האלבום האחרון בהחלט
- פותח הנושא ציףציף1000
- פורסם בתאריך
black eyed angel
New member
../images/Emo6.gif
אני חושב שהוא היה כועס יותר מהצבעת רחמים...
אני חושב שהוא היה כועס יותר מהצבעת רחמים...
black eyed angel
New member
צודק, סלח לי
תגיד, יש לו מבטא בריטי? בחלום שלך זאת אומרת..
תגיד, יש לו מבטא בריטי? בחלום שלך זאת אומרת..
פעם ראשונה
אם זה מותר פעם ראשונה שאני מצביע.... ממ אז ככה הדילמה היחידה שהייתה זה בגלל הדבר הגאוני הזה שנקרא שיין און יו קרייזי דימונד וויש יו וור היר שלא פחות משיין און אבל ללא ספק הדארק סייד מבחינתי פשוט נו.. מושלם מוזיקלית... גאוני... מדהים... DARK SIDE OF THE MOON האלבום המנצח מבחינתי...
אם זה מותר פעם ראשונה שאני מצביע.... ממ אז ככה הדילמה היחידה שהייתה זה בגלל הדבר הגאוני הזה שנקרא שיין און יו קרייזי דימונד וויש יו וור היר שלא פחות משיין און אבל ללא ספק הדארק סייד מבחינתי פשוט נו.. מושלם מוזיקלית... גאוני... מדהים... DARK SIDE OF THE MOON האלבום המנצח מבחינתי...
ramonsegev
New member
wish you were here
כי ב Wish You Were Here יש יותר התמודדת ורגש, לדעתי. כי הגעגוע גדול מכל מחשבה אחרת בחיים שלי. Wish You Were Here הוא דיסק לבכות איתו, לרעוד איתו, להתגעגע איתו- Dark Side of the Moon הרבה פחות פוגע. Dark Side of the Moon הולך!
כי ב Wish You Were Here יש יותר התמודדת ורגש, לדעתי. כי הגעגוע גדול מכל מחשבה אחרת בחיים שלי. Wish You Were Here הוא דיסק לבכות איתו, לרעוד איתו, להתגעגע איתו- Dark Side of the Moon הרבה פחות פוגע. Dark Side of the Moon הולך!
אני בוחר ב...
Wish You Were Here !!! למה? אמנם DSOTM אמנם אלבום שלם יותר וחדשני יותר, אבל עם כל ההערצה שלי לאלבום, WYWH נוגע בי יותר כי הוא יותר אישי ויותר עוצמתי. הוא מהווה בעצם פסקול של החיים שלי. אני יכול דרך השירים, בעיקר SOYCD ו - WYWH , להיזכר בכל הדברים שעברתי בחיים, בעיקר העצובים(אל תדאגו, אני לא דכאוני...). אני גם זוכר בדיוק איך הייתה השמיעה הראשונה שלי. אני לא זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את DSOTM, ולא בכדי. WYWH נגע בי חזק מהפעם הראשונה, DSOTM רק בהמשך. השכל אומר DSOTM, הרגש אומר WYWH. בפעם הזאת, הרגש גבר על השכל...
Wish You Were Here !!! למה? אמנם DSOTM אמנם אלבום שלם יותר וחדשני יותר, אבל עם כל ההערצה שלי לאלבום, WYWH נוגע בי יותר כי הוא יותר אישי ויותר עוצמתי. הוא מהווה בעצם פסקול של החיים שלי. אני יכול דרך השירים, בעיקר SOYCD ו - WYWH , להיזכר בכל הדברים שעברתי בחיים, בעיקר העצובים(אל תדאגו, אני לא דכאוני...). אני גם זוכר בדיוק איך הייתה השמיעה הראשונה שלי. אני לא זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את DSOTM, ולא בכדי. WYWH נגע בי חזק מהפעם הראשונה, DSOTM רק בהמשך. השכל אומר DSOTM, הרגש אומר WYWH. בפעם הזאת, הרגש גבר על השכל...
