע שאם זה היה תלוי בו, את הלילה הם יבלו בבית חולים. הוא הגיע לסמטה, והדבר הראשון שהוא עשה היה לשאול באנגלית "מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?", לא מנסה אפילו לעצור את הכעס בקולו. הוא ניצל את העובדה שהבחור היה על הרצפה [העובדה גרמה למעיים שלו להתהפך מרוב זעם וסלידה] כדי לבעוט בעורף שלו, דבר שהימם אותו, ואז לתפוס את צווארונו, ולתת את האגרוף הכי חזק שהיה לו, אל תוך אפו של הבחור, מוציאו אותו סופית מהכרה. לאחר שסיים לטפל בבחור, הוא פנה לנערה. היא ישבה שם, רועדת. ידיה כרוכות סביב ברכיה, מכורבלת בעצמה היא לא נעה מלבד קפיצות קטנות, שטום חשד שנגרמו מבכי. שערה החום הארוך והמתולתל כיסה את פניה, כך שאי אפשר היה לראות אותן. "את בסדר?" שאל באנגלית (3) , מניח ידו על כתפה. היא קפצה, מבוהלת. ולאחר מכן נרגעה קצת,אבל לא ענתה ולא טרחה להסתכל למעלה, למושיע שלה. "בואי, זה בסדר." הוא הניח את ידו השניה על הכתף השניה של הנערה, זוכה לעוד קפיצה מבוהלת, והפעם גם למבט מפוחד,שהשתנה למבט המום. "טום..קאוליץ..." הנערה לחשה. טום חייך חיוך קטן ומנחם, מסיר את ידיו מהכתפיים של הנערה, מושיט אחת קדימה "אז את יודעת את השם שלי, מה? אני מקווה שהעובדה שאת יודעת מראש מי אני תעזור לך להאמין לי שאני פה כדי לעזור לך, אל תפחדי." היא הנהנה ולקחה את היד שהושטה לה, מתרוממת באיטיות. ככל שקמה, טום יכל לספור את כמות הסימנים הכחולים שראה על גופה. על מותניה החשופות, על הירכיים החבולות, אפילו (למרות שכאב לו לחשוב על כך) על החזה החצי חשוף שלה. "ממזר." מלמל. היא החלה להרים חזרה את בגדיה, חסרת כוחות, כמעט מתמוטטת, צונחת אל תוך ידיו של טום. "רוצה עזרה?" הוא שאל. היא הסמיקה אך הנהנה, היא ידעה שאין לה ברירה. הוא הרים את החוטים שנועדו לקשירת החולצה שלה, וניגש לקשור אותה מאחורי גבה, עת היא הרימה את החלק שנועד לכסות את החזה. בזמן שטום קשר את החולצה, הרימה את הג'ינס המשופשפים שלה, סוגרת באיטיות את הכפתורים. לאחר מכן, משכה את החלק התחתון של החולצה כלפי מטה, והחליקה אותו, מנסה להיפטר לא רק מהקמטים, אלא גם ממגעו של האיש. "אני לא חושב שאמרת לי השם שלך," לחש לה, כאשר התחילו לצעוד לכיוון הואן, שעוד חיכתה במקום בו טום אמר לה לעצור. "ריין. זאת אומרת, צוף, אבל.." נאנחה בעייפות, טום החליט שזה חכם יותר לא ללחוץ עליה. "בסדר, צוף, עכשיו את תבואי איתנו למכונית, ותספרי לנו לאן לקחת אותך." הוא לקח את ידה בשלו, והוביל אותה אל המכונית. "מה קרה?" עיניו של ביל היו פעורות לרווחה למראה הנערה החבולה שהלכה עם טום. הוא סרק אותה מלמטה למעלה. נעלי ואנס אפורות עם נקודות לבנות, ג'ינס משופשפים, חולצת קשירה תכולה,למעלה צמודה,למטה פחות, שרשרת בצורת סהר, ביל הסתכל על פניה: חיוורות, חתומות. עינייה ירוקות-חומות, מימיות, של אדם שכרגע בכה, חסרות כל ניצוץ. 'הם יכלו להיות מדהימות.' חשב. מסגרת הפנים של הנערה הוקפה בשיער חום כהה ומתולתל, בקבוקים בקבוקים, חלקם היו מחוצים כרגע, אך ביל ראה שבמקור היה לה שיער יפהפה (4) "נסיון לאונס. ממזר טיפש." מלמל טום בגרמנית. פיו של ביל צנח, והוא מיהר לזוז, מפנה מקום לנערה החבולה. היא ישבה בשקט, מכונסת בעצמה, ליד טום. "אז, לאן?" שאל אותה באנגלית. רק אז שם לב כי היא נרדמה. (1) = סצנת הניסיון לאונס כוכך מפורטת, כי דבר ראשון, אי אפשר לא לעשות סצנת אונס מפורטת. זה עוד נחשב לא מפורט, וכי רציתי להדגיש באיזה מצב טום מצא אותה. (2) = מכירות? ג'ינס שנצמד עד הברך ומשם מתרחב שכזה? (3) = וול, אין לי כח להזכיר מעכשיו, אז תדעו שהם מדברים באנגלית. (4) = לול, בדוגרי השיער שלי לא משו, סתם נורמלי, אבל אני אחמיא לעצמי קצת P: תודה :]

