שיהיה.
אני בדיכי השבוע, ואני מניחה שרואים את זה על פי הכתיבה שלי (בלי סמיילים, בלי שמחה וכולי). הדיכאון הנ"ל מגיע מהמחשבה שאין לי חברים בבית הספר, והחברה הכי טובה שלי מנפנפת אותי לכל הרוחות, וחברה שלה, שאני מכירה אותה, כל הזמן חושבת שמה שאני אומרת זה מטומטם ואחרי כל משפט שלי היא שואלת אותי שאלות ועושה לי פרצופים שנותנים לי להרגיש שאני מטומטמת, ובצדק. היא חכמה והממוצע שלה כמעט מאה, אבל מה אכפת לי? היא יכולה להיות רק ביקורתית והיא פועלת כמעט תמיד על פי הראציו ולא על פי האמוט'יו (על פי ההיגיון ולא הרגש) והיא מסיתה את החברה הכי טובה שלי נגדי, שהיא כבר כמעט לא מדברת איתי ואני בקושי רואה אותה. אז כן, בא לי חברות חדשות קצת.
כמו שאתם יכולים לראות, אני אוהבת את ל"ג בעומר, ובמיוחד מדורות ואש.
השנה אני לא אחגוג את ל"ג בעומר בשכונתי עם המדורות, משום שאני ובני משפחתי המצומצמת נוסעים לחופשה בת שלושה ימים לאילת. שם נשהה במלון רויאל גארדן (אם מישהו שמע\הכיר) ונלך לעיר המלכים, לטיילת ובתקווה גם לריף הולפינים.
בשיעורי תנ"ך אנחנו הכי מתקדמים בשכבה, ומשום מה זה עושה לי תחושה טובה.
אני אוספת גיזרי עיתון מעניינים ושומרת אותם, וכשיהיה לי לוח נורמלי בחדר אני אתלה אותם עליו.
יש לי תמונה ממסוגרת שמישהו בג'אפן טאון בסן פרנסיסקו כתב לאבא שלי את השם שלי במכחול קליגרפיה ואבא שלי הביא לי גם את המכחול. עכשיו אני מחכה שהוא יחזור לארץ מעוד טיסה.
אני מאוד מתגעגעת לאבא שלי.
חם לי. האם זה בגלל המדורות הרבות שבתגובית זו?
לא כתבתי משהו רציני כבר הרבה זמן.
אני צריכה שמישהו יוציא אותי מהדיכאון המתמשך הזה.
אני אוהבת לשיר ולשמוע שירים שחברה שלי הלחינה וכתבה. זה גורם לי להרגיש שאני מכירה אותה יותר טוב דרך המילים של השירים.
אני מאוד אוהבת לבשל, ואני מניחה שכולם בערך יודעים את זה. האם זו הדרך שלי להעסיק את הראש שלי לכמה זמן ולא לחשוב על "החברה הכי טובה" שלי. לא אכפת לי שזה יותר. אתם יכולים לקפוץ, רק לא נראה לי שזה יעזור לכם. אז קחו את זה בחשבון.