אני אגיד את זה בסיפור אישי שלי ../images/Emo13.gif
בפעם הראשונה ששמעתי את Wish u were here עבר בי סוג של קסם וצמרמורות שקשה להסביר - הוא הדהים אותי, וככל ששמעתי אותו יותר - רק נגנבתי יותר מהצלילים המיוחדים שלו.. שיר הנושא הכ"כ יפה והפשטות היוצאת ממנו והגעגועים האדירים, משהו כזה שיכול להתחבר על כל בנאדם שמתגעגעים אליו.. ושיין און - בין הרצועות הכי טובות ויפייפיות אי פעם, בלי יכולת נגינה מהירה של גילמור - אלא יפה ונגעת, אבל כ"כ - גילמור הביא פה את כל הכישרון שלו לידי ביטוי! ואפילו אב א סיגר ווללקאם - שלא קשורים לגעגועים, מאוד מאוד טובים וכיף לשמוע אותם. בשלב מסויים חשבתי לעצמי: "מי זה כבר הסיד הזה שהם מתגעגעים אליו כ"כ?" המילים שם מרגשות ורק הרבה רגש, כאב ואהבה יכולות להוציא מבנאדם דברי געגוע כאלו.. והנחתי שאם הם כ"כ מתגעגעים אליו ואוהבים אותו - כנראה שסיד הוא משהו מיוחד.. ואני חייב להכיר אותו, לראות מה עומד מאחורי הגעגועים הנפלאים האלה של האלבום הקסום הזה. אז הלכתי וקניתי את האלבום הראשון של פינק פלויד - הפייפר. השמיעה הראשונה הייתה קצת מוזרה בתחושת "היי, על מה לעזאזל הם מנגנים?" שמעתי שוב ושוב והבנתי שזה גיטרה - וכזה.. "ואוו, לא ידעתי שגיטרה יכולה להוציא צליל כזה.. איזה יופי.." המשכתי לשמוע אותו, הפעם התחלתי להתעמק במילים, וגיליתי קסם מדהים, איזה כישרון עצום צריך כדי לכתוב קצת ולהגיד כ"כ הרבה, כל פעם שאני קורא את המילים אני מודהם מחדש, סיד הוא פשוט כישרון , מוזר, קדוש מעונה וכל תיאור שהפלויד נתנו ליהלום הזה ב- "Wish" המוסיקה היחודית שיש רק שם , הלחנים שכל תו ואקורד בהם הוא מוזר ולא במקום - וזה מה שהופך את זה לכ"כ במקום, עם הסאונד שבשמיעה ראשונה נשמע קצת גרוע - אבל לא מצאתי דבר שמשתווה לו בכל אלבום אחר, המיליםם, אחח המילים.. שאפשר לפרש אותם להמון המון משמעויות, קשה להאמין שמילים יכולות להיות יפות כ"כ: "Wondering and dreaming The words have different meanings Yes they did" "Alone in the clouds all blue Lying on an eiderdown Yippee, you can't see me But I can you" ועוד ועוד ועוד...... וכל זה גרם לי להבין שזה האלבום הכי טוב ששמעתי אי פעם! , אין שום דבר שדומה לפייפר, שמזכיר אותו, אין אף אחד שיכול לעשות משהו שמשתווה לו - אפילו לא הפלוייד האדירים בהרכב שאחרי סיד. והיום, היום שאני שומע את "wish..." אני לא רק מתגעגע ומוקסם לאנשים שאני אוהב, אני מתגעגע גם לסיד, אני מבין למה השירים האלה נכתבו, אני מרגיש קצת מהרגש שהוביל את הפלויד ליצור יצירה כזאת נוגעת ויפייפיה, אני מבין מי זה לעזאזל הסיד הזה שהם כ"כ מתגעגעים אליו - וזה הופך את האלבום הזה ליותר טוב מבחינתי - לא כי פתאום הוא שונה מוזיקלית, אלא כי אני מבין אותו בצורה שונה ומתחבר גם לסיבה האמיתית שהוא נוצר.. וזה מוסיף לחוויה. ולגבי התחרות? אני חושב שהפייפר זה האלבום הכי טוב של הפלוויד, אבל הוא עף לצערי, אז אני בוחר ב- Wish כמנצח, בשם הקסם שבאלבום - הוא אלבום יפייפה, הקטע המדהים שיין און, שהסולואים שם הם בין ההכי יפים ששמעתי בחיי וזה אחד השירים הכי עצובים ויפים שקיימים, ולטעמי אחת הרצועות הכי טובות בכל הזמנים, הפשטות של ויש, שזה אולי השיר הכי גדול שהוציאו הפלויד - לא כי הכי יפה, כי יש בו משהו שמדבר אל כולם והוא קליל וטוב וגם מורכב, ולטעמי הוא טוב יותר מדארק סייד, אלבום מדהים בפני עצמו, אבל גם בשם הכאב, הגעגועים, והאהבה של הפלויד וגם שלי - ליהלום, שהלוואי והיה כאן - סיד בארט. שבוע טוב!
