אין ספק בכלל
הבחירה שלי היא dark side of the moon. אני חושב שהדיסק הזה עשה לי סוויץ' בראש. עד אז, מוזיקה הייתה בעיני משהו שעושה נעים באוזן, משהו לכיף, שירים יפים וזהו. מהרגע ששמעתי אותו... הבנתי משהו. אני עצמי לא יודע מה, אבל משהו השתנה בי. התחלתי לחשוב על מוזיקה אחרת... הדיסק העביר בי תחושות שמעולם שום דיסק לא הצליח להעביר בי. אני זוכר בדיוק איך הרגשתי אחרי שסיימתי לשמוע את הדיסק בפעם הראשונה: הזעתי. הלב שלי דפק מהר. התנשמתי. לא הצלחתי לקלוט כמה גדולה היצירה, זה היה יותר מדי בבת אחת. מושלם מכדי להיות אמיתי. מי היה מאמין שמוזיקה יכולה לגרום לך להרגיש ככה? זאת לא תהיה הגזמה להגיד שהדיסק שינה לי את החיים. מאז עברה בערך שנה וחצי, שמעתי עשרות אלבומים אחרים של פינק פלויד ולהקות בסגנון, אהבתי רבים מהם, אבל אף אחד לא היה דארק סייד. והדארק סייד עצמו - עדיין לא נמאס, אני עדיין שומע אותו ומגלה דברים חדשים, עדיין מבין עוד משמעויות ועוד דברים. פשוט מטורף. Wish you were here... כבודו במקומו מונח. אבל אני מצטער, הוא פשוט לא דארק סייד. welcome to the machine, עם כל הסינטיסייזרים, פשוט לא נעים לאוזן. אני יודע שזה בא לדמות מכונה ושזה מלא משמעות ושזה קצת סותר את מה שאמרתי קודם, אבל בכל זאת - אם שיר לא נעים לאוזן למה לי לשמוע אותו? have a cigar לא מלודי מספיק לדעתי, בכלל אני לא מת עליו. בדארק סייד יש את האיזון המושלם בין המשמעות ובין המוזיקה. בDVD על הכנת הדיסק נאמר: "דייב גרם לקהל להנות מהאלבום, ווטרס גרם להם לחשוב". המילים לא מאוד נעימות ולא מאוד אופטימיות, זורקות לך את האמת בפנים (one day closer to death... כל יום אתה מתקרב עוד קצת למותך... זה לא מסר נעים), והמוזיקה תואמת את המילים באופן מושלם, ובכל זאת המוזיקה נשארת נעימה וכיפית ועוצמתית, ופשוט גאונית. הבחירה שלי היא הדארק סייד, פשוט מגיע לו. הדיסק ששינה לי את החיים.