תחרות יצירות חורף נושאת פרסים יוצאת לדרך

[ב ן ח ו ר י ן]

../images/Emo188.gifתחרות יצירות חורף נושאת פרסים יוצאת לדרך

בן-חורין (אנוכי) ותפוז אנשים מודיעים בזאת על פתיחת תחרות נושאת פרסים לחורף- מתנת תפוז אנשים!!! התחרות תמשך כל מהלך חודש נובמבר הקר....(אפשר כבר עכשיו להתחיל לשלוח יצירות). לכל מי שרוצה לכתוב יצירה לתחרות-שירשום בנושא "לתחרות החורף" ואז את שם היצירה. יוצרים שלא ירשמו בנושא יצירותיהם "לתחרות חורף" לא יכנסו לתחרות כיאז לא נדע להבדיל בין יצירות התחרות לבין יצירות אחרות שאינם קשורות לתחרות. בסוף ינואר נקיים הצבעה- רק מי שפרסם יצירה לתחרות-יוכל להצביע. הפרסים לשלושת המקומות הראשונים-נעלי בית וכירבולית מתנת תפוז אנשים!!! שווה בהחלט!!! אז קדימה-תחממו אותנו, תעציבו אותנו, תרגשו אותנו והעיקר שיהיה לנו חורף מקסים ויצירתי!!!

 

[מ ה פ כ ן]

כל הכבוד על היוזמה...../images/Emo140.gif

סחת'ין עלייך בן חורין !!!

 

[ב ן ח ו ר י ן]

תודה!!!!

 

[rucale]

האם לשלוח לכאן את המאמר?

 

[rucale]

לתחרות חורף

ב ל י ל ה כתבתנו יצאה לשטח, עוטה גלימת נשמה ומרחפת אל בית הקברות: דממת מוות! בשעת חצות , מתעורר המקום לתנועה וחיים. מכל עבר עולות הרוחות מן הקברים . נאספות ומתרועעות , כאן כולם חברים! ראשון תמיד ניצב סמיון. כבר עשרים שנים הוא קבור ומעולם לא הקימו מצבה לו... אז קל לו! הן באות מכל עבר נאספות במתחם הליווי וההספד. בודקות אם יש חדשים ממתינים בבית הלוויות. ברור רוחני מעלה את התשובה שיש! יש הלילה חמש גופות חדשות ! "היי רבקה! מה נשמע! אף פעם לא הרשית לי להיות איתך בין הסדינים!" "גם עכשיו לא!", עונה רבקה, גוויה חדשה הממתינה לזיהוי וקבורה. מהצד מצחקקת ,שמחה לאידו, שרה, אשתו המנוחה. והוא רוטן :"שמחת זקנתי!" "הנה משה!, איך היתה הנסיעה?", משה אף הוא גופה ממתינה לטיהור. "תמיד היית מתלונן שצפוף לך בהסעה לעבודה!" "הפעם", עונה משה," כל האוטו היה לרשותי! חבל שלא חיכית, היית בא איתי!" "תשמע", אומר דוד ליוסף, "כשהספיד אותי בני, רציתי לקום ולקרוע מידיו את הנייר, אבל צילה, אשתי היתה מתה בו במקום, אז התאפקתי( גם הייתי עדיין קפוא!) כמה שקרים אפשר לאמר בזמן כה קצר!" "אורי, זה אתה?", שואלת בתמיהה רחל. "לא ראיתי אותך מגיל ארבעים ותראה מה נהיה ממך, מזל שנפטרתי! " טרח! בום! צנחה לה מאי שם נשמה. "זה דני, הטייס! מבית הקברות הצבאי כאן ליד, טעות בנחיתה!" "מה כאלה מסיבות אתם עושים כאן?" שואלת רבקה (הטריה). "מה חשבת?" עונה אבי, כל פעם שהם עושים לי אזכרה, הם בכלל לא חושבים עלי, רק על הסעודה שאחר כך ורק על עניני דיומא: מה קנו, מי נסע, מי עזב..." מתנהלות להן שיחות, גופי נשמה מתערבבים זה בזה. המון צחוקים , מכירים ,מזכירים –שמחות הן כל הרוחות. השחר מפציע, קרן אור ראשונה מאירה ולפתע, באחת הנשמה כברק מהירה נכנסת ונבלעת אל תוך קברה. שמחה וטובת רוח אני חוזרת, מסירה את הגלימה מתענגת ממשב הרוח הנעימה ובתנועות איטיות קמה לי מתוך המיטה החמה שלי! רחלי.