בפעם הראשונה ששמעתי את Wish u were here עבר בי סוג של קסם וצמרמורות שקשה להסביר - הוא הדהים אותי, וככל ששמעתי אותו יותר - רק נגנבתי יותר מהצלילים המיוחדים שלו.. שיר הנושא הכ"כ יפה והפשטות היוצאת ממנו והגעגועים האדירים, משהו כזה שיכול להתחבר על כל בנאדם שמתגעגעים אליו.. ושיין און - בין הרצועות הכי טובות ויפייפיות אי פעם, בלי יכולת נגינה מהירה של גילמור - אלא יפה ונגעת, אבל כ"כ - גילמור הביא פה את כל הכישרון שלו לידי ביטוי! ואפילו אב א סיגר ווללקאם - שלא קשורים לגעגועים, מאוד מאוד טובים וכיף לשמוע אותם. בשלב מסויים חשבתי לעצמי: "מי זה כבר הסיד הזה שהם מתגעגעים אליו כ"כ?" המילים שם מרגשות ורק הרבה רגש, כאב ואהבה יכולות להוציא מבנאדם דברי געגוע כאלו.. והנחתי שאם הם כ"כ מתגעגעים אליו ואוהבים אותו - כנראה שסיד הוא משהו מיוחד.. ואני חייב להכיר אותו, לראות מה עומד מאחורי הגעגועים הנפלאים האלה של האלבום הקסום הזה. אז הלכתי וקניתי את האלבום הראשון של פינק פלויד - הפייפר. השמיעה הראשונה הייתה קצת מוזרה בתחושת "היי, על מה לעזאזל הם מנגנים?" שמעתי שוב ושוב והבנתי שזה גיטרה - וכזה.. "ואוו, לא ידעתי שגיטרה יכולה להוציא צליל כזה.. איזה יופי.." המשכתי לשמוע אותו, הפעם התחלתי להתעמק במילים, וגיליתי קסם מדהים, איזה כישרון עצום צריך כדי לכתוב קצת ולהגיד כ"כ הרבה, כל פעם שאני קורא את המילים אני מודהם מחדש, סיד הוא פשוט כישרון , מוזר, קדוש מעונה וכל תיאור שהפלויד נתנו ליהלום הזה ב- "Wish" המוסיקה היחודית שיש רק שם , הלחנים שכל תו ואקורד בהם הוא מוזר ולא במקום - וזה מה שהופך את זה לכ"כ במקום, עם הסאונד שבשמיעה ראשונה נשמע קצת גרוע - אבל לא מצאתי דבר שמשתווה לו בכל אלבום אחר, המיליםם, אחח המילים.. שאפשר לפרש אותם להמון המון משמעויות, קשה להאמין שמילים יכולות להיות יפות כ"כ: "Wondering and dreaming The words have different meanings Yes they did" "Alone in the clouds all blue Lying on an eiderdown Yippee, you can't see me But I can you" ועוד ועוד ועוד...... וכל זה גרם לי להבין שזה האלבום הכי טוב ששמעתי אי פעם! , אין שום דבר שדומה לפייפר, שמזכיר אותו, אין אף אחד שיכול לעשות משהו שמשתווה לו - אפילו לא הפלוייד האדירים בהרכב שאחרי סיד. והיום, היום שאני שומע את "wish..." אני לא רק מתגעגע ומוקסם לאנשים שאני אוהב, אני מתגעגע גם לסיד, אני מבין למה השירים האלה נכתבו, אני מרגיש קצת מהרגש שהוביל את הפלויד ליצור יצירה כזאת נוגעת ויפייפיה, אני מבין מי זה לעזאזל הסיד הזה שהם כ"כ מתגעגעים אליו - וזה הופך את האלבום הזה ליותר טוב מבחינתי - לא כי פתאום הוא שונה מוזיקלית, אלא כי אני מבין אותו בצורה שונה ומתחבר גם לסיבה האמיתית שהוא נוצר.. וזה מוסיף לחוויה. ולגבי התחרות? אני חושב שהפייפר זה האלבום הכי טוב של הפלוויד, אבל הוא עף לצערי, אז אני בוחר ב- Wish כמנצח, בשם הקסם שבאלבום - הוא אלבום יפייפה, הקטע המדהים שיין און, שהסולואים