 

[UnReAcHaBle 12]

../images/Emo15.gif../images/Emo79.gif Too good to be true 2../images/Emo79.gif../images/Emo15.gif

שם: Too good to be true [2] דירוג: Pg13. שיפ: טום/oc , ביל/oc ז'אנר: רומנטיקה\דרמה\הומור. פאנדום: טוקיו הוטל. נקודת מבט: הכותבת. הערות: כל מה שקרה כאן הוא דמיוני. בפיק טום וביל עדיין לא בני 17. -בלהבלה-: אסמס. "בלהבלה":דיבור 'בלהבלה': מחשבה. אה, וכל פעם שאנשים ידברו עם הבנים, זה באנגלית אלא אם אני מזכירה אחרת. בטא: ג'ואנה. D; [הכוסע. 3> ] "מה נעשה איתה?" גאורג פתח את פיו. לפני שהייתה למישהו הזדמנות לענות, המכשיר בכיס של הנערה החל לרטוט, משמיע קריאה קצרה של "Somebody loves me!" וחוזר לנורמה לאחר מכן. טום שלף את המכשיר מהכיס של הנערה, נזהר לא להעיר אותה. "אולי זה יתן תשובה". "טום, מה אתה עושה?!" גוסטב היה מזועזע. "תרגע, הוא מנסה לברר עליה פרטים, או למצוא למי להתקשר כדי לברר עליה." ביל אמר, מוכיח שקשר בין תאומים הוא באמת דבר מיוחד. טום הסתכל על ההודעה הכתובה בפלאפון של הנערה: -מה נסגר איתך? אנחנו בהאט, אמרת שתחזרי עד לשעה כזאת!- טום עיקם את אפו. עברית. הוא לא יוכל לקרוא את זה. אמנם הוא ראה ששם השולח היה רשום באנגלית. "ג'ואנה.. מה? ביל, חייג למספר הזה ותשאל אותה פרטים." הוא העביר לו את הסלולרי של הנערה. "הלו?" שאל ביל בקול מהוסס. "הלו? צוקע?" הקול ענה. "לא.. אמ, קשה להסביר, אבל תוכלי לתת לי פרטים על הנערה שהפלאפון שייך לה? ולאן היא צריכה לחזור?" שאל באנגלית. "מה קרה לה?!" הקול שאל מעבר לקו, מודאג. "ניסו לאנוס אותה, ואחי מצא אותה בשניה האחרונה לפני שזה קרה, היא ישנה עכשיו. איך קוראים לה ולאן לקחת אותה?" שאל ביל. "קוראים לה צוף, ותוכלו להגיע למלון פאראדייס האט בת"א?" שאלה הנערה באנגלית,בקול סדוק. "לאן אנחנו נוסעים?" שאל ביל בגרמנית, חוסם את הדיבורית של הפלאפון עם ידו. "מלון פאראדייס האט." ענה לו הנהג בגרמנית. "כן, אין בעיה, אנחנו בדרך, תחכי בלובי בעוד," הוא שאל עוד כמה זמן הם יגיעו, "עשר דקות." סיים. "כן, אין בעיה." לחשה עמומות באנגלית וניתקה את הפלאפון. "היא צריכה להיות באותו מלון כמונו. צירוף מקרים מזעזע בהתחשב בסיטואציה. " מלמל ביל. טום היה שקט, דבר שלא התאים לאופי השמח והקופצני שלו. "השינה שלה לא שקטה. " הוא מלמל. "טום, תנשום. גם לי קשה להאמין שיש אנשים שעושים דברים כאלה, אבל תחשוב על חצי הכוס