 

[אדון שוקו84]

מפחיד ומגניב

נחמד מאוד! )

 

[בוחליצינה]

../images/Emo6.gifאת מטורפת שחבל על הזמן../images/Emo6.gif

 

[ב ן ח ו ר י ן]

לפרסם היצירות לשרשור הזה!!!

לכל היוצרים- לשלוח את היצירות לשרשור הזה-לא לשלוח לי אותם למסר או לאימייל....

 

[rucale]

לתחרות חורף

ב ל י ל ה כתבתנו יצאה לשטח, עוטה גלימת נשמה ומרחפת אל בית הקברות: דממת מוות! בשעת חצות , מתעורר המקום לתנועה וחיים. מכל עבר עולות הרוחות מן הקברים . נאספות ומתרועעות , כאן כולם חברים! ראשון תמיד ניצב סמיון. כבר עשרים שנים הוא קבור ומעולם לא הקימו מצבה לו... אז קל לו! הן באות מכל עבר נאספות במתחם הליווי וההספד. בודקות אם יש חדשים ממתינים בבית הלוויות. ברור רוחני מעלה את התשובה שיש! יש הלילה חמש גופות חדשות ! "היי רבקה! מה נשמע! אף פעם לא הרשית לי להיות איתך בין הסדינים!" "גם עכשיו לא!", עונה רבקה, גוויה חדשה הממתינה לזיהוי וקבורה. מהצד מצחקקת ,שמחה לאידו, שרה, אשתו המנוחה. והוא רוטן :"שמחת זקנתי!" "הנה משה!, איך היתה הנסיעה?", משה אף הוא גופה ממתינה לטיהור. "תמיד היית מתלונן שצפוף לך בהסעה לעבודה!" "הפעם", עונה משה," כל האוטו היה לרשותי! חבל שלא חיכית, היית בא איתי!" "תשמע", אומר דוד ליוסף, "כשהספיד אותי בני, רציתי לקום ולקרוע מידיו את הנייר, אבל צילה, אשתי היתה מתה בו במקום, אז התאפקתי( גם הייתי עדיין קפוא!) כמה שקרים אפשר לאמר בזמן כה קצר!" "אורי, זה אתה?", שואלת בתמיהה רחל. "לא ראיתי אותך מגיל ארבעים ותראה מה נהיה ממך, מזל שנפטרתי! " טרח! בום! צנחה לה מאי שם נשמה. "זה דני, הטייס! מבית הקברות הצבאי כאן ליד, טעות בנחיתה!" "מה כאלה מסיבות אתם עושים כאן?" שואלת רבקה (הטריה). "מה חשבת?" עונה אבי, כל פעם שהם עושים לי אזכרה, הם בכלל לא חושבים עלי, רק על הסעודה שאחר כך ורק על עניני דיומא: מה קנו, מי נסע, מי עזב..." מתנהלות להן שיחות, גופי נשמה מתערבבים זה בזה. המון צחוקים , מכירים ,מזכירים –שמחות הן כל הרוחות. השחר מפציע, קרן אור ראשונה מאירה ולפתע, באחת הנשמה כברק מהירה נכנסת ונבלעת אל תוך קברה. שמחה וטובת רוח אני חוזרת, מסירה את הגלימה מתענגת ממשב הרוח הנעימה ובתנועות איטיות קמה לי מתוך המיטה החמה שלי! רחלי.

 

[א ד ו נ י]

לתחרות החורף-שיר עצוב עצוב

שוב החורף בא ואני לבד העצב כמו טיפות קטנות לא מפסיקות- או או חורף קר אמרו לי העצב יחלוף והוא לא חלף גשם עצוב כמו דמעות מלוחות או או השם שלח עוד תיקוות

 

[נילס23]

לתחרות החורף - שלחתי קורות חיים לאלוהים

שלחתי קורות חיים לאלוהים שיראה אם אני מתאים להיות מלאך או שטן התור מאוד ארוך אך אינני מתכוון לוותר,לא הפעם אנשים שדינם נחרץ עומדים מלפניי ומאחוריי מנסים להכשיל אותי בכל דרך אפשרית האם גם כאן השמחה לאיד משחקת תפקיד? העיניים מתגלגלות במורד החופש הבהיר נוצץ וקוסם כאי בודד עם אלף בתולות פקק תנועה של נקודות תורפה רודפות אחריי מנסות בכל כוחן לפוצץ את האשליה של חיי הנורמלים ההצגה המוזהבת על סף סיום ובסופה,סודי הגדול ייחשף ויהיה עירום כביום היוולדי אני פוחד...לחיות

 

[נילס23]

לתחרות החורף - אחות

אחות נשכחת גדלנו על אותם שבילים אחות בלתי סולחת נסללו שתי דרכים לעתיד מופרד ביננו אחות קטנה צעקתי האחרונה עדיין מהדהדת לא נתראה מחר וגם לא שנה הבאה לעולם לא אבוא ואתדפק על דלתך העתיד יוכיח שצער הוא מנת חלקך חי בקרבך ואוכל את יצרך הטוב אחות מתבגרת מאווייך תלויים על חבלים של כסף אחות חומרנית בכייך מזכיר דמעות תנין אחות בוגדת אבינו לא היה מוחל לך לעולם אחות,איך באנו מאותו מקום?