שם הם בין ההכי יפים ששמעתי בחיי וזה אחד השירים הכי עצובים ויפים שקיימים, ולטעמי אחת הרצועות הכי טובות בכל הזמנים, הפשטות של ויש, שזה אולי השיר הכי גדול שהוציאו הפלויד - לא כי הכי יפה, כי יש בו משהו שמדבר אל כולם והוא קליל וטוב וגם מורכב, ולטעמי הוא טוב יותר מדארק סייד, אלבום מדהים בפני עצמו, אבל גם בשם הכאב, הגעגועים, והאהבה של הפלויד וגם שלי - ליהלום, שהלוואי והיה כאן - סיד בארט. שבוע טוב!
crazy diamond 84
New member
זה מאוד קשה
אבל WISH YOU WERE HERE לדעתי יותר אינטימי ואישי(תודה קוסקוס). בעיקר בגלל יצירת הנושא של האלבום Shine on: מרגש, מיסטית, אתית, אימפיוולנטית כלפי סיד, היחידה שיכולה להתקרב למאסטרפיס - אקוז. פשוט ללקק את האצבעות, החלק השני הוא לא פחות מרתק מהראשון אם כי קצת מתעלמים ממנו כשמדברים על השיר. זה כדי שלא נרגיש שהשיר נגמר מהר מדי. ממליץ על הגרסה במלטאוון עם דייויד גילמור, התפאורה והמקום הם בדיוק שיין און, אינטימי, חם, ישר לתוך הנשמה, בלי בלונים בצורות חזיר מסורס שיכתבו עליהם את המסר הפוליטי הבא של הלהקה. ומבלי שום חומות על הבמה, זה רק גילמור, הסלייד וסיד. שבוע טוב;
אבל WISH YOU WERE HERE לדעתי יותר אינטימי ואישי(תודה קוסקוס). בעיקר בגלל יצירת הנושא של האלבום Shine on: מרגש, מיסטית, אתית, אימפיוולנטית כלפי סיד, היחידה שיכולה להתקרב למאסטרפיס - אקוז. פשוט ללקק את האצבעות, החלק השני הוא לא פחות מרתק מהראשון אם כי קצת מתעלמים ממנו כשמדברים על השיר. זה כדי שלא נרגיש שהשיר נגמר מהר מדי. ממליץ על הגרסה במלטאוון עם דייויד גילמור, התפאורה והמקום הם בדיוק שיין און, אינטימי, חם, ישר לתוך הנשמה, בלי בלונים בצורות חזיר מסורס שיכתבו עליהם את המסר הפוליטי הבא של הלהקה. ומבלי שום חומות על הבמה, זה רק גילמור, הסלייד וסיד. שבוע טוב;
פעם ראשונה שאני משתתף :
ואני מבקש להשאיר את : Wish You Were Here ולהעיף את : Dark Side of the Moon פשוט טעם אישי : היצירה שפותחת את - Wish You Were Here - היא גאונית בעיניי - ומתאמים אישיים ונוסטלגים (של ילדותי וראשית בגרותי) אבקש להשאיר את היצירה הנפלאה הזו שנקראת : Wish You Were Here ..........- אשר ליותה אותי במוגע ובתת מודע במשך כול ימיי חיי - עד עצם היום הזה ...................-והשפיעה עלי מאוד ! ועל כתיבת ספרי הראשון : "לא כמו כל שם" בהצלחה לך : Wish You Were Here
ואני מבקש להשאיר את : Wish You Were Here ולהעיף את : Dark Side of the Moon פשוט טעם אישי : היצירה שפותחת את - Wish You Were Here - היא גאונית בעיניי - ומתאמים אישיים ונוסטלגים (של ילדותי וראשית בגרותי) אבקש להשאיר את היצירה הנפלאה הזו שנקראת : Wish You Were Here ..........- אשר ליותה אותי במוגע ובתת מודע במשך כול ימיי חיי - עד עצם היום הזה ...................-והשפיעה עלי מאוד ! ועל כתיבת ספרי הראשון : "לא כמו כל שם" בהצלחה לך : Wish You Were Here
klod bokevski
New member
מעדיף להשאיר את הDARK SIDE