המלאה- הגעת לפני שהוא סיים את התכניות שלו, הצלת אותה. " ביל הניח את ידו המקועקעת על כתפו של אחיו. "אני יודע, בילי, אני יודע." הוא הרים את ידו של ביל והחזיק אותה בשלו, נותן לחיצה עדינה. הוא תמיד ידע שלביל היו יותר בעיות עם בנות פגועות, בוכות, או סתם מדוכאות. זה בטח היה קשה לו לראות נערה במצב כזה. שאר הנסיעה עברה בדממה, מלבד שיעול עצבני של אחד הבנים, או המהום מפוחד של צוף, שהתעוררה בבהלה 2 דקות לפני שהואן הגיעה לעצירה. "אנחנו פה." הכריז הנהג, לאחר שהם עצרו סופית אל מול הכניסה לבניין הגבוה והרחב שהיה במרכז רחבת דשא גדולה – פאראדייס האט. "בואי." טום לחש לצוף, יורד מהואן ראשון, ומושיט לה את ידו לעזרה. "תודה." מלמלה חלושות וקפצה מהואן אחריו, שניהם מתחילים ללכת לכיוון הכניסה ללובי של המקום. "ברוכים הבאים, טוקיו הוטל!" אישה נמוכה וחייכנית חיכתה להם כשנכנסו ללובי מהכניסה האחורית, טריק שנועד למנוע ממעריצות להתנפל עליהם. לאחר שסיימה עם דברי 'ברוכים הבאים' הרגילים, הושיטה להם 2 סטים של מפתחות (1) שנשאו את המספרים 820 ו – 821. "קומה 8 היא קומת האח"מים שלנו, הכניסה לשם היא רק בעזרת כרטיס חדר שנמצא בקומה." היא חייכה, ולאחר מכן הצביעה לכיוון המעליות. "דאנקה." מלמל ביל , ולפני שהתחילו ללכת , נזכר במשהו וקפא במקומו. "ג'ואנה." אמר. "ג'ואנה? מי זו ג'ואנה?" שאל גוסטב "הבחורה שהייתה אמורה לחכות כאן בשבילה. " אמר ביל. בדיוק אז, כמו מקסם, נכנסה אל הלובי נערה גבוהה, רזה, בעלת שיער שחור חלק-גלי, לבושה בג'ינס וגופיה ירוקה עם הדפס: "Our planet is GREEN, let it stay like it." ומחזיקה מכשיר סלולרי בידה, כנראה מחייגת למספר של צוף, מאחר והמכשיר בכיס שלה החל לרטוט ומנגינת הפתיחה של שיר כלשהו, שלא היה מוכר לבנים החלה להתנגן, ואז ג'ואנה הפנתה את מבטה למשמע המוזיקה המוכרת, ורצה בלובי הריק (2) למראה חברתה. "צוקע!" צעקה, עיניה מתרחבות באימה, סורקות את הסימנים הכחולים שעיטרו את גופה. "ממזר." דמעות נקוו בעיניה, ואגרופיה נקמצו , אמנם הם רפו שניות לאחר מכן, כאשר אימצה את צוף בחיבוק. לאחר שהחיבוק נשבר, ג'ואנה פנתה להביט במושיעים שלה, ועיניה התרחבו בשנית. "טוקיו הוטל.." לחשה, המומה. "נעים להכיר." ביל שלח אליה חיוך ממיס, מסתכל על ידיה בתהליך. 