 

[דידוש16 המקורית]

לתחרות החורף- אם אלה החיים

אם אלה החיים אם אלה החיים לאן אתם הולכים איזה מן חיים יש לאחרים מה הם זוממים החיים הקשים למה הם רעים לאנשים מסכנים ולילדים תמימים ששאלות שואלי ואז ישר בורחים ממה הם פוחדים מהחיים הרעים מהחיים הקשים שלא לימדו לאהוב ושרק לימדו לכאוב לא הראו את הטוב וניסו רק לגנוב לימדו גם מלחמות שקרים ומכאובות שומעים רק צעקות של ילדות קטנות שזועקות לעזרה כי הן בצרה בגלל החיים שהיו רעים והן רוצות למות בשקט רק רוצות למות בשקט בלי שום רע בלי כאבים בלי שקרים בלי מסכנים ובלי החיים אם אלה החיים אם אלה החיים....

 

[מי שאני זה מספיק]

לתחרות חורף-קטע שכתבתי

היינו צמודים באותו הרגע, יכולתי לחוש את הפעימות שמתחלפות לקצב מהרי יותר משהיה. לא ידעתי מה קורה לי: "אני מאוהבת?", אמרתי לעצמי. שהוא הבכין את מבטו אליי, לכיווני אמרתי: "זהו הוא מצפה ליותר מזה". הוא המשיך להביט עליי בצורה של, "רוצה אותך", זה לא מה שהריע אותי באותה דקה אלא מה שחשבתי אותו דבר,אז התרחקתי. האמת? קפאתי במקום!!!, כי לא ציפיי,ולא הייתי מוכנה, לרגע לא העלה על דעתי, שהוא הבחור הכי הורס יחשק בי. ווד שירכון לעברי.. השפתיים שלו היו במרחק נגיעה משלי, יכולתי להריח את הנשימות שלו, עד עכשיו אני זוכרת. זוכרת את הרגע, את הרגע שהיה משמעותי נהפך כך עבורי, אני עומדת שם נאחזת בעצמי מתרכזת כדי לנשום,ולא לאבד את השפיות שבי. הוא מולי מצמיד את גופו אליי. יותר מתמיד נחוש בדעתו לנשוק לי, לא תארתי לעצמי שאי פעם אהיה עימו ככה. וזה מאד פיתח עליו דיעה חיובית או שלילית? ליתר דיוק עליו..

 

[rucale]

לתחרות חורף - לזכר רחל המשוררת: יוצרת בדמה

יוצרת בדמה.

קודחת בלהט, מוחך מיוגע שוכבת , מדממת בביתך דממה. המילים צפות בדמך מוצאות מקום בליבך עוברות בחדרים נשפכות בכרים... גוססת בשקט, קולות שם בחוץ הוילון מוסט ברוח היחיד שנע, את רוצה לנוח! יש ניצוץ של אור מילים בוקעות מן השחור מפציעות לשחר חדש גופך המותש לא נע ולא מש! לזכרה של רחל המשוררת, ברגעיה האחרונים, רחלי.

 

[אדון שוקו84]

יוצא מן הכלל.

רחל היא המשוררת הישראלית האהובה עליי. שיריה נוגעים בי ממש ו, איך לא, גם סיפור חייה העצוב כל-כך. התחברתי מאוד לשיר, רחלי את כותבת נהדר.

 

[rucale]

תודה רבה על המחמאה!

דיברו עליה בטלביזיה בבוקר וחשתי כאב שהייתי צריכה לבטא. תודה, רחלי.

 

[אדון שוקו84]

../images/Emo127.gif ../images/Emo9.gif

 

[דידוש16 המקורית]

לתחרות חורף

שם השיר- לבד.... כולם חושבים שלהיות בודד אף פעם לא כיף כולן רוצותץ שיהיה להן חבר שידע לחבק וללטף פזמון: *2 אבל רק לי לי אין חבר אין לי מישהו בלב ויש לי רק כאב לוקחת תיק אורזת ת'דברים מנסה לברוח לחיים חדשים מחפשת ת'אחד שיגרום ללב שלי לפעום שאחשוב עליו במשך כל היום פזמון: *2 אבל רק לי לי אין חבר אין לי מישהו בלב ויש לי רק כאב עברו חודשיים מצאתי את האחד הוא נראה בן אדם כל כך מיוחד מעניק לי דאגה מעניק לי אהבה אני אוהבת אותו נורא נורא פזמון: *2 אבל רק לי לי יש חבר יש לי מישהו בלב ואין לי שום כאב...