אני חושב שהאלבום הזה הרה פעמים הוא שיקוף כמעט מושלם של החיים המודרניים הדרך שבה סודרו השירים והשילוב שלהם זה בזה מושלמים גם כן...לדעתי זה האלבום הטוב ביותר שיצא אי פעם בתור אלבום
אני חושב שהאלבום הזה הרה פעמים הוא שיקוף כמעט מושלם של החיים המודרניים הדרך שבה סודרו השירים והשילוב שלהם זה בזה מושלמים גם כן...לדעתי זה האלבום הטוב ביותר שיצא אי פעם בתור אלבום
itaikuskus
New member
Wish You Were Here
זה האלבום המנצח מבין השניים, מבחינתי. כל מה שנאמר כאן על ידי בוחרי האלבום הזה בשרשור רלוונטי גם לגביי. האלבום יותר שלם מDSOTM, הקונספט שלו יותר מדבר אלי, אמרו פה שDSOTM הוא שיקוף מושלם של החיים המודרנים או משהו. השאלה היא- החיים המודרנים של מי? נכון שהרעיונות שם מאוד חזקים, ולעתים אפילו יוצרים הזדהות, אבל אם תשימו לי אומן שירצה לכם על כמה החיים המודרנים חומרניים, חסרי טעם וכו', ומול זה תביאו לי אומן ששופך את קרביו ומזמין אותנו לנבכי נפשו, השדים שלו, וואלק אני בוחר בשני. מוסיקלית, אמרתי כבר, האלבום הכי שלם של הפינק פלויד, החל מSOYCD, שאין להכביר עליו במלים, יותר מדי אנשים אוהבים את השיר הזה, ובכל זאת, בניגוד לCN, למשל, הוא לא הצליח להמאס עלי. welcome to the machine היא יצירה מצמררת, השילוב בין האוקטבות בשירה, מצמרר. הסינתיסייזר מוסיף מימד של אימה וייאוש, כשהפינק פלויד מצליחים לקחת את החלום של כמעט כל ילד שמרים גיטרה, ולהפוך אותו למשהו טראגי כמעט. have a cigar, אחד השירים שכוסו הכי הרבה בידי להקות שונות, אולי בגלל הריף הרוקנרולי, שמזמין אותכם לתת בג'אם סוער של סולו גיטרה, ובכל זאת, ההסתקלות הסרקסטית על תעשיית המוסיקה ממשיכה גם כאן- גם בHAC וגם בWTTM מופנית אצבע מאשימה אל תעשיית המוסיקה ההרסנית, הפועלת כפס ייצור לייצור כוכבים, דרך אמרגנים חלקלקים שלא שמים קצוץ על המוסיקה (oh by the way, which one's pink?), עד לסיכום מהות כוכב רוק- לנגן טוב על הגיטרה, ללכת לסטייק בר, וליסוע ביגואר. welcome to the machine- לא יודע מה זה, אולי בגלל היותי חובב מינימליזם, או משהו, כל פעם שלהקת קאברים סוג ב', או אפילו ווטרס עצמו, עושים שוב את הפזמון, כדי להאריך את השיר עוד קצת, אני מקבל את הסעיף. הנה אחד השירים הכי אישיים, שהצליחו איכשהו להגשים את חזון שני השירים הקודמים, ולהפוך למפלצת בפני עצמה. ילדים יושבים סביב המדורה, אחרי שלמדו מאיזה ספר לימוד את האקורדים, ושרים בג'יבריש את הבית, כי אף אחד לא טרח לבדוק מה השיר אומר, העיקר שאת הפזמון כולם יודעים. זה אולי גם משהו טוב- אצל פינק פלויד לא חייבים לדעת את המלים, אפילו רק המוסיקה עושה את העבודה, אבל מצד שני, אני חושב שמי שחושב ככה מפספס וואחד חוויה, וטועם רק חצי מהעוגה (חרא מטאפורה, אין לי כוח לחשוב על משהו יותר טוב). בכל מקרה, השיר כשיר נהדר, מתחבר בצורה פנטסטית עם HAC, וממשיך את החלק השני של SOYCD, שבקול תרועה מסיים הכל. זה האלבום המנצח מבחינתי (מבין ה2 האלה).