'ידיים יפות בהחלט.' הוא סרק אותה תוך שניות, היא נראתה אמיתית. פעילה למען כדור הארץ, הוא הסיק ממבט קצר על חולצתה, ובהחלט יפהפיה. "אין לי מושג איך אני יכולה להודות לכם על כך שהבאתם אותה לפה." כולם יכלו לקרוא בעיניה את המשך המשפט 'ותודה שהצלתם אותה.' אך היא לא העזה להגיד זאת בקול רם. "שמחנו לעזור," ביל חייך אל ג'ואנה, ואז אל צוף, שנראתה רדופה. "אני חושבת שנעלה לחדר כרגע, תודה שוב." ג'ואנה מלמלה והחלה לצעוד לכיוון המעלית, לא לפני שצוף לחשה משהו באוזנה וקיבלה הנהון אישור ממנה. "תודה לכולכם. במיוחד לך, טום. אני לא יודעת מה היה קורה אם לא היית מגיע, יכול להיות שהייתה מתה אפילו. " היא הרכינה את ראשה בתודה, ולאחר הסתובבה וצעדה אל כיוון המעליות. "צוקע, בעיה." ג'ואנה לחשה לה "אנחנו בקומת אחמי"ם, קומה 8. אפשר להיכנס לקומה עצמה רק עם כרטיס חדר, ושכחתי את שלנו. וידה עוד בחדר, אבל הסלולרי שלה כבוי, אי אפשר להתקשר אליה כדי שתרד ותכניס אותנו." "בעיה?" שאל ביל, שהגיע ראשון אל המעליות. "אנחנו בקומה 8. אי אפשר להיכנס אליה בלי כרטיס של החדר, ושכחתי את שלנו למעלה." ג'ואנה חייכה חיוך נבוך. "אין בעיה, אנחנו נכניס אתכן." חייך את החיוך השובה שלו. "תודה, זה יהיה מעולה." ג'ואנה חייכה אליו חזרה והזמינה מעלית, שהגיעה תוך שניות ספורות הודות לעובדה שהמלון היה שומם בשעה כזאת. כל האנשים ישנו, או בחוץ, בילו. ששת האנשים צעדו אל תוך המעלית. ביל הסתכל על לוח הכפתורים. הוא ראה שלא היה שם כפתור לקומה 8, אלא חריץ לדחוף אליו כרטיס חדר, וכך עשה. עד מהרה המעלית הגיעה לקומה 8, וששת האנשים צעדו במסדרון לכיוון החדרים הגדולים של קומה שמונה. כשהגיעו למפתן דלתות 820 ו821, שהיו אחת ממול לשניה, ג'ואנה וצוף עצרו שוב עם הבנים, ומלמלו תודה אחרונה. לפני שהספיקה ללכת, טום תפס בפרק ידה של ג'ואנה ומלמל במהירות אל תוך אוזנה "הייתי רוצה שתודיעי לי מה קורה לה, אם תוכלי." היא הנהנה, והמשיכה ללכת. לפני שהיא הספיקה לעשות צעד, דלת החדר האחרון במסדרון, 830, נפתחה בחבטה, והיא נמשכה לתוך חיבוק בידיים המנחמות של רביד. צוף מיהרה להשתחרר מהחיבוק ולרוץ אל תוך המקלחת, מתפשטת במהרה ונכנסת לתוך זרם המים החמים, מנסה לשטוף את מגע ידיו מגופה. זה היה סוף יוני, ובכל זאת השתמשה במים הכי חמים שהיו, עד שאדים כיסו את כל חלל האמבט. אבל היא לא הרגישה את זרם המים החזק והלוהט. כל מה שהיא הרגישה היו ידיים. הידיים שטימאו את גופה, ואת נשמתה. (1) = מהסוג שזה כרטיס שכזה,כן? (2) = שעת לילה מאוחרת,יקריי, דמיינו שריק.