 

[משנה תלתן]

תחרות חורף - השריקה המוכרת

השמש עוד מעט תזרח, קיבלנו הודעה שאנחנו צריכים להעביר פה את היום במקום הזה, הבית של יוגי , כך קראנו לו. מסוכן מידי לצאת החוצה עכשיו, עדיף שהאויב לא ידע על המקום שלנו, נעביר פה את היום בתצפיות על השטח ונלמד אותו טוב טוב, בלילה נפעל. כן ככה החליטו, אני לא יודע מה לחשוב, נכון שכדאי להשאר , אבל אני לא יכול להשאר, אני רוצה ללכת מפה. רע לי פה אני רוצה להמשיך להלחם. לא באנו לפה כדי להשאר ולשמור על איזה חורשה מסריחה. עגלון נרדם כבר לפני שעה, לא רציתי להעיר אותו. עדיף שישן, הרי עבר עליו הרבה היום, לא צריך להכביד עליו עכשיו. עוד חצי שעה ואני אלך לנוח קצת, יקו צריך להחליף אותי ביחד עם צ` . רק עוד חצי שעה לזריחה גם. שריקה.... אותה שריקה שאני מכיר ממש טוב עוד מהקו בעזה. הכל זה עניין של שניות אבל במחשבות זה עובר כמו נצח, אתה קולט מה הולך לבוא ואתה מצפה לזה , אתה מוכן. כאילו אתה אומר יאללה בוא תפול עלי נראה אותך גבר מצליח להוריד אותי. כן ככה פשוט ככה אתה חושב, או שאתה מתכופף, זה מה שאתה אמור לעשות. אני אבל קפאתי. בום פיצוץ גדול, הציפורים עפות באוויר, הרבה אדמה וענפים עפו עלי אבל לא הפילו אותי. עמדתי ובהייתי לא קלטתי אפילו מה קרה. הסתכלתי סביב כולם עומדים על הרגלים נשק עליהם, קסדות על ראשיהם מתחילים לחפש מקומות מסתור, אני עמדתי ובהיתי. עוד שריקה, שריקה ארוכה יותר, בום עוד נפילה ליד הציוד הרפואי. הכל מתלקח ועולה באש, גוטליב מנסה להכבות את השריפה עם החול. עוד שריקה נשמעת וגוטליב מסתתבר במכתש של הנפילה, כן חכם הוא הרי לא יפול שם שוב.. אבל אני בשלי עומד לא חושב אפילו על הנפילות רק שומע את השריקות, השריקות כבר לא מפחידות אותי כמו פעם. בום, ..... אני בידים של גוטליב, אני שוכב, אני רואה אותו מזיז את הפה, כנראה שהוא מדבר אלי או משהו אבל אני לא שומע אותו. כל הגוף שלי מעקצץ אותי. מה קרה לי לפני שניה עמדתי שם בעץ, עכשיו אני קולט אותו עולה באש. אולי נפגעתי? אני לא מרגיש כלום. מה הולך פה. כולם מסביב בהמולה בלאגן, אני רואה אותם צועקים ומבוהלים, אני לא יודע על מה הם מדברים אבל. גולטיב מוציא תחבושת אישית ושם לי אותה על הגוף, אני לא יודע איפה. אבל אני רואה את ידיו מגואלות בדם. אני רואה עוד הבזקים כנראה שיש עוד נפילות. אני רואה את כולם יורים משיבים אש, כן כן יופי תחזירו להם, הם גילו אותנו הבני זונות. אני מרגיש סחרחורת, בחילה , אני מנסה לקום ולא מצליח. אני רוצה להקיא אבל פתאום בזווית העין אני קולט את עגלון מונח על הרצפה. הכל כמו גל של גועל וכאב בא לי בשניה בגרון. אני חוטף בחילה. עגלון! לא , הכל שב אלי, הקול , השמיעה התחושה. אבל לא מפריע לי. אני זוחל לעגלון וגוטליב אחרי תופס אותי בחוזקה אומר לי שבוא אנחנו תחת אש ומרים אותי מאחורי מסתור. לא אני לא מוכן לקבל את זה. עגלון תחזיק מעמד אני מגיע.