זה האלבום המנצח מבין השניים, מבחינתי. כל מה שנאמר כאן על ידי בוחרי האלבום הזה בשרשור רלוונטי גם לגביי. האלבום יותר שלם מDSOTM, הקונספט שלו יותר מדבר אלי, אמרו פה שDSOTM הוא שיקוף מושלם של החיים המודרנים או משהו. השאלה היא- החיים המודרנים של מי? נכון שהרעיונות שם מאוד חזקים, ולעתים אפילו יוצרים הזדהות, אבל אם תשימו לי אומן שירצה לכם על כמה החיים המודרנים חומרניים, חסרי טעם וכו', ומול זה תביאו לי אומן ששופך את קרביו ומזמין אותנו לנבכי נפשו, השדים שלו, וואלק אני בוחר בשני. מוסיקלית, אמרתי כבר, האלבום הכי שלם של הפינק פלויד, החל מSOYCD, שאין להכביר עליו במלים, יותר מדי אנשים אוהבים את השיר הזה, ובכל זאת, בניגוד לCN, למשל, הוא לא הצליח להמאס עלי. welcome to the machine היא יצירה מצמררת, השילוב בין האוקטבות בשירה, מצמרר. הסינתיסייזר מוסיף מימד של אימה וייאוש, כשהפינק פלויד מצליחים לקחת את החלום של כמעט כל ילד שמרים גיטרה, ולהפוך אותו למשהו טראגי כמעט. have a cigar, אחד השירים שכוסו הכי הרבה בידי להקות שונות, אולי בגלל הריף הרוקנרולי, שמזמין אותכם לתת בג'אם סוער של סולו גיטרה, ובכל זאת, ההסתקלות הסרקסטית על תעשיית המוסיקה ממשיכה גם כאן- גם בHAC וגם בWTTM מופנית אצבע מאשימה אל תעשיית המוסיקה ההרסנית, הפועלת כפס ייצור לייצור כוכבים, דרך אמרגנים חלקלקים שלא שמים קצוץ על המוסיקה (oh by the way, which one's pink?), עד לסיכום מהות כוכב רוק- לנגן טוב על הגיטרה, ללכת לסטייק בר, וליסוע ביגואר. welcome to the machine- לא יודע מה זה, אולי בגלל היותי חובב מינימליזם, או משהו, כל פעם שלהקת קאברים סוג ב', או אפילו ווטרס עצמו, עושים שוב את הפזמון, כדי להאריך את השיר עוד קצת, אני מקבל את הסעיף. הנה אחד השירים הכי אישיים, שהצליחו איכשהו להגשים את חזון שני השירים הקודמים, ולהפוך למפלצת בפני עצמה. ילדים יושבים סביב המדורה, אחרי שלמדו מאיזה ספר לימוד את האקורדים, ושרים בג'יבריש את הבית, כי אף אחד לא טרח לבדוק מה השיר אומר, העיקר שאת הפזמון כולם יודעים. זה אולי גם משהו טוב- אצל פינק פלויד לא חייבים לדעת את המלים, אפילו רק המוסיקה עושה את העבודה, אבל מצד שני, אני חושב שמי שחושב ככה מפספס וואחד חוויה, וטועם רק חצי מהעוגה (חרא מטאפורה, אין לי כוח לחשוב על משהו יותר טוב). בכל מקרה, השיר כשיר נהדר, מתחבר בצורה פנטסטית עם HAC, וממשיך את החלק השני של SOYCD, שבקול תרועה מסיים הכל. זה האלבום המנצח מבחינתי (מבין ה2 האלה).
itaikuskus
New member
המכנסיים שלי למטה
wish you were here כמובן!!
wish you were here כמובן!!
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.