 

[UnReAcHaBle 12]

../images/Emo15.gif../images/Emo79.gifToo good to be true 3 ../images/Emo79.gif../images/Emo15.gif

שם: Too good to be true [3] כותבת: צוף. דירוג: Pg13. שיפ: טום/oc , ביל/oc ז'אנר: רומנטיקה\דרמה\הומור. פאנדום: טוקיו הוטל. נקודת מבט: הכותבת. הערות: כל מה שקרה כאן הוא דמיוני. טום וביל עדיין לא בני 17. בכל פעם שאנשים ידברו עם הבנים זה באנגלית, אלא אם אני מזכירה אחרת. בטא: ג'ואנה. ההיא שצוקע הכניסה לסיפור. ._.; מספרים- הערות כותבת/בטא, יוסברו למטה. "איזה יום.." נאנח גאורג ונשכב על מיטתו של טום בחדר 821. ארבעת הבנים התכנסו בחדר של ביל וטום לפני שהלכו לישון כדי לדבר קצת על היום שעבר. "אתה מספר לי? אני לא חושב שאי פעם ראיתי בן-אדם חי שנראה כל-כך מת מאז שנשבר לביל העיפרון השחור ההוא שהוא קנה בצרפת.." אמר טום, מנסה לחייך ונכשל בצורה אומללה. "אתה צודק. זו הפעם הראשונה שראיתי בעיניים שלי בחורה במצב כזה, ברור שפגשתי בנות שבטח נאנסו, או הוטרדו מינית, אבל זה היה אחרי הרבה זמן ממה שקרה. פה אתה הצלת אותה מהידיים של הממזר מיד... מזל שראית אותה, טום. היא הייתה בסכנה עצומה אם לא היית מגיע." אמר ביל בטון החלטי, סימן לפזר את האספה. גאורג וגוסטב הבינו את הרמז, והלכו לחדרם, 820, ממלמלים "לילה טוב" תוך כדי סגירת הדלת. טום נשכב על מיטתו, במקום בו עוד ראו את צורת הגוף של גאורג, ובהה בתקרה, נותן למחשבות שמציפות את ראשו לשוטט בחופשיות. "טום." ביל הסיב את צומת ליבו. "תזכור שלא היית יכול לעשות כלום כדי לשנות מה שקרה, יותר ממה שעשית, ומה שעשית היה גדול. גם אני לא יכול לסבול לראות נערות פגועות, אבל אין מה לעשות. תאמין לי שזה מכאיב לי יותר ממה שאתה חושב. מה שהיה, היה. עכשיו רק הזמן יוכל להחזיר לה מה שנלקח ממנה." ביל נשכב על מיטתו שלו, לבוש רק בבוקסר, הזדחל מתחת לסדינים (1) מלמל לטום: "תחשוב על מה שאמרתי", ונרדם. "אני יודע שאתה צודק, בילי, אבל קשה להבין את האנשים שעושים את זה." טום התפשט באיטיות, וזחל למיטתו, מנסה לישון את מה שנשאר מהלילה. *---------------------------------------------*----------------------------------------------* זה קרה שוב. היא התעוררה מכוסה זיעה קרה, נשימתה כבדה, ומגע הידיים עוטף אותה. "היום אני כבר לא אשן.." לחשה לעצמה, ונכנסה להתקלח, לשטוף מעצמה את הזיעה הקרה, ולנסות להעביר את מגעו של האיש, לפני שהיא תצא למרפסת הגדולה של הקומה, לנשום את אוויר הלילה הקריר. היא יצאה תוך דקות ספורות, בניגוד להרגלה - להישאר חצי שעה לפחות במקלחת, וחטפה ג'ינס ארוך, כשלוש מידות מעבר למידתה הרגילה, חגורה, וחולצה כתומה גזורה, שהייתה לה עוד מימי כיתה ז' המרוחקים. ממש לפני שעזבה את החדר, היא לקחה מהשידה את הנגן שלה, מחברת השירים ועט, וחטפה סווטצ'רט אדום גדול מהארון, לובשת אותו בזמן שצעדה אל הדלת. היא יצאה וסגרה את הדלת חרישית מאחוריה, צועדת לכיוון המרפסת הגדולה שבסוף המסדרות, פונה לת"א למקום שבו אף אחד לא יכול לראות אותה, אבל היא יכולה לראות את כולם. זו הייתה הסיבה העיקרית שגרמה לצוף לאהוב את המרפסת ההיא כל-כך. היא הניחה את המחברת והעט על השולחן , תחבה את האוזניות אל תוך אוזניה, והדליקה את הנגן על השיר 'Beautifully Broken' של אשלי סימפסון- השיר שתאם את מצב רוחה הכי הרבה. היא הסתכלה מטה, אל האורות של תל אביב. עולמה עצר... איך זה יכול להיות שהכול ממשיך כאילו כלום? היא מתה מבפנים. מתה. אבל למטה יש אנשים צוחקים, מאושרים. למה זה קרה? למה היא לא יכלה להיות אחד מהאנשים המאושרים ההם? רק זמן יגרום לפצעים להחלים, והיא ידעה את זה. והיא תהיה חזקה. כמו שהיא תמיד חזקה, לא נותנת לשום דבר להגיע אליה. 'לקחת את עצמי בידיים.' חשבה, ובזמן שהשיר התחלף ל'Rewrite" היא נשענה אל שולחן הזכוכית שהיה שם, ופתחה את המחברת בעמוד ריק, מתחילה לרשום. "I'm frozen up inside But the world keeps on spinning It was a visit from the angel of death And the wounds doesn’t seem to be healing How come, I can't feel no love nor hate? How come, it's not getting early or late? How come, I'm screaming and no one can hear? How come I was happy, and now I live in fear?" (2) היא נאנחה. היא מחוקה. היא אף אחד. בפנים היא ריקה. ואף אחד לא יודע. והם גם לא ידעו. כי ככה היא, שומרת הכל לעצמה, ולאף אחד אסור לדעת. היא לקחה שלוש נשימות ארוכות, ופתאום הרגישה משב רוח חמים מפזר את שערה. 'לא שמתי לב עד כמה חם. לא אמור להיות קר בשעות כאלו?' חשבה, והחלה לפשוט את הסווצ'רט. *-----------------------------------------------*--------------------------------------------* טום התעורר מסיוט, מתיישב במיטתו, מתנשף עמוקות. 'אני צריך אוויר' החליט. הוא יצא במהירות מהמיטה, שולף זוג נקי של ג'ינס וגופיה צמודה, בניגוד לחולצות הרחבות שתמיד לבש , אוסף את שיערו לקוקו, לא מקפיד על הכובע, לשם שינוי, ויצא החוצה. 'מה לעזאזל..?' חשב כאשר ראה סווצ'רט מונף באוויר במרפסת שבקצה המסדרון.(3) והחליט להתקדם לכיוון ההוא. הוא ממילא רצה לצאת לשאוף אוויר. הוא הגיע, רק כדי לגלות את צוף, מכונסת בעצמה בכיסא הגבוה. "היי." חייך אליה וצנח אל הכיסא שלידה. היא ענתה לו ב - "היי" שקט. שתיקה מביכה השררה בין השניים. "איך את מרגישה?" שאל טום, שובר את השתיקה. "יכול היה להיות יותר טוב." היא חייכה אליו חיוך קלוש, מזויף ועייף. הוא שם לב אל המחברת ששכבה על השולחן פתוחה. "אני יכול..?" הוא שאל, מפנה את ראשו לכיוון המחברת. היא הנהנה כתשובה, מסמנת לו 'כן', לא מבינה בעצמה מדוע. היא מכניסה אדם שעד לפני שעות ספורות ראתה רק במגזינים, והיה לה זר מוחלט, אל המחשבות הכמוסות ביותר שלה, אל רגשותיה הכי כואבים. תוך מספר שניות, הוא הניח את המחברת על השולחן, סגורה כעת, ועמד מול צוף. "את כתבת את זה?" שאל, מוודא. היא ענתה לו ב - "כן" חנוק מדמעות שעלו בעיניה, במחשבה על השיר ועל היום. ואז הוא עשה את הדבר שנראה לה כהכי פחות צפוי. הוא חיבק אותה. טום קאוליץ עטף את זרועותיו סביב צוף, והיא קמה, משתפת פעולה, תוך כדי שהוא לחש באוזנה: "זה יפהפה..את יפהפיה..את מדהימה. הכל יהיה בסדר, את תראי". הוא ליטף את גבה ליטופים עדינים, והיא פרצה בבכי, ידיה על חזו , ועליהן נח ראשה. עיניה נראו כאבנים יקרות בגלל הדמעות שהציפו אותן, והיא לחשה לו כתגובה: "אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת מה יכול להעביר את התחושה הזאת, המגע שלו, התחושה שאני לא שייכת לעצמי יותר.. שאני לבד בעולם הקפוא שלי, ושאני כלום.." הדמעות לא הפסיקו לזרום, אבל טום רק התיישב, מושיב אותה בחיקו, ממשיך ללטף את גבה, כמו לילד קטן. הוא לחש "את הרבה, את של עצמך, ואת חזקה. אל תתני לממזר ההוא לפגוע בך, ואל תשאירי הכל בפנים. אני פה בשבילך. אני פה." טום לא ידע מאיפה המילים האלו באו, או למה הוא הרגיש כל-כך קשור לנערה הזו שכמעט ולא הכיר. כל מה שהוא ידע זה שהוא התכוון לכל מילה. (1) = נסו לדמיין את זה, כמו ילד קטן ומפהק xD (2) = הזכויות לשיר הן שלי, מאחר ואני כתבתי אותו :] (3) = וול, הoc שהיא צוף- זו אני,עם מעט שינוים. ועובדות –תודה לאל, אותי לא אנסו, וגם לא כמעט אנסו- ואני נמוכה נורא. ודמיינו שצוף יושבת על כיסא גבוה משו.

 

[UnReAcHaBle 12]

../images/Emo15.gif../images/Emo79.gifהפרק החדש- 4! ../images/Emo41.gif../images/Emo79.gif../images/Emo15.gif

הפרק הזה מוקדש לג'ואנה, הבטא המאאגניבה שלי, והoc השניה בסיפור ^______^

שם: Too good to be true [4] כותבת: צוף. דירוג: Pg13. שיפ: טום/oc , ביל/oc ז'אנר: רומנטיקה\דרמה\הומור. פאנדום: טוקיו הוטל. נקודת מבט: הכותבת. הערות: כל מה שקרה כאן הוא דמיוני. בפרק זה יוסברו הגילאים, טום וביל עדיין לא בני 17. בכל פעם שאנשים ידברו עם הבנים זה באנגלית, אלא אם אני מזכירה אחרת. בטא: ג'ואנה. ההיא שצוקע הכניסה לסיפור. ._.; מספרים- הערות כותבת/בטא, יוסברו למטה. טום התעורר עם עלות השחר, ולקח לו כמה שניות להבין מה הוא עושה במרפסת, כשנערה מכורבלת בחיקו. הוא נזכר לאיטו בהתרחשויות הלילה שעבר. לאחר שהבין שוב מה קרה, החל לשחק בשיערה של צוף בעדינות, לא רוצה להעיר אותה. לא עבר הרבה זמן עד שצוף התעוררה, רועדת. טום ידע. הוא לא ידע איך,הוא פשוט ידע. היא חוזרת לשם בחלומות, הממזר ההוא רודף אותה. "שש. אני פה." לחש לה, ונשק בעדינות למצחה, מעיר אותה סופית מהסיוט. היא פקחה את עיניה, וברגע שהבינה את הסיטואציה שהייתה שרויה בה, הסמיקה (דבר שטום מצא חמוד בצורה מקסימה) ומיהרה לקום. "נרדמנו?" הוא הנהן, והיא נלחצה. "אם ג'ואנה תקום ולא תמצא אותי, אוי ואבוי." הוא צחק לשמע המבטא הישראלי שהתלווה אל צירוף המילים האחרון ואמר: "השמש רק זרחה. ככה שבטח רק 5. אם תחזרי עכשיו,אני בספק שהיא תדע שיצאת." ובמילים אלה קם, מושיט את ידו אל צוף, כמציע עזרה שהיא קיבלה בעונג. "מניחה שאתה צודק." היא מלמלה. היא הרימה את הסווצ'רט, המחברת והעט, והם התחילו לצעוד חזרה פנימה , מאחוריהם העיר תל אביב מתחילה להתעורר לבוקר חדש, ואצלם- גם גוש הקרח שהיווה את עולמה של צוף, מתחיל להנמס מעט בחזה. כשהגיעו לפתח דלתה של צוף-830 היא נעצרה ופנתה לטום, לפני שימשיך אל דלת 821 – דלתו שלו. "טום?" היא שאלה, "כן,פצפונת?" (1) שאל, מסתובב אליה. "תודה על הכל, שוב." היא חייכה אליו חיוך קטן, אמיתי. "על לא דבר." הוא חייך אליה בחזרה. היא נכנסה לחדרה ונאנחה. 'אולי אני לא מתה אחרי הכל?' *-------------------------------------*---------------------------------------------------* כשטום הגיע אל דלת מספר 821 הוא שם לב לעובדה שלא חשב עליה קודם. -הוא לא לקח איתו מפתח כשיצא.- "לעזאזל." סינן, ודפק בדלת כמה שיותר בשקט, כדי שאף אחד חוץ מביל לא ישמע את הדפיקות. בנתיים, בתוך החדר, ביל שמע את הדפיקות ופקח את עיניו באיטיות. "מה לעזא..?" (2) שאל כאשר ראה את השעון מכריז שהשעה רק 5 בבוקר. "ביל!" הוא שמע קריאה מחוץ לדלת והחליט שהוא צריך לקום. הוא פתח את הדלת כדי לראות את טום, לבוש בגופיה צמודה (-'ממתי הוא לובש דברים צמודים?' -ביל הרהר לעצמו) ומכנס רחב. "טומי, השעה 5 בבוקר. איפה היית?" ביל שאל, מנומנם. "בחוץ." הוא ענה. "לבד?" ביל שאל. "לא." "אוי, טומי. אני יודעת שאתה אוהב את זה, אבל, לא יכולת לחכות לערב? זאת אומרת, חזרת בחמש בבוקר, בטח לא הספקת לישון בכלל, ותזכור שהצהריים אנחנו מתארחים באיזו תכנית." ביל אמר לו בקול הכי תמים שלו. "ביל! זה בכלל לא ככה! אם אתה חייב לדעת, הייתי עם צוף." סומק ורדרד מצא את דרכו אל לחייו של טום. "טום, היא כמעט נאנסה, איך יכולת?! חוץ מזה, מה היה קורה אם נגלה שהיא בת 14 או משו?!" ביל היה מזועזע. "ביל, המוח שלך מעוות. ישבנו בחוץ ודיברנו. ולגבי החלק של ה14.. שחושבים על זה, באמת לא שאלנו אותה בת כמה היא. נברר את זה מחר. אה, ואם למישהו יש סיבה לדבר, רק שתדע, ראיתי איך שהסתכלת על ג'ואנה." זה היה תורו של ביל להסמיק לפני שמלמל: "מה שתגיד טומי, אני חוזר לישון." משפט שהתלווה בזחילה מהירה למיטה, ובחיוך מרוצה של טום. *-------------------------------------------*--------------------------------------------* "בוקר טוב." מלמל ביל, מתיישב בשולחן שבו ג'ואנה ישבה לבדה, בידו צלחת עמוסה בפנקייקים, מאפים מלאי גבינה וכוס גדושה מיץ תפוזים. "בוקר," ג'ואנה הופתעה לראותו לבד. "זה בסדר שאני יושב כאן?" ביל לא פספס את מבטה המופתע. "כן,ברור. אני רק תוהה איך זה שאתה כאן לבד." חייכה אליו. "טום עצל, הוא נשאר לישון. גוסטב וגאורג כבר אכלו והם עכשיו בראיון שטום ואני עברנו אתמול. למה את לבד?" ביל שאל. "צוף אמרה שהיא לא רעבה, ורביד - זו החברה השלישית שלנו, יצאה לארוחת בוקר עם החבר שלה." "מה מצבה של צוף באמת?" "היא נראית לי קצת יותר טוב. אתמול היא רעדה כשחזרנו, ולא הפסיקה לרעוד, והעיניים שלה היו מתות. עכשיו היא נראית עדיין קצת רדופה, אבל היא ילדה חזקה, ויש לה הרבה אנשים מאחוריה שיחבקו אותה כשצריך, היא תחזור לעצמה בקרוב." ג'ואנה סיפרה באנחה. "טוב לשמוע. תגידי, זה יהיה בסדר לשאול בת כמה את?" ביל חייך. "בת 16 וחצי. בפברואר אני אהיה בת 17." היא חייכה. "לא צעירה ממני בהרבה, בספטמבר אני אהיה בן 17." ביל צחק. "ובת כמה צוף? את הסיבה אני אספר לך אחר כך." המשיך. "באוקטובר היא תהיה בת 16. לאנשים קשה להאמין שילדה בגילה עושה את כל מה שהיא עושה, ושכל מה שהיא מספרת בא בגילה." ג'ואנה חייכה. "מה היא עושה?" ביל הסתקרן. "שכחתי שאתם לא מפה, " צחקה ג'ואנה "יש לנו להקה. היא קיימת רק שנה, אבל אנחנו מאוד מחוברות. אני הבסיסטית ושרה קולות רקע, צוף היא הגיטריסטית והסולנית ורביד, החברה שלא פגשתם, היא המתופפת. היא ילדה שעושה עוד הרבה דברים, לא נורמלית." "באמת? זה מגניב. אני ארצה לשמוע אתכן מנגנות בהזדמנות." "אם יהיה לכם זמן לפני ההופעה של שישי, יהיו לנו הקלטות בסטודיו לאחד השירים של האלבום." ג'ואנה התלהבה. "שישי? זו ההופעה האחרונה.. היום יום ראשון, אני חושב שיהיה זמן." "אז נדבר אחר כך. זה המספר שלי למקרה שלא יצא לנו להיפגש." היא רשמה לו מספר על היד בעזרת עט שהיה על השולחן. "נתראה. אני חייבת ללכת להתארגן, אני נוסעת היום לעיר." היא חייכה, קמה, נשקה לביל רכות על הלחי והתקדמה לכיוון המעלית. (1) = פצפונת, כבדיחה על הגובה שלי. ^_________^ (2) = מלשון 'עזאזל'.

תגובות יהיו נחמדות ^_____________^ אגב, הפרק הזה קצר יחסית, אבל פיציתי על זה בפרק 5 שהוא ארוך במיוחד. יש כאן מיני רמז למשהו שקורה בפרקים הקרובים, אבל קשה מאוד למצוא. ^^

 

[florit11]

זה מקסים... ^^

את יודעת שאת כישרונית... ואממ... גם אני נמוכה.. מזדהה איתך... ^^ המשך...! ואמ... 2? זה היה ברור... אני חושבת... XD

 

[dirty look]

יאיי D:

אהבתי את הצוציקית.. כזה חמוד 3: